נמאס לי..
נמאס לי לא לדבר,כי אני מפחד לגמגם. נמאס לי לא לשאול שאלות,כי אני מפחד לגמגם. נמאס לי לא להכיר ולדבר עם אנשים אחרים (חוץ מהחברים שלי שמכירים אותי עוד לפני שהתחילה בעית הגמגום),כי אני מפחד לגמגם. נמאס לי לא להבין את החומר בשיעור ולא לשאול עליו שאלות,כי אני מפחד לגמגם. נמאס לי מזה שאני תמיד בלחץ היסטרי להגיע בזמן לבית ספר משום שלא ירשמו אותי,כי אני מפחד לגמגם שאני אומר את השם שלי. נמאס לי להיות כזה שקט כל הזמן(מה שלא היה באופי שלי לפני הגמגום),כי אני מפחד לגמגם. ועוד ועוד ועוד...תאמינו לי שהרשימה עוד ארוכה.. אני כבר מגמגם מגיל 12-13 בערך וכיום אני בן 16..אנ יודע שתאמרו לי שזה קצת מאוד שנים..ומה אני מתבכיין על זה ושהשיא עוד לפניי..אבל פשוט נמאס לי! לפעמים כבר הייתי מעדיף שיהיו לי צרות יותר חמורות ורק להיפטר מהגמגום הזה..מה אדם שווה אם הוא לא יכול להביע את עצמו? איזה ערך יש לי בעולם הזה? היום בכל מקום אתה צריך להוכיח את עצמך ע"י דיבור..אם אתה תלך לראיון עבודה ותתחיל לגמגם..מי ייקח אותך? יבוא מישהו אחר שלא מגמגם..יהיה פחות טוב ממך ואותו ייקחו כי הוא יודע להביע את עצמו בצורה רהוטה וברורה יותר ממך..אתה לא שווה כלום בעולם הזה..לאנשים לא איכפת מהגמגום שלך ובמקום לעזור לך הם יורקים לך בפרצוף..תאמינו לי שיש לי עוד צרות אבל זו הצרה שהכי מעיקה עליי כי אני חווה אותה יום-יום..למשל אני צריך להרצות על נושא מסוים בביולוגיה ואני לא יודע איפה לקבור את עצמי...איך אני ארצה מול הכיתה 10 דקות שלמות? חשבתי ללכת למורה ולהגיד לה שאני מגמגם...אבל את האמת שאני כבר לא יודע..זה גם קצת מבייש ומביך..אוף..פשוט נשבר לי מזה.למה זה מגיע לי?לפעמים אני חושב מחשבות אובדניות בגלל הגמגום הזה..למה להשקיע וללמוד בלי סוף אם אני אחרי זה אבוא עם התעודת בגרות ואתחיל לגמגם בפני המעסיק? מה שווה כל התעודת בגרות? הוא ייקח מישהו שלא מגמגם עם ציונים פחות טובים משלי..תאמינו לי שכל מי שמדבר ברור ולא מגמגם..צריך להגיד תודה לאלוהים כל בוקר על זה..אבל כמובן שמי שיש לו את זה לא מעריך את זה ולוקח את זה כדבר שבשגרה.. רציתי גם לשאול אם יש טיפול שיכול טיפה להקל בגמגום? או משהו כזה? או שאין דבר כזה? אפילו טיפול פסיכולוגי...כי נראה לי ששם נמצאת הבעיה..
נמאס לי לא לדבר,כי אני מפחד לגמגם. נמאס לי לא לשאול שאלות,כי אני מפחד לגמגם. נמאס לי לא להכיר ולדבר עם אנשים אחרים (חוץ מהחברים שלי שמכירים אותי עוד לפני שהתחילה בעית הגמגום),כי אני מפחד לגמגם. נמאס לי לא להבין את החומר בשיעור ולא לשאול עליו שאלות,כי אני מפחד לגמגם. נמאס לי מזה שאני תמיד בלחץ היסטרי להגיע בזמן לבית ספר משום שלא ירשמו אותי,כי אני מפחד לגמגם שאני אומר את השם שלי. נמאס לי להיות כזה שקט כל הזמן(מה שלא היה באופי שלי לפני הגמגום),כי אני מפחד לגמגם. ועוד ועוד ועוד...תאמינו לי שהרשימה עוד ארוכה.. אני כבר מגמגם מגיל 12-13 בערך וכיום אני בן 16..אנ יודע שתאמרו לי שזה קצת מאוד שנים..ומה אני מתבכיין על זה ושהשיא עוד לפניי..אבל פשוט נמאס לי! לפעמים כבר הייתי מעדיף שיהיו לי צרות יותר חמורות ורק להיפטר מהגמגום הזה..מה אדם שווה אם הוא לא יכול להביע את עצמו? איזה ערך יש לי בעולם הזה? היום בכל מקום אתה צריך להוכיח את עצמך ע"י דיבור..אם אתה תלך לראיון עבודה ותתחיל לגמגם..מי ייקח אותך? יבוא מישהו אחר שלא מגמגם..יהיה פחות טוב ממך ואותו ייקחו כי הוא יודע להביע את עצמו בצורה רהוטה וברורה יותר ממך..אתה לא שווה כלום בעולם הזה..לאנשים לא איכפת מהגמגום שלך ובמקום לעזור לך הם יורקים לך בפרצוף..תאמינו לי שיש לי עוד צרות אבל זו הצרה שהכי מעיקה עליי כי אני חווה אותה יום-יום..למשל אני צריך להרצות על נושא מסוים בביולוגיה ואני לא יודע איפה לקבור את עצמי...איך אני ארצה מול הכיתה 10 דקות שלמות? חשבתי ללכת למורה ולהגיד לה שאני מגמגם...אבל את האמת שאני כבר לא יודע..זה גם קצת מבייש ומביך..אוף..פשוט נשבר לי מזה.למה זה מגיע לי?לפעמים אני חושב מחשבות אובדניות בגלל הגמגום הזה..למה להשקיע וללמוד בלי סוף אם אני אחרי זה אבוא עם התעודת בגרות ואתחיל לגמגם בפני המעסיק? מה שווה כל התעודת בגרות? הוא ייקח מישהו שלא מגמגם עם ציונים פחות טובים משלי..תאמינו לי שכל מי שמדבר ברור ולא מגמגם..צריך להגיד תודה לאלוהים כל בוקר על זה..אבל כמובן שמי שיש לו את זה לא מעריך את זה ולוקח את זה כדבר שבשגרה.. רציתי גם לשאול אם יש טיפול שיכול טיפה להקל בגמגום? או משהו כזה? או שאין דבר כזה? אפילו טיפול פסיכולוגי...כי נראה לי ששם נמצאת הבעיה..