במיוחד בשבילי
New member
נמאס לי
אין לי למי לפנות אז אני כותבת בפורום שלכם... נמאס לי מבעלי. נמאס לי לנסות להבין שהוא שונה ממני. נמאס לי לנסות להבין שגברים לא יהיו לעולם כנשים, כל עוד יש גברים שכן נותנים מעצמם וכן מוכיחים שאפשר גם אחרת. האמת שאפילו נמאס לי כבר להתבכיין, אבל אני חייבת להסביר את עצמי כדי שתבינו מה המצב ותוכלו לייעץ לי. שנים שאני לא שומעת ממנו מילת תמיכה/עידוד/הבנה/אהבה. להפך, מידי פעם הוא אומר לי בדרך זו או אחרת שהוא לא אוהב אותי, וזה הדבר הכי חמור בעני, מה שמוציא לי את כל הרוח מהמפרשים, מה שמייאש אותי לגמרי, מה שמעלים כל תקווה אפשרית. יש לנו שני ילדים וכל העול שבטיפולם נופל עלי. אני מרגישה כמו אם חד הורית, כל הדאגה היומיומית נופלת עלי וממנו אין טיפת תמיכה וטיפת הבנה. בכל ויכוח שלנו אני אומרת לו את הדברים האלה אבל הוא מתנהג בדיוק כמו ילד קטן ולא בוגר שכל מה שמעניין אותו זה שתהיה לו תשובה לכל טענה שלי. העיקר שהוא יענה לי ולא משנה מה התוכן. הוא לעולם לא יגיד צודקת, טעיתי אני אשם. ת-מ-י-ד יאשים אותי בכל פיפס הכי קטן שבעולם. לא מבין את הקושי שלי לקום כל לילה כ-3 פעמים לילד ואח"כ לקום לארגן את הילדים, לקחת אותם לגן וללכת לעבודה כרגיל. אני יכולה לכתוב לכם מגילה על היחסים המגעילים שלנו. אבל אני חושבת שהדבר שהכי מכריע הוא העובדה שהוא לא אוהב אותי. יש מה להמשיך אחרי אמירה כזו ? בשביל מה הוא נשאר איתי אם הוא לא אוהב אותי? אני יודעת שהחסרונות שלי הם שאני כל דבר מתלוננת ולא מוכנה להניח לו לנפשו, לא מוותרת לו שהוא מתעצל , לא מוכנה לפנק אותו בארוחת ערב כל עוד אני נקרעת ואין לי זמן לעצמי. כל עוד לא יהיה שיתוף פעולה אני לא אתן מעצמי. מה אפשר לעשות ?
אין לי למי לפנות אז אני כותבת בפורום שלכם... נמאס לי מבעלי. נמאס לי לנסות להבין שהוא שונה ממני. נמאס לי לנסות להבין שגברים לא יהיו לעולם כנשים, כל עוד יש גברים שכן נותנים מעצמם וכן מוכיחים שאפשר גם אחרת. האמת שאפילו נמאס לי כבר להתבכיין, אבל אני חייבת להסביר את עצמי כדי שתבינו מה המצב ותוכלו לייעץ לי. שנים שאני לא שומעת ממנו מילת תמיכה/עידוד/הבנה/אהבה. להפך, מידי פעם הוא אומר לי בדרך זו או אחרת שהוא לא אוהב אותי, וזה הדבר הכי חמור בעני, מה שמוציא לי את כל הרוח מהמפרשים, מה שמייאש אותי לגמרי, מה שמעלים כל תקווה אפשרית. יש לנו שני ילדים וכל העול שבטיפולם נופל עלי. אני מרגישה כמו אם חד הורית, כל הדאגה היומיומית נופלת עלי וממנו אין טיפת תמיכה וטיפת הבנה. בכל ויכוח שלנו אני אומרת לו את הדברים האלה אבל הוא מתנהג בדיוק כמו ילד קטן ולא בוגר שכל מה שמעניין אותו זה שתהיה לו תשובה לכל טענה שלי. העיקר שהוא יענה לי ולא משנה מה התוכן. הוא לעולם לא יגיד צודקת, טעיתי אני אשם. ת-מ-י-ד יאשים אותי בכל פיפס הכי קטן שבעולם. לא מבין את הקושי שלי לקום כל לילה כ-3 פעמים לילד ואח"כ לקום לארגן את הילדים, לקחת אותם לגן וללכת לעבודה כרגיל. אני יכולה לכתוב לכם מגילה על היחסים המגעילים שלנו. אבל אני חושבת שהדבר שהכי מכריע הוא העובדה שהוא לא אוהב אותי. יש מה להמשיך אחרי אמירה כזו ? בשביל מה הוא נשאר איתי אם הוא לא אוהב אותי? אני יודעת שהחסרונות שלי הם שאני כל דבר מתלוננת ולא מוכנה להניח לו לנפשו, לא מוותרת לו שהוא מתעצל , לא מוכנה לפנק אותו בארוחת ערב כל עוד אני נקרעת ואין לי זמן לעצמי. כל עוד לא יהיה שיתוף פעולה אני לא אתן מעצמי. מה אפשר לעשות ?