נזיר מסתורי
New member
נמאס לי
פשוט בא לי לבכות כבר,לכולם כמעט כבר נמאס ממני וגם לי מעצמי.הגעתי למצב של ברירת מחדל-להמשיך ליפול או פשוט לקום לנסוק למעלה.אינני בא ממשפחה ענייה,אני בן 25 וחצי,נכון למילים אלו אני מובטל,עבדתי בשירות לקוחות במשך יותר משנה,ופוטרתי לצערי הרב.אני אדם דיי לחוץ לפעמים,כמו כולנו,אך אצלי זה מתאפיין בדאגות לדברים כמו מחשבות על עיקול הבית,חלום הלימודים שלי שהולך ונמוג,חוסר הוודאות התעסוקתית שלי,הכל עד לאותו רגע שאני אתמוטט,ואיעלם. סיפורי חיי הוא לא מהמרגשים במיוחד אבל אספר אותו.נולדתי לאימי שעובדת באונ' גדולה מאוד בארץ ולאבי ז"ל,יועץ השקעות במקצועו בעת שהיה חי.אני מודה שעד גיל 13 חוויתי ילדות דיי טובה,עד שאבי מת בגיל 14.כל עולמי נפל,חרב,התמוטט,נותרתי בכומה נפשית עד היום אפשר לומר.וגם ישנו האירוע שחבר שלי פגע בי מינית.הרגשתי רע,פשוט נורא,הייתי חוזר לפעמים בוכה לביתי,חצי שנה של סבל.לאחר מכן הלכתי לטיפול פסיכולוגי שדיי עזר לי ובגיל 17 הרגשתי קצת הקלה לאור החוויות שעברתי.אני מודה גם שבתקופה שלאחר המוות והמעשה של אותו חבר ניסיתי להתאבד,לא הצלחתי,זה היה רק לטובה,הזדמנות שנייה לחיים אפשר לומר. את תקופת התיכון אחלק לשני חצאים:הטוב והרע.מצד אחד הכרתי קצת חברים והייתה לי תקופה טובה איתם אך גם הרגשתי שהם פוגעים בי פיזית מאוד וחלק מהזמן גם גרמו לי להרגיש רע עם עצמי.אני מודה גם שהייתי חסר טאקט ופגעתי בלי לשים לב בחלק מהם,מה שגרם לי להרגיש רע מאוד.הם היו אנשים שהיו דואגים לי ומייעצים לי דברים.החלק הרע בעניין הזה שהיו מקרים שבגללם גרמו לי לנתק איתם את הקשר. בתקופת הצבא הרגשתי פחד ודאגה שלא עזבו אותי עד היום.אני זוכר שבטירונות פחדתי שלא אכיר חברים ובסוף הכרתי שני חברים נפלאים שעם אחד מהם הקשר הופסק כי מבחינתו הפכתי בלתי נסבל,אדם שלא השתנה,אחד שמדבר על שינוי ולא עושה אותו,בגלל זה הוא ניתק איתי את הקשר.בבסיס עצמו רכשתי כמה חברים שהעבירו לי את השירות יופי אך היו לי גם ימים של דאגה ובכי.הייתי ממש לחוץ,מה שהביא אותי ללכת לקב"נית לטיפול של כמעט שנה.עברו מאז שלוש או ארבע שנים. מאז ניסיתי לאחרונה טיפול אצל מאמנת אישית.הרגשתי שזה מצליח,הרגשתי קצת טוב אך ברחתי משם כי המחיר היה מאוד גבוה בהתחשב במצבי העכשווי.הרגשתי פשוט אפס. כיום אני חי עם אימי ואחי.אני מרגיש שמצבי מתדרדר,אני מדוכא לפעמים,נמצא בקיפאון תמידי,מפחד מהצל של עצמי.אחרי הצבא התחלתי ללמוד תקשורת באו"פ אך לאחר שנה וחצי של חוסר השקעה ומחשבה שזה אינו המקצוע בשבילי ומתוך חוסר עניין-פרשתי.מאז עברתי אבחון מקצועי במכון מקצועי שהצביע על זה שאני מתאים למקצועות התרגום כמו בלשנות ומידענות.למען האמת רציתי לעסוק במקצועות כמו ראיית חשבון,משהו עם תשומת לב לפרטים הקטנים.חשבתי אפילו להקים מקום משלי,משרד רואי חשבון משלי,אך אינני טוב במתמטיקה לצערי.האמת שאני יותר בנאדם של מדעי הרוח ודיי אוהב היסטוריה-חצי מספריי קשורים להיסטוריה.כל הזמן אימי מנהלת איתי שיחות על מנת לעורר אותי לקחת את הפוש ולהרים את עצמי.היא מעודדת אותי ללמוד מה שאני אוהב-היסטוריה.אני מפחד,לא יודע למה..אני פשוט מפחד לקפוץ למים!אני בן 25 ועדיין מפחד!.הייתי רוצה מקום משלי,עסק משלי,שקשור למשהו עם תשומת לב לפרטים או היסטוריה או ספרים. אני פשוט מרגיש בודד ובחוסר וודאות משווע לגבי עתידי המקצועי.לאחרונה פניתי ללשכת התעסוקה במטרה להכוונה מקצועית.שלחו אותי כל הזמן לעבודות הקשורות בשירות לקוחות,כמובן ששוב לא התקבלתי.זה לא בדיוק כבר שובר אותי כי נשברתי ממזמן מעצמי כבר.אני שוב חושב על המחשבה הטיפשית של עיקול הבית,אמא תמיד מרגיעה אותי אומרת שהכל בסדר.מצד אחד היא צודקת,מצד שני היה לנו אתמול וויכוח שבו היא רצתה שאעזוב את הבית.אני מודה שאני צריך לקחת את העצמאות הזו על עצמי ולעזוב את הקן אך אני מפחד נורא.נמאס לי כבר מהחוסר וודאות בא לי לבכות כבר...בעודי כותב מילים אלו אני עוד שניה מתפוצץ ממחשבות.מקווה להירפא ולמצוא את עצמי בחיי...
פשוט בא לי לבכות כבר,לכולם כמעט כבר נמאס ממני וגם לי מעצמי.הגעתי למצב של ברירת מחדל-להמשיך ליפול או פשוט לקום לנסוק למעלה.אינני בא ממשפחה ענייה,אני בן 25 וחצי,נכון למילים אלו אני מובטל,עבדתי בשירות לקוחות במשך יותר משנה,ופוטרתי לצערי הרב.אני אדם דיי לחוץ לפעמים,כמו כולנו,אך אצלי זה מתאפיין בדאגות לדברים כמו מחשבות על עיקול הבית,חלום הלימודים שלי שהולך ונמוג,חוסר הוודאות התעסוקתית שלי,הכל עד לאותו רגע שאני אתמוטט,ואיעלם. סיפורי חיי הוא לא מהמרגשים במיוחד אבל אספר אותו.נולדתי לאימי שעובדת באונ' גדולה מאוד בארץ ולאבי ז"ל,יועץ השקעות במקצועו בעת שהיה חי.אני מודה שעד גיל 13 חוויתי ילדות דיי טובה,עד שאבי מת בגיל 14.כל עולמי נפל,חרב,התמוטט,נותרתי בכומה נפשית עד היום אפשר לומר.וגם ישנו האירוע שחבר שלי פגע בי מינית.הרגשתי רע,פשוט נורא,הייתי חוזר לפעמים בוכה לביתי,חצי שנה של סבל.לאחר מכן הלכתי לטיפול פסיכולוגי שדיי עזר לי ובגיל 17 הרגשתי קצת הקלה לאור החוויות שעברתי.אני מודה גם שבתקופה שלאחר המוות והמעשה של אותו חבר ניסיתי להתאבד,לא הצלחתי,זה היה רק לטובה,הזדמנות שנייה לחיים אפשר לומר. את תקופת התיכון אחלק לשני חצאים:הטוב והרע.מצד אחד הכרתי קצת חברים והייתה לי תקופה טובה איתם אך גם הרגשתי שהם פוגעים בי פיזית מאוד וחלק מהזמן גם גרמו לי להרגיש רע עם עצמי.אני מודה גם שהייתי חסר טאקט ופגעתי בלי לשים לב בחלק מהם,מה שגרם לי להרגיש רע מאוד.הם היו אנשים שהיו דואגים לי ומייעצים לי דברים.החלק הרע בעניין הזה שהיו מקרים שבגללם גרמו לי לנתק איתם את הקשר. בתקופת הצבא הרגשתי פחד ודאגה שלא עזבו אותי עד היום.אני זוכר שבטירונות פחדתי שלא אכיר חברים ובסוף הכרתי שני חברים נפלאים שעם אחד מהם הקשר הופסק כי מבחינתו הפכתי בלתי נסבל,אדם שלא השתנה,אחד שמדבר על שינוי ולא עושה אותו,בגלל זה הוא ניתק איתי את הקשר.בבסיס עצמו רכשתי כמה חברים שהעבירו לי את השירות יופי אך היו לי גם ימים של דאגה ובכי.הייתי ממש לחוץ,מה שהביא אותי ללכת לקב"נית לטיפול של כמעט שנה.עברו מאז שלוש או ארבע שנים. מאז ניסיתי לאחרונה טיפול אצל מאמנת אישית.הרגשתי שזה מצליח,הרגשתי קצת טוב אך ברחתי משם כי המחיר היה מאוד גבוה בהתחשב במצבי העכשווי.הרגשתי פשוט אפס. כיום אני חי עם אימי ואחי.אני מרגיש שמצבי מתדרדר,אני מדוכא לפעמים,נמצא בקיפאון תמידי,מפחד מהצל של עצמי.אחרי הצבא התחלתי ללמוד תקשורת באו"פ אך לאחר שנה וחצי של חוסר השקעה ומחשבה שזה אינו המקצוע בשבילי ומתוך חוסר עניין-פרשתי.מאז עברתי אבחון מקצועי במכון מקצועי שהצביע על זה שאני מתאים למקצועות התרגום כמו בלשנות ומידענות.למען האמת רציתי לעסוק במקצועות כמו ראיית חשבון,משהו עם תשומת לב לפרטים הקטנים.חשבתי אפילו להקים מקום משלי,משרד רואי חשבון משלי,אך אינני טוב במתמטיקה לצערי.האמת שאני יותר בנאדם של מדעי הרוח ודיי אוהב היסטוריה-חצי מספריי קשורים להיסטוריה.כל הזמן אימי מנהלת איתי שיחות על מנת לעורר אותי לקחת את הפוש ולהרים את עצמי.היא מעודדת אותי ללמוד מה שאני אוהב-היסטוריה.אני מפחד,לא יודע למה..אני פשוט מפחד לקפוץ למים!אני בן 25 ועדיין מפחד!.הייתי רוצה מקום משלי,עסק משלי,שקשור למשהו עם תשומת לב לפרטים או היסטוריה או ספרים. אני פשוט מרגיש בודד ובחוסר וודאות משווע לגבי עתידי המקצועי.לאחרונה פניתי ללשכת התעסוקה במטרה להכוונה מקצועית.שלחו אותי כל הזמן לעבודות הקשורות בשירות לקוחות,כמובן ששוב לא התקבלתי.זה לא בדיוק כבר שובר אותי כי נשברתי ממזמן מעצמי כבר.אני שוב חושב על המחשבה הטיפשית של עיקול הבית,אמא תמיד מרגיעה אותי אומרת שהכל בסדר.מצד אחד היא צודקת,מצד שני היה לנו אתמול וויכוח שבו היא רצתה שאעזוב את הבית.אני מודה שאני צריך לקחת את העצמאות הזו על עצמי ולעזוב את הקן אך אני מפחד נורא.נמאס לי כבר מהחוסר וודאות בא לי לבכות כבר...בעודי כותב מילים אלו אני עוד שניה מתפוצץ ממחשבות.מקווה להירפא ולמצוא את עצמי בחיי...