נמאס לי...
לא יכולה יותר. בא לי פשוט לצרוח! כבר שבועיים אני במצב הרוח הזוי למדי. מתעצבנת על כל דבר, בוכה מכל שטות. ["בואי מותק, תחכי בתור"- דמעות."אני שולח אותך לרנטגן"-דמעות. "אני לפניך"- דמעות. "מה המצב?"-דמעות וכן הלאה..] אני מנסה לתהות למה אני מריגשה ככה ואני לא יודעת. אני יכולה למצוא המון סיבות אבל משום מה, זה לא נראה לי זה. כבר שבועיים, אני עם ראש באדמה, צורחת על כלום וכל כולם. והם מנסים לעזור, באמת. אבל אף אחד לא מבין אותי, מה שמאוד הגיוני בהתחשב בזה שגם אני לא מבינה את עצמי. וזהו. נמאס לי. מגעיל לי, רע לי ואין לי איך להתמודד עם זה. בעעעעעעעעעעעעעע. אוווווווווווווף.
[הדבר היחיד הטוב שיצא מזה הוא שחזרתי לנגן, עד שגיליתי ששכחתי מלא ממה שידעתי וגם זה קצת עצוב.]
לא יכולה יותר. בא לי פשוט לצרוח! כבר שבועיים אני במצב הרוח הזוי למדי. מתעצבנת על כל דבר, בוכה מכל שטות. ["בואי מותק, תחכי בתור"- דמעות."אני שולח אותך לרנטגן"-דמעות. "אני לפניך"- דמעות. "מה המצב?"-דמעות וכן הלאה..] אני מנסה לתהות למה אני מריגשה ככה ואני לא יודעת. אני יכולה למצוא המון סיבות אבל משום מה, זה לא נראה לי זה. כבר שבועיים, אני עם ראש באדמה, צורחת על כלום וכל כולם. והם מנסים לעזור, באמת. אבל אף אחד לא מבין אותי, מה שמאוד הגיוני בהתחשב בזה שגם אני לא מבינה את עצמי. וזהו. נמאס לי. מגעיל לי, רע לי ואין לי איך להתמודד עם זה. בעעעעעעעעעעעעעע. אוווווווווווווף.