בלאו עוסק במשפט השמני, שבו
מופיעים "יש" ו"היה" הנטיותיהם, וגורס שבמקרים אלה יש לראות באלה אוגדים, ולא נשואים. ואילו במשפט "איש היה בארץ עוץ " (אם זיכרוני אינו מטעני) הוא רואה ב"היה" פועל קיומי, ולכן הוא רואה בו נשוא. אבל את המשפט "התלמידים ישנם/ היו/ בכיתה" אין אלה פעלים, אלא אוגדים. שלא ברצוני נכנסתי לעומקו של דיון, אבל לא רציתי להיראות בעיניך חסר תרבות, לכן הגבתי. עם זאת, טענתה של טריליאן אכן נכונה באשר למציאות בלימודי לשון בביה"ס, שעל פיה כל "יש" שהוא היפוכו של "אין" הוא בעצם תחליף פועל וניתן לנתחו כנשוא, והוא הדין לגבי הפועל "היה" בזמנים השונים שהוא מעין נטייה של יש/אין....