ספר וסרט הם שני מדיומים שונים לגמרי,
כל אחד והחולשות והיכולות שלו. כל סרטיו של קובריק מבוססים על ספרים, ונראה לי שגם כל אם לא רוב סרטיו של קופולה, והם מעבירים באמצעות המדיום הקולנועי דברים שבספר אי-אפשר.
ואני לגמרי נמנה על האסכולה הראשונה. הקולנוע הוא אומנות, הוא לא קוף שעושה ג'אגלינג על אופניים. לקוף שעושה ג'אגלינג על אופניים אני לא ארצה לתת פרשנות. ולאומנות יש אמירה, בין אם הבמאי התכוון אליה ואם לא. לא סתם הסרט "הולדתה של אומה" גרם לעלייתו מחדש של הקו-קלאקס-קלאן - היתה לו אמירה! גם אם גריפית' לא התכוון אליה. גריפית' גדל בתרבות מסויימת, ולפי האופן שבו חונך וגדל הוא גם ביים את הסרט, ואי-אפשר להתעלם מזה.
אבל חשוב תמיד לזכור שכשאנחנו מציעים פרשנות לסרט, זוהי פרשנות ותו-לא. יכול לבוא אחר ולתת פרשנות הפוכה, ואין סיבה להגיד "מי צודק", אנחנו לא מחפשים את הצדק, אנחנו לא בית משפט!
ברוב סרטי המלחמה מאוד קל ונראה לי גם מאוד נכון להגיד שכלי הנשק מסמלים פאלוס. זה גם לא מפתיע, בהתחשב בזה שכל הלוחמים הם גברים. בכמה סרטים כבר רואים לוחמת? לי לא עולה אף סרט כזה לראש.
(
ספוילר קטנטן לפול מטאל ג'אקט) קובריק עושה בזה שימוש נהדר, בזה שהוא מכניס לוחמת גרילה, לא בדיוק חיילת. אנחנו בהלם מוחלט מזה שהיא בחורה, היינו בטוחים שהחיילים האמריקאים האמיצים שלנו ימצאו גבר.
ניתוח ופרשנות של סרט צריכים להיות גם בעלי בסיס. הם לא חייבים להיות, אבל אם לא יהיה להם בסיס אף אחד לא יקשיב למי שיפרש אותו.
חשוב מאוד גם לזכור שבקולנוע יש תהליך של עריכה, שבו הבמאי משליך לרצפה כל שוט שלא מתאים לו. הוא בורר בקפידה מה ייכנס לסרט ומה לא, ולפי זה הוא גם יכול לתת את האמירה. תראו לדוגמה את "האיש עם מצלמת הקולנוע" לעומת "ברלין: סימפוניה של עיר". האחד מהלל את הטכנולוגיה ומראה ששילוב של האדם והמכונה הוא נפלא ואידאלי, והשני מראה ששילוב של האדם והמכונה הוא קשה וגורם לחיים מודרניים לא נעימים. הוא אפילו מראה שהאדם הולך לעבודה כמו שצאן הולך לטבח וכמו שחיילים למלחמה. שני הסרטים האלה משתמשים בחומר מאוד, מאוד דומה, ויש בהם שוטים שהם כמעט לגמרי זהים (הרכבות, העיר המתעוררת והתזמורת שמתחילה לנגן, אין מי שיערער על הדמיון). ובכל זאת, הבמאי בחדר העריכה ישב והחליט מה ייכנס לסרט ומה לא, וזה גרם לשני סרטים מאוד דומים להראות שני צדדים הפוכים של החיים בשנות ה-20, באמצעות שימוש נכון במונטאז', גם כשהחומר המצולם מאוד דומה.
ניתוח ופרשנות של סרטים הוא מאוד מעניין, ולפעמים מאוד חשוב.
כל אחד והחולשות והיכולות שלו. כל סרטיו של קובריק מבוססים על ספרים, ונראה לי שגם כל אם לא רוב סרטיו של קופולה, והם מעבירים באמצעות המדיום הקולנועי דברים שבספר אי-אפשר.
ואני לגמרי נמנה על האסכולה הראשונה. הקולנוע הוא אומנות, הוא לא קוף שעושה ג'אגלינג על אופניים. לקוף שעושה ג'אגלינג על אופניים אני לא ארצה לתת פרשנות. ולאומנות יש אמירה, בין אם הבמאי התכוון אליה ואם לא. לא סתם הסרט "הולדתה של אומה" גרם לעלייתו מחדש של הקו-קלאקס-קלאן - היתה לו אמירה! גם אם גריפית' לא התכוון אליה. גריפית' גדל בתרבות מסויימת, ולפי האופן שבו חונך וגדל הוא גם ביים את הסרט, ואי-אפשר להתעלם מזה.
אבל חשוב תמיד לזכור שכשאנחנו מציעים פרשנות לסרט, זוהי פרשנות ותו-לא. יכול לבוא אחר ולתת פרשנות הפוכה, ואין סיבה להגיד "מי צודק", אנחנו לא מחפשים את הצדק, אנחנו לא בית משפט!
ברוב סרטי המלחמה מאוד קל ונראה לי גם מאוד נכון להגיד שכלי הנשק מסמלים פאלוס. זה גם לא מפתיע, בהתחשב בזה שכל הלוחמים הם גברים. בכמה סרטים כבר רואים לוחמת? לי לא עולה אף סרט כזה לראש.
(
ניתוח ופרשנות של סרט צריכים להיות גם בעלי בסיס. הם לא חייבים להיות, אבל אם לא יהיה להם בסיס אף אחד לא יקשיב למי שיפרש אותו.
חשוב מאוד גם לזכור שבקולנוע יש תהליך של עריכה, שבו הבמאי משליך לרצפה כל שוט שלא מתאים לו. הוא בורר בקפידה מה ייכנס לסרט ומה לא, ולפי זה הוא גם יכול לתת את האמירה. תראו לדוגמה את "האיש עם מצלמת הקולנוע" לעומת "ברלין: סימפוניה של עיר". האחד מהלל את הטכנולוגיה ומראה ששילוב של האדם והמכונה הוא נפלא ואידאלי, והשני מראה ששילוב של האדם והמכונה הוא קשה וגורם לחיים מודרניים לא נעימים. הוא אפילו מראה שהאדם הולך לעבודה כמו שצאן הולך לטבח וכמו שחיילים למלחמה. שני הסרטים האלה משתמשים בחומר מאוד, מאוד דומה, ויש בהם שוטים שהם כמעט לגמרי זהים (הרכבות, העיר המתעוררת והתזמורת שמתחילה לנגן, אין מי שיערער על הדמיון). ובכל זאת, הבמאי בחדר העריכה ישב והחליט מה ייכנס לסרט ומה לא, וזה גרם לשני סרטים מאוד דומים להראות שני צדדים הפוכים של החיים בשנות ה-20, באמצעות שימוש נכון במונטאז', גם כשהחומר המצולם מאוד דומה.
ניתוח ופרשנות של סרטים הוא מאוד מעניין, ולפעמים מאוד חשוב.
