ניטשה.

[RichardSmith]

ניטשה. ../images/Emo99.gif

התחלתי בזמנו לתרגם את זרתוסטרא, לצערי לא מגרמנית... לא ממש מתחבר לשפה.

מישהו מעוניין לעזור?... הנה הפרק הראשון: כאשר זרתוסטרא היה כבן שלושים, הוא עזב את ביתו שליד האגם ופרש אל ההרים. שם הוא התענג על רוחו ובדידותו, כעשור לא נמאס לא. לבסוף הרגשתו השתנתה ובוקר אחד עם נץ החמה הוא נעמד לפני השמש וכך אמר: `אוה כוכב אדיר! מה יהיה על האושר אם לא היה על קרני האור שלך! בעשור האחרון טיפסת למערתי, שטפת אותה באור מסעך. אם זה לא היה עבורי, נשרי ונחשי. אבל חיכינו לך כל בוקר, לקחנו מזרמך ובירכנו על כך. ראונה! נמאס לי להחזיק את הידע רק אצלי, כמו הדבורה שאספה יותר מדי צוף, רצוני הוא לפסק את ידי שיקלו עלי. בשמחה אעניק ואחלק עד אשר החכמים שוב יהיו שמחים בטיפשותם והעניים שמחים בעושרם. לכן נאלץ אני לשקוע למעמקים כמו שהשמש עושה בערב, כאשר היא שוקעת מעבר לים ונותנת מאורה בארצות הניכר, אוה כוכב אדיר! כמוך, חייב אני לשקוע, כמו שאנשים אומרים, למי אני ארד? תברכני אם כן, עין רגועה אשר יכולה להכיל את האושר הרב ביותר בלי שום טיפת קנאה. תבורך הגביע שמימיה עומדים לגלוש, אשר המים ישפכו כזהובים ממנה וישאו עימם את השתקפות האושר. היי! הגביע שוב עומד להתרוקן וכך גם זרתוסטרא, שוב חוזר להיות בן אדם.` ככה מתחילה שקיעתו של זרתוסטרא.

 

[RichardSmith]

החלק שצריך לתרגם:

אז, אף על פי שמשהו קרה אשר גרם לכל פיה להשתתק ולכל מבט להנעץ. בזמן הזה הלולין התחיל את מופעו: הוא יצא מדלת קטנה בראש המגדל והתחיל ללכת על החבל המתוח בין המגדלים. ככה שהוא היה מעל השוק, מעל ראשי האנשים. כאשר הוא היה באמצע הדרך, הדלת הקטנה נפתחה פעם נוספת ודמות הלבושה בססגוניות כמו מוקיון, קפצה החוצה ועקבה אחר הראשון. "קדימה! הססן!" קרא בקולו המפחיד: "קדימה! עצלן! משיג גבול! חולני! או שאני אדגגך עם עקבי! מה עושה אתה בין המגדלים? בתוך המגדל מקומך! אנשים כמוך צריך לכלוא ושלא יפריעו לאחרים כמוני לעבור בדרך!".

And with every word he came nearer and nearer the first one. When, however, he was but a step behind, there happened the frightful thing which made every mouth mute and every eye fixed- he uttered a yell like a devil, and jumped over the other who was in his way. The latter, however, when he thus saw his rival triumph, lost at the same time his head and his footing on the rope; he threw his pole away, and shot downward faster than it, like an eddy of arms and legs, into the depth. The market-place and the people were like the sea when the storm cometh on: they all flew apart and in disorder, especially where the body was about to fall. Zarathustra, however, remained standing, and just beside him fell the body, badly injured and disfigured, but not yet dead. After a while consciousness returned to the shattered man, and he saw Zarathustra kneeling beside him. "What art thou doing there?" said he at last, "I knew long ago that the devil would trip me up. Now he draggeth me to hell: wilt thou prevent him?" "On mine honour, my friend," answered Zarathustra, "there is nothing of all that whereof thou speakest: there is no devil and no hell. Thy soul will be dead even sooner than thy body; fear, therefore, nothing any more!" The man looked up distrustfully. "If thou speakest the truth," said he, "I lose nothing when I lose my life. I am not much more than an animal which hath been taught to dance by blows and scanty fare." "Not at all," said Zarathustra, "thou hast made danger thy calling; therein there is nothing contemptible. Now thou perishest by thy calling: therefore will I bury thee with mine own hands." When Zarathustra had said this the dying one did not reply further; but he moved his hand as if he sought the hand of Zarathustra in gratitude.​

 

[dudmel]

כבר 4 שנים בערך

אני מבטיח לעצמי לקרוא את כתביו של ניטשה... ועוד לא עשיתי את זה.

 

[RichardSmith]

מקווה שתקרא את מה שהעלתי.

 

[מרחפת בין העולמות]

אוייש ניטשה...

אני לא מצליחה להבין את הכתבים שלו בכלל... פעם ניסיתי לקרוא את זרתוסטרא והתייאשתי אחרי כמה עמודים. בכל מקרה אני הולכת להכניס לעצמי לראש יותר מדיי פילוסופיה בסמסטר הבא,ככה שניראה לי שאני אוותר עליו בינתיים.

 

[RichardSmith]

דווקא התרגום שלי כייפי. ../images/Emo13.gif

 

[RichardSmith]

החלק השני:

זרתוסטרא ירד מההרים לבדו, אף אחד לא בא לברכו לשלום. כשהוא נכנס ליער, פתאום נעמד מולו אדם זקן שעזב את ביקתתו הקדושה בחיפוש אחר שורשים. וככה דיבר אל זרתוסטרא: `לא זר עבורי הנודד הזה, לפני שנים רבות הוא עבר מכאן, זרתוסטרא הוא נודע בשם אבל השתנה`. אז תקח אפר זה להרים, האם תקח את האש אל העמקים? הלא תפחד אתה מהמוות הבוער? כן, אני מזהה את זרתוסטרא. טהורים הם עיניו, אין ביזיון מתחבא לו בפיו. לא הולך הוא כמו רקדן? שונה זרתוסטרא; כמו ילד הוא נהפך. אחד שהתעורר הוא זרתוסטרא. מה הוא בא לעשות בארצם של הישנים? האם שוב תגרור את הגביע לבדך? זרתוסטרא אז ענה: `אני אוהב את האנושות` `למה?` שאל בחזרה הקדוש, `האם הלכתי ליער ולמדבר? האם זה לא כי אהבתי את האדם כל כך הרבה?` `עכשיו אני אוהב את האלוהים. אנשים, אני לא אוהב. אנשים הם משהו פחות ממושלם בעיני. אהבת האדם תהיה קטלנית עבורי. זרתוסטרא ענה: `מה אומר אני על אהבה! אני מביא מתנות לאנושות` `תביא להם כלום,` השיב הקדוש, `תקח מהם, לעומת זאת, חלק מכבודתם ותעזור להם לסחוב. זה יהיה עדיף בעיניהם, הלוואי שזה היה גם עדיף בעיני!` אם, בכל מקרה אתה רוצה לתת להם, תתן להם לא יותר מאשר דצקה פעוטה, אבל שיתחננו עבור זה! `לא,` השיב זרתוסטרא, `אני לא נותן צדקות. אני לא עני מספיק בשביל זה.` הקדוש צחק על זרתוסטרא ואמר כך: `אז תראה שהם מקבלים את האוצר! הם חסרי אמון כלפי המתבודד ולא מאמינים שהוא מגיע עם מתנות.` צעדינו לא נשמעים ברחובותיהם. כמו בלילה כאשר הם במיטה ושומעים בן אדם שמתהלך לפני הזריחה, אזי הם שואלים עצמם לאן הולך הגנב? אל תלך אל האנשים, השאר ביער! השאר עם החיות! למה לא להיות כמוני? חיה בין חיות? `ומה מעשי הקדוש ביער?` שאל זרתוסטרא. הקדוש אז ענה: `אני מחבר שירים ופיוטים ואז שר אותם. אני צוחק, בוכה וממלמל. ככה אני משבח את האל.` `דרך שירה, בכי, צחוק ומלמול אני מברך את האל אשר הוא האל שלי. אבל מה אתה מביא בידיך כמתנה?` כאשר זרתוסטרא שמע מילים אלו, הוא השתחווה לקדוש ואמר: `מה אני צריך להביא לך! תן לי אם כך למהר כדי שלא אקח ממך כלום!` וכך הם נפרדו, הקדוש וזרתוסטרא, צוחקים כמו ילדים. כאשר זרתוסטרא מצא את עצמו שוב לבד, הוא אמר זאת בלב: `האם זה יכול להיות אפשרי! הקדוש הזקן ביער עדיין לא שמע על כך, האל מת!`

 

[RichardSmith]

החלק השלישי:

כאשר זרתוסטרא הגיע לעיירה הקרובה ליער הוא מצא המון שהתאסף בשוק. הוכרז שלוליין יבצע הופעה. זרתוסטרא אמר לקהל: `אני מלמד אתכם מיהו העל-אדם, האדם הוא משהו שצריך להתעלות עליו, מה עשיתם כדי להתעלות על האדם? כל היצורים עד עתה יצרו דבר מעבר לעצמם, ואתם רוצים להיות השפל שלפני הגאות הגדולה, ומעדיפים לחזור לצורת הבהמה מאשר להמשיך לעל-אדם? מה הוא האדם הפרה-היסטורי עבור האדם המודרני? בדיחה ממש! דבר שיש להתבייש בו, מבחינת יכולת שיכלית. יחס כזה יהיה בין האדם המודרני יחסית לעל-אדם! בושה. אתם עשיתם את דרכם מתולעת לאדם, נשארה בכם הרבה מהתולעת. בעבר הייתם כאדם הקדמון. כיום ישנם אנשים אשר מתאימים לאז. אפילו החכם מבינכם הוא לא יותר מאשר חוסר הרמוניה ושילוב של צמח ופנטום. אבל האם אני מהמר שתהפכו להיות פנטומים או צמחים? ראו, אני מלמד אתכם על העל-אדם! העל-אדם הוא משמעות הארץ. תנו לרצנותיכם להגיד: העל אדם יהיה משמעות הארץ! אני דוחק בכם, אחי, השארו נאמנים לארץ, אל תאמינו לאלו שמדברים על תקוות על ארציות! ארסיים הם, אם הם יודעים זאת או לא. שונאי החיים, נרקבים, מורעלים. לארץ נמאס מהם, אז הלאה עימם! פעם חילול הקודש כנגד האלוהים היה המעשה החמור ביותר. אבל האלוהים מת, וכך גם מת המעשה. לחלל את הארץ, זה המעשה הנבזי ביותר. לחשוב שמחשבותיו של הכסיל חשובים יותר מאשר המשמעות של הארץ! פעם הנפש הסתכלה בבוז על הגביע הקדוש, הבוז הזה היה הדבר העליון - הנפש ביקשה שהקביע יהיה ריקני, חיוור, ומורעב. ככה הנפש ביקשה לה לברוח מהגביע ומהארץ. אוה, אבל הנפש עצמה היתה ריקנית, חיוורת ומורעבת. אכזריות היתה ההארה של הנפש! אבל כן, גם, אחי, אמרו נא לי: מה יש לגביע להגיד על הנפש? האם נפשכם לא עניה, מזוהמת, אומללה ע`י ביטחון עצמי מופרז? אכן, האדם הוא כמו נחל מזוהם. אחד חייב להיות כמו הים, לבלוע את הכמות מהנחל המזוהם מבלי להזדהם בעצמו. ראו נא, אני מלמד אתכם על העל-אדם: הוא הים, בתוכו, הבוז הגדול ביותר שלכם יכול להבלע. מה הוא הדבר הכי עצום שאתם יכולים לחוות? זאת שעתכם של הבוז הגדול ביותר. השעה בה אפילו אושרכם הופך למתועב וכך גם ההיגיון והיושר. הגיעה השעה בה אתם אומרים: `מהשווה לי האושר! זה העוני, הלכלוך והאומללות ע`י ביטחון עצמי מופרז. אבל איך האושר יכול להצדיק את הקיום עצמו?!` הגיעה השעה בה אתם אומרים: `מה שווה ההיגיון?! האם הוא חושק בידע כמו האריה החושק אחר הטרף? זה העוני, הלכלוך והאומללות ע`י ביטחון עצמי מופרז!` הגיעה השעה בה אתם אומרים: `מה שווה לי הצדק?! עד עתה זה לא עשה אותי בעל תשוקה. איך התעייפתי מהטוב ומהרע שבי! זה העוני, הלכלוך והאומללות ע`י ביטחון עצמי מופרז!` הגיעה השעה בה אתם אומרים: `מה שווה לי צדקי?! אני לא רואה את הלהט והדלק. ההוגנים, לעומת זאת, הם באים עם להט ודלק!`. הגיעה השעה בה אתם אומרים: `מה שווה לי רחמי? אלה לא רחמים על הצלב שעליו הוא נצלב, מי שאהב את האדם? אבל רחמי הם לא הצטלבות.` האם אי פעם אמרתם כך? האם בכיתם כך? אה!? האם כך היה ששמעתי אתכם בוכים כך? זה לא החטא שלכם - זה הסיפוק העצמי שזועק לשמים; ההתנזרות שלכם היא חטא הזועק לשמים! היכן הטירוף אשר בעזרתו אתם תחוסנו? ראו, אני מלמד אתכם על העל-אדם: הוא הברק, הוא הטירוף!` כאשר זרתוסטרא אמר את הדברים הללו, אחד האנשים אז אמר: `שמענו מספיק על הלולין, עכשיו הגיעה השעה שגם נראה אותו!` וכך כל האנשים צחקו על זרתוסטרא. הלולין חשב שהמילים היו אליו, התחיל במופע.

 

[RichardSmith]

החלק הרביעי:

זרתוסטרא, לעומת זאת, הסתכל על האנשים ותהה. אז אמר: `האדם הוא כמו חבל, חבל אשר מתוח בין החיה לעל-אדם. חבל מעל פני תהום. המעבר מסוכן, עובר מסוכן, להסתכל אחורה מסוכן, מסוכן לרעוד ולעצור. מה שנהדר באדם הוא שהוא גשר ולא מטרה, מה שאהוב באדם הוא שהוא ממשיך קדימה ושוקע. אני אוהב את אילו שאינם מסוגלים לחיות אלא בתור שוקעים, שכן אלו הם שימשיכו הלאה. אני אוהב את המבזים הגדולים, כי הם המעריצים הגדולים, כמו חצי געגעוע לצד השני של החבל. אוהב אני אותו אשר קודם מחפש היגיון מעבר לכוכבים כדי שיוכל להקריב את עצמו. ע`י הקרבת עצמו עבור הארץ, הוא יביא במהרה את העל-אדם. אוהב אני את ההוא אשר חי בשביל לדעת, מחפש לדעת בשביל שהעל-אדם יבוא במהרה. ככה מחפש הוא את שקיעתו שלו. אוהב אני אותו אשר עובד וממציא, אשר הוא אולי יבנה את הבית עבור העל-אדם, יכין את הארץ בשבילו, את החיות ואת הצמחים. כי ככה הוא מחפש את שקיעתו שלו. אוהב אני אותו אשר אוהב את הן צדיקותו, כי צדק הוא הרצון לשקוע והחץ לכמיהה. אוהב אני אותו אשר לא שומר חלק מנפשו עבור עצמו, רוצה הוא להיות הנפש השלמה עבור צדקו, ככה הולך הוא כמו רוח על החבל. אוהב אני אותו אשר עושה מצדקו את נטייתו וגורלו, ככה למען צדקו, הוא מוכן להמשיך לחיות או לא לחיות יותר. אוהב אני אותו אשר כמהה לא עבור מעשי צדקה רבים. מעשה צדק אחד הוא יותר מאשר שניים, כי זה יוצר קשר חזק יותר עבור הגורל של האחד להצמד אליו. אוהב אני אותו אשר נפשו שופעת, הוא אשר לא רוצה תודות ולא לקבל בחזרה. כי הוא תמיד נותן ולא רוצה לשמור לעצמו. אוהב אני אותו אשר מרגיש אשמה כאשר הקוביות נופלות לטובתו, הוא אשר אז שואל: `האם אני ישר?` - כי הוא מוכן להכנע. אוהב אני אותו אשר מפזר מילות זהב לפני מעשיו ועושה יותר ממה שאמר. כי הוא מחפש את שקיעתו שלו. אוהב אני אותו אשר מאמת את אלו הבאים ומכפר על אלו שעברו. כי הוא מוכן להכנע דרך ההווה. אוהב אני אותו אשר מתקן את אלו, כי אוהב אוהב את האלוהים שלו. כי הוא מוכן להכנע דרך הזעם של אלו. אוהב אני אותו אשר מתקן אל אלוהיו, כי הוא אוהב אותם, בשביל זה הוא חייב להכנע דרך זעם האל. אוהב אני אותו אשר נפשו עמוקה אפילו כשפצוע, ויכול להכנע דרך נושא פעוט, ככה עובר הוא באופן חופשי על החבל. אוהב אני אותו אשר נפשו כל כך מלאה עד אשר הוא שוכח עצמו, וכל הדברים בתוכו, ככה כל הדברים הופכים להיות שקיעתו. אוהב אני אותו אשר הוא רוח חופשיה ולב חופשי. ככה מחשבתו היא כלי הקיבולת לרגשותיו, ליבו לעומת זאת, גורם לשקיעתו. אוהב אני את אלו אשר נופלים כמו טיפות מהשמיים המכסים את האדם. הם מבשרים את בוא הברק ונכנעים למבשרים. ראו! אני מבשר את הברק, וטיפה כבדה מהשמיים. הברק הוא העל-אדם!

 

[RichardSmith]

החלק החמישי:

כאשר זרתוסטרא אמר דברים אלו, הוא שוב הביט באנשים ואמר בשקט: `הנה הם עומדים` ככה אמר בלבו; `הנה הם צוחקים, הם לא מבינים אותי, אני לא הקול עבור אוזניים אלו. חייב אחד קודם להלום באוזניים אלו, כך שהם יכלו ללמוד לשמוע עם עיניהם? חייב אחד לטופף על תופי-פרות של נואמי חרטה? או האם הם רק מאמינים למגמגמים? יש להם משהו להתגאות בו. איך הם קוראים לזה, לדבר אשר עושה אותם גאים? תרבות, ככה הם קוראים לזה. זה מבדיל אותם מהעדר. `הם לא אוהבים לשמוע על `בוז` עבורם. אז אדבר אל גאוותם. אדבר על הדבר הכי `מבזה` עבורם, הוא האדם האחרון!` וכך אמר זרתוסטרא לאנשים: `זה הזמן עבור האדם להציב מטרה, הזמן לשתול את הזרע עבור המטרה הכי גדולה. עדיין, הנפש עשירה מספיק עבור זה. אבל הנפש תהיה מתישהו עניה ומרוששת וכך, שום עץ איתן לא יוכל לגדול עליה. חדל! יבוא היום שבוא האדם לא יוכל עוד לירות את חץ השתוקקותו מעבר לאדם - מיתר קשתו ילמד לזמזם. אומר אני לכם: אחד חייב עדיין שיהיה כאוס בתוכו, כדי להוליד כוכב מרקד. אומר אני גם: יש בכם כאוס. חדל! מגיע התקופה בה האדם לא יוכל להוליד אף כוכב. התקופה הזו היא התקופה של האדם הנתעב ביותר, האחד שלא יכול כבר לתעב את עצמו. ראו! אני מראה לכם את האדם האחרון. מה זו אהבה? מה זו יצירה? מה אלו הגעגועים? מה זה כוכב? - ככה שןאך האדפ האחרון וממצמץ בפליאה. הארץ קטנה לה ועליה מקפצץ לו האדם האחרון שבשבילו הכל נעשה קטן. הזן שלו בלתי נכחד כמו זה של חרק האדמה, האדם האחרון יחיה הכי הרבה. אומר אני לכם: אחד חייב עדיין שיהיה כאוס בתוכו, כדי להוליד כוכב מרקד. אומר אני גם: יש בכם כאוס. חדל! מגיע התקופה בה האדם לא יוכל להוליד אף כוכב. התקופה הזו היא התקופה של האדם הנתעב ביותר, האחד שלא יכול כבר לתעב את עצמו. ראו! אני מראה לכם את האדם האחרון. מה זו אהבה? מה זו יצירה? מה אלו הגעגועים? מה זה כוכב? - ככה שואל האדם האחרון וממצמץ בפליאה. הארץ קטנה לה ועליה מקפצץ לו האדם האחרון שבשבילו הכל נעשה קטן. הזן שלו בלתי נכחד כמו זה של חרק האדמה, האדם האחרון יחיה הכי הרבה. אני גיליתי את האושר - כך אמר האיש האחרון ומצמץ. הם השאירו את האיזורים היכן שקשה לחיות; כי הם צריכים חום. אחד עדיין אוהב את שכנו , להתחכך עימו; כי אחד זקוק לחום. לוקה במחלה וחשדן, הם מחשיבים כחטא: הולכים הם בצורה הססנית. הוא כסיל אשר עדיין מועד על אבנים ואנשים! גלימת רעל פה ושם: יוצר חלומות נעימים. רעל בכמות לבסוף עבור מוות נעים. אחד עדיין עובד כי עבודה היא פנאי. אבל הוא עדיין חושש שהפנאי יכאיב. אחד כבר לא הופך לעני או עשיר; שניהם יותר מדי כעול. הוא שעדיין רוצה למשול? הוא אשר רוצה לציית? שניהם יותר מדי כעול. לא רועה ועדר אחד! כל אחד רוצה אותו הדבר; כולם שווים. אם לאחד יש סנטימנטים שונים, מקומו בבית משוגעים. `באופן פורמלי, כל העולם השתגע` - אמרו העדינים שבהם ומצמצו אחר כך. הם חכמים ויודעים את כל אשר קרה, ככה שאין קץ לתמיכתם. אנשים עדיין נופלים מעבר אבל מהר שבים - מבחינה אחרת, זה מקלקל את בטנם. יש להם תענוגות קטנות למשך היום והתענוגות הקטנות ללילה, אבל יש להם יחס כלפי בריאות. `אנו גילינו את האושר` אומרים האנשים האחרונים וממצמצים. וככה הסתיים הנאום הראשון של זרתוסטרא שגם נקרא המבוא, כי בזמן זה הרעש והתלהבות ההמון הפריעה לו. `תן לנו את האדם האחרון", אוה זרתוסטרא הם קראו לו. `הפוך אותנו לאדם האחרון!` אז אנחנו נעשה את ההווה עבור העל אדם` וכל האנשים נעלוזו וחייכו. זרתוסטרא, לעומת זאת, הסתובב ואמר כך לליבו: `הם לא מבינים אותי, אני לא הפה עבור אוזניים אלו. יותר מדי זמן, אולי, חייתי בהרים; יותר מדי האזנתי לפלגים ולעצים, עכשיו אני מדבר אליהם כמו שדיברתי אל עדרי התיישים. רגועה נפשי, גם צלולה, כמו ההרים לאור הבוקר. אבל הם חושבים עלי כקר, כמוקיון עם בדיחות גרועות. ועכשיו הם מסתכלים עלי וצוחקים. ועם הצחוק באה גם השנאה. יש קרח בקול צחוקם.`