ניחום אבלים

DANEAR

New member
ניחום אבלים

אוקיי אז ככה. אמא של חברה שלי לשעבר נפטרה השבוע. הקשר בינינו הוא מורכב, אבל בקצרה אז הענין הוא שהיא נפרדה ממני לפני קצת פחות משנה וחצי, כאשר הייתי במשבר (מאוד רציני). כמו כן אני יכול להגיד שעד לפני 10 חודשים אהבתי אותה כל יום יותר מזה שעבר, ואני גם מאוד בטוח שרגשות כלפי עדין נמצאים אצלה (מהודעות ותגובות שהתקבלו במהלך הזמן). במהלך הזמן האחרון הרגשתי כבר שאני יכול להמשיך הלאה והתגברתי/הדחקתי אותה לפינות קטנות (אבל תמיד בלב הייתה הרגשה בלתי ברורה שזה לעולם לא ייגמר). שעתיים לאחר שאמה נפטרה קיבלתי טלפון ממנה (לאחר שנה וחצי שלא התראנו) והכל צף חזרה. מיותר לציין שזו משפחה כל כך אוהבת ונדירה (וזו לא קלישאה) שפשוט מקנאים בצורה מסויימת על הקשר בינהם. עכשיו זו "השבעה", והמצב כל כך שברירי ועדין שאין לי אמת מידה לקו המפריד בין השטח שעוזר ומנחם לבין ה"יותר מידי". באמת שהייתי עושה הכל, אבל הכל בשביל שהיא תוכל להתגבר על הסיטואציה (לא ישן כבר 4 ימים ויום כיפור באמת בדיחה ביחס לכמות האוכל שדחפתי לפה). רציתי לשמוע מה יש לכן לומר לאור העובדה שכלכן הייתן במצב דומה (כמה שיכול להיות). תודה לכל מי שתגיב...
 

hartuvim

New member
שלום...

הבנתי ממה שכתבת שאתה עמוק בתוך האבל של חברתך לשעבר וגם נשמע קצת מבולבל מהסיטואציה (חזרה לחיים של מישהי שלא היית איתה בקשר הרבה זמן כאשר יש הרבה מאוד רגשות כלפיה). מה שלא כל כך הבנתי זה מה השאלה שרצית לשאול. נדמה לי ששאלת עד כמה להיות מעורב ב"שבעה" או- מה אתה יכול לעשות בשבילה ומה המינון הנכון (זה מה שהבנתי ולכן אענה על זה, תתקן אם לא הבנתי אותך). לדעתי המינון הוא עניין אישי, גם שלה וגם שלך. אני לא יודעת בני כמה אתם ומה מצבה והאם אתה יכול לשאול אותה מה מתאים לה. אם זה אפשרי היתי מציעה לך לעשות זאת ולבדוק איתה שהמינון בו אתה נמצא איתה מתאים לה. אם זה לא אפשרי מבחינתך, אני יכולה להציע לך לשאול את עצמך מה מתאים לך ומה גבולות הרצון והיכולת שלך. מבחינת ניסיון אישי לי היה מאוד חשוב שחברים הגיעו אלי ומאוד מאוד הערכתי את מי שבא והפגין אכפתיות ואהבה במצב הזה. (יחד עם זאת חשוב לציין שלא כולם חשים אותו דבר). אשמח אם תספר עוד, תתן עוד קצת פרטי רקע ואם אתה רוצה, תבהיר קצת הקושי והשאלות, אולי נוכל לעזור לך יותר. ודבר אחרון- אני חושבת שהאיכפתיות והאהבה שלך מאוד ראויה להערכה וכך גם ההבנה שלך את הצורך הגדול של החברה במצב הזה. אני מקווה שגם החברה שלך מעריכה את זה ומבינה את הנכס שזכתה לו בכך שיש לה מישהו כמוך. שירה.
 

DANEAR

New member
תודה... אז ככה (לשירה)

כן השאלה היא עד כמה להיות "מעורב". בקשר לשאול אותה, אני לא חושב שהיא תענה בצורה כנה למדי (אבל כמו שאמרת זה אינדיבידואלי). רצון ויכולת זה שאלה תאורטית רטורית עבורי - הכול במשמעות הכל. היום לדוגמא היא היתה כל היום בשבעה אצל הורי אמה ואח"כ נסעו להורי אביה... אתמול היא ניתקה את הטלפון והיום גם לא ענתה לי (וגם לאחרים) אלא רק בשעות הערב. אחד הדברים שיכולתי בוודאות לשמוע זה את קולה השבור כל כך (מה שלא היה ביומיים האחרונים). מה הלאה, מה יש לעשות?
 

DANEAR

New member
עוד קצת...

אני לא יודע עם זה כל לך קשור (ואם האחראית רואה לנכון שתמחוק) אבל רוצה להוסיף מה שאני גם מרגיש: כואב ועצוב כמו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. אני רוצה להתקשר אליה ולהגיד לה שאני איתה, שאני רוצה להתחלק איתה בכאב, ושאנחנו ביחד בזה אבל מבין שאני לא המרכז בסיפור וזה יכול רק להכעיס. קראתי תגובות פה כבר לאורך 10 עמודים, ומעבר לבכי והעצב היומי שיש לי אני לא יכול לשאת את המחשבה שהיא כרגע שבורה והולכת כל חייה להתמודד עם הכאב והחוסר הבלתי נדלה. הילדה הזאת מדהימה וחזקה כל כך, והבית שהגיעה הוא פשוט יחידה מזוקקת מאהבה, אבל עכשיו הכל נראה שברירי, ובמיוחד לאור השיחה האחרונה איתה (שרק המחשה על דבריה ממלאים את עיני בדמעות אוקינוס העצב). לפעמים עולות לי מחשבות בלתי הגיוניות לולא יכלתי להחליף אותה רק לזמן קצר, ממש רק לזמן מסוים ולקחת אלי את כל היגון והרגשות הכל כך עצובים ששקועים בתוכה. נראה לי שאני גולש טיפה מהנושא (ושוב אם האחראית רואה לנכון אז שתמחוק), אבל זה פשוט בפנים ואין לאן לרוקן...
 

hartuvim

New member
הי danear

אני חושבת שאתה מרגיש את כל עומס הרגשות שאתה מתאר מפני שאתה כל כך מתחבר ומחובר לחברה שלך. אין ספק שהיא נמצאת במשבר גדול, והבנת נכון כשכתבת שזה דבר שהיא תתמודד איתו כל חייה. אמרת גם נכון שמרכז ה"סיפור" כרגע זו היא. אני חושבת שהדבר הנפלא והגדול והמשמעותי ביותר שאתה יכול לעשות עבורה הוא פשוט להיות שם איתה ועבורה. אם אתה יכול להגיע אליה, להיות איתה בשבעה (אפילו כל יום קצת או כמה פעמים במהלך השבוע) זה מדהים. ואם תוכל להמשיך לבקר אותה ולדבר איתה אח"כ זה יהיה נהדר, כי הרבה פעמים כשצריך לחזור לשגרה לאט לאט מרגישים איך כולם חזרו לענייניהם ורק היא עדיין באבל. (לפעמים אפשר אפילו לחשוב שכולם שכחו את מה שקרה ורק היא זוכרת...). ושוב עולה השאלה- עד כמה אתה יכול ורוצה, כי ממה שכתבת אני מבינה שגם אתה מוצף ברגשות ולא בטוח שיכול להכיל אותה. וגם- בגלל הקשר המורכב ביניכם אולי אתה גם כועס עליה קצת, כי לפי מה שהבנתי היא עזבה אותך כשהיית במשבר, מה שמעלה את השאלה האם אתה רוצה להיות שם עבורה במשבר שלה. מבחינתי אתה מוזמן להמשיך לכתוב ולהתייעץ, וכמו שאמרת- אם סקאלי (מנהלת הפורום) תמצא לנכון אחרת היא כבר תכתוב לנו.
 

DANEAR

New member
שירה תודה על התגובות

האמת שכן, כעסתי או יותר נכון התאכזבתי, אבל כרגע זה ממש לא משנה... כבר פעמיים שלושה שאלתי אם היא מעוניינת שאני יבוא והתשובה היתה די מתחמקת (אני אצל סבתא שלי, לא עכשיו וכו...). אם זה מה שהיא צריכה אז אני יקבל את זה, אבל מצד שני אני רואה מה קרה עכשיו ואני לא יודע עם היא באמת רוצה ככה. ביום שאמה נפטרה היא התקשרה לאחר מס' שעות באמצע הלילה. אמרתי לה שאני מגיעה והיא עוד ניסת להגיד שיש לה עיסוקים והכנות. אמרתי לה שאני מגיע(מסתבר שבאמת זו היתה ההחלטה הנכונה). מצידי להיות איתה 24/7 אבל לא נראה לי שהיא מעוניינת - וכאן אני חוזר לשאלה המקורית, מה לעשות? כשהיא אומרת לא אם באמת היא מתכוונת לזה? איך את היית מגיבה? כמו כן שתארתי לעצמי הכאב הגדול הוא לא בשבעה עצמה, אלא שמתחילים לחזור לשיגרה והדבר מחלחל לאט לאט. מה הלאה, מה בתקופה הזו והזו היית מצפה או מייחלת לעצמך מהסביבה הקרובה.
 

hartuvim

New member
כתבתי לך מסר אישי

כי הרגשתי שאני משתלטת על כל הדיון בפורום... דרך אגב- מי שרוצה להגיב וחושבת אולי אחרת ממני מוזמנת כמובן להביע את עמדותיה.
 
רלוונטיות

מכיוון שהדיון הוא על איך לתמוך בבחורה שאיבדה אם, אני חושבת שההתייעצות כאן היא בהחלט רלוונטית. ברור שיש כאן גם נושא רומנטי לא פתור, שמהווה חלק מההתלבטות, ובחלק הזה אין לנו רבותא יותר מאשר לכל אדם אחר. אבל אני מניחה ש DANEAR לקח זאת בחשבון כשפנה אלינו. כך שהחלט אפשר להתייעץ כאן, ואם מישהי מוצאת שיש לה תרומה לענין, היא בהחלט מוזמנת להגיב. ושירה - תודה על הרגישות - כלפי כל הצדדים.
 

DANEAR

New member
תודה

יש למישהי עוד עצות/ עזרים או כל דבר אחר שיכול להוסיף?
 
מה שאני יכולה להוסיף ...

זה את הנסיון שלי. סמוך לתקופה שאימי נפטרה, התפתח קשר עם בחור. היינו יחד באותו הבסיס, מאוד אהבתי אותו, נראה שגם הוא מאוד אהב אותי, אבל הקשר ג'יעג'ע. בסוף חתכתי את זה, כי לא היה לי כוח לג'עג'ועים. היה לי קשה גם כך, והרגשתי שאם המשענת שאני נשענת עליה היא לא יציבה, עדיף לי לא להישען בכלל. אחרי שאימי נפטרה, הוא בא להלוויה, ובא נון סטופ לשבעה. אז למיטב זכרוני לא אמרתי כלום, כי מקבלים יפה כל מי שבא, ולא עושים חשבונות. וגם - צריכים את התמיכה. אבל אח"כ הוא בא אלי הביתה בתום השבעה, וניסה לשכנע אותי לחזור, ואני לא הסכמתי, מהסיבות שציינתי לעיל. מה אני אגיד לך? 7 שעות הוא ישב אצלי בבית וניסה לשכנע אותי לחזור. בסוף הוא הצליח... ואז היינו יחד 6 שנים. ואם זה היה תלוי רק בו היינו כנראה גם מתחתנים. למרות שזה לא קרה, עד היום הוא אחד האנשים היקרים לי ביותר בעולם. אשר אליך. נראה לי שגם אתה מודע לדואליות שבהיסוסים שלך. הענין הוא לא רק התמיכה בה, אלא גם השאלות של לחזור או לא לחזור, בלי קשר למצב. נראה כאילו הקשר הרומנטי כאן לא פתור. מה שאני יכולה להמליץ לך, זה לברר קודם כל בינך לבין עצמך איפה אתה עומד. האם אתה באמת רוצה לחזור להיות איתה בקשר מלא, על כל המשתמע מכך? אם כן, אתה יכול לנסות [אם היא מוכנה כמובן]. אם זה לא בדיוק זה, אני חושבת שסתם סיפור שיתחיל וייגמר שוב בעגמת נפש, יכול מאוד להכביד עליה ולהכאיב שוב. אתה מוזמן לכתוב לנו שוב, ולספר איך התפתחו הדברים. אני מאוד מעריכה את האומץ שלך. בהצלחה
 

hartuvim

New member
סקאלי, הזכרת לי משהו

שקצת העלה חיוך על שפתי: כשהייתי בת 15 -16 בערך (שזו גם התקופה שאמי היתה בשיא מחלתה ואח"כ נפטרה) היה לי קשר עם בחור נחמד וגם עלינו אפשר לומר "אהבתי אותו, נראה שגם הוא אהב אותי, אבל הקשר ג'יעג'ע" (דרך אגב, אהבתי את הביטוי ג'יעג'ע!). זאת היתה ממש אהבת נעורים קלאסית ושנינו לא ידענו מה אנחנו רוצים מעצמנו ואחד מהשני(ה). כיוון שלא התקדמנו לשום מקום הקשר גווע והתנתק. אחר כך פגשתי את בנזוגי המקסים והאהוב שנאלץ לעבור "טירונות" ארוכה, קשה ומלאת טירטורים כדי להוכיח שהוא מספיק יציב בשבילי ויעמוד באתגר של להיות בנזוגי. (יש לציין שזכיתי, והוא עמד בניסיון). אבל מה שמצחיק ונחמד הוא שלפני כמה חודשים יצרתי קשר עם הבחור ההוא, המג'עג'ע, כי רציתי להבין מה היה שם. עד השיחה איתו אפילו לא זכרתי אם רק אני אהבתי אותו או שזה גם היה הדדי והרגשתי שנשאר אצלי משהו לא פתור ולא סגור. אז דיברנו והעלנו זיכרונות והבנתי שגם הוא אהב אותי, והבנתי שזאת היתה אהבת נעורים ושהוא לא יכול היה לתת לי את מה שרציתי באותו זמן. אבל זה היה נחמד להזכר וכייף לגלות שבסופו של דבר בחרתי נכון והכל יצא לטובה.
 

DANEAR

New member
שוב

כרגע ה"אנחנו" זה ממש לא רלוונטי (בשיא הכנות), למרות שעם יד על הלב זה קשה לי. סביר להניח שבשלב מסוים תתקיים שיחה כזו או אחרת לגבינו אבל עכשיו זה לא חשוב. רציתי שוב לשאול מה הייתן ממליצות לעשות (השבעה הסתיימה): כמו ששיערתי נכון, השלב הקשה הוא בגעגועים וחלל הריק שנוצר. מה אפשר לעשות בנידון? יש איזו דרך מסויימת להקלה (ככה שאני חושב על זה, זו נאיביות לא?!)? מה אתן רציתן במהלך התקופה לאחר השבעה?
 
אני לא חושבת שיש תשובה אחת לשאלתך

אני לדוגמא, רציתי שיעזבו אותי בשקט, לא רציתי לדבר על זה, רציתי לחזור כמה שיותר מהר לשיגרה...אבל שוב זה מאוד אינדיוידואלי... לדעתי, על סמך ההכרות שלך עם חברתך לשעבר, אתה בטח יודע מהן דרכי ההתמודדות שלה עם מצבים של קושי...האם היא נוטה להסתגר בתוך עצמה? האם היא נוטה לשתף אחרים? על סמך התשובות שלך לשאלות הללו, תדע איך לנהוג... מה שחשוב הוא שלא תלחץ או תעיק עליה, אם היא מנסה להתחמק מלפגוש אותך כרגע, אל תתעקש...תזרום איתה ועם רצונותיה... מקוה שעזרתי במשהו... סופשבוע נעים
 
למעלה