נטל

[אולי אני פה]

נטל

לא הייתי מאחלת לאף אחד להכיר או להיות בקשר עם אדם כמוני. בחורה בכיינית ומלאת רחמים עצמאים, אני בכלל מרחמת על משפחתי שצריכה לסבול אותי למשך כל חייהם, כי מה לעשות משפחה לא בוחרים. ואת יודעת שהמצב נהיה ממש מחורבן שאת מוצאת עצמך בוכה בחדר לבד ואת יודעת שאין לך למי להתקשר עכשיו ולשפוך את ליבך אפילו על סתם שטויות כי את החברה הכי טובה שלך (לשעבר) העפת מהחיים שלך (וטוב שכך) וכי כל שאר החברות שלך מצאו להם בן זוג וממש לא מעניין אותם מה קורה איתך כי איזה יופי יש להן חבר, כי את נראת מזעזע ולא מצליחה לשנות את זה! כי את בתפקיד שבו את עוזרת לאנשים יום יום ולך אין מי שיעזור או יקשיב. אז אני אוגרת, שומרת, שותקת ואז הכל מתפרץ בתקופה אחת קשה במיוחד, זאת אומרת עכשיו!! אם יותר מידי מודעות עצמאית אני פונה לדבר היחיד שיכול לעזור כרגע וזה טיפול פסיכולוגי, לי זה תמיד עוזר אבל מה לעשות שאני כבר נטל(!!) חתיכת נטל על משפחתי, כי זה עולה המון! כי אני כ"כ פאטתית שאני צריכה לשלם למישהו כדי שיקשיבו לי וישמעו מה שיש לי על הלב. ואז אני חושבת, למה אני צריכה לחיות בכלל בעולם בו, אין חברים, אין אהבה ולמשפחה אפילו קצת נמאס ממך ואף אחד לא מבין אותך! ויש מחשבות קיצוניות ביותר.. ואולי זה עדיף לכולם שאני פשוט לא... אולי באמת?!

 

[פרפרי אהבה]

אומנם אנחנו לא מכירות, אבל אני דווקא מתרשמת

שאת ממש לא פתטית- את פשוט צריכה להאמין בעצמך ולאהוב את עצמך, ועל הדרך להכיר ולהבין שהמשפחה והחברים שלך אוהבים אותך, גם אם קשה לך לפרגן או לראות את האהבה שלהם אלייך. תני לעצמך קצת מחשבות חיוביות-על החיים שלך,על עצמך... את לא סתם פה,יש סיבה לכך-את זו שצריכה למצוא אותה. את נקראת בחורה מקסימה להפליא-את פשוט צריכה למצוא את הפן הזה בעצמך. אנחנו פה בשבילך

 

[נוסעת בזמן אחר]

כן, אנשים עצובים זה קשה לפעמים.

אני גם כזאת לפעמים וכרגע בתקופה קשה. גם אני הפסקתי קשר עם חברה קרובה. כנראה מרוב הקשיים היינו קשות אחת עם השניה לקראת הסוף... אני חושבת שכל תפנית ב"תסריט" היא אפשרות רק בשביל תפנית חיובית אנשים כמונו צריכים להתאמץ הרבה יותר. יש מצבים שכלום לא הולך. אני כרגע קצת מיואשת. לא ממש מצליחה לגרום לשינוי חיובי. תקופה קשה...

 

[פיני שרגיל בן סירה]

עדיף לחיות

הי אולי אני פה, אמנם אני לא מכיר אותך אבל אני מאמין בלב שלם שאין אדם שעדיף לו שלא תהיי. עם כל הקשיים וכל הכאבים, בטוח שאם ישאלו כל אדם שמכיר אותך מה עדיף, הוא יאמר שעדיף לחיות. כשאנו בשיא הכאב והמצוקה קשה לנו לראות אפשרות שמשהו יהיה יותר טוב, אבל החיים הם כמו מזג האוויר. תמיד משתנים. יום אחד סערה, יום אחד עננים כבדים, יום אחד מעונן חלקית, יום אחד שמש אביבית, יום אחד שמש קופחת, יום אחד חורף, יום אחד סתיו, יום אחד אביב, יום אחד קיץ וכך הלאה וכך הלאה. לדברייך את מרגישה שאת נטל. אם אכן את נטל זה אומר שאין לך שום לגיטימציה לכאוב ולסבול, אבל אני לא חושב שיש אדם בעולם שאין לו לגיטימציה לכאוב ולסבול. כל אדם כואב מתישהו. אז אולי לך כואב עכשיו יותר. אולי לך כואב גם יותר זמן, אולי אצלך זה נמשך מעבר ל"רגיל". אולי. אז מה? אז בגלל שרע לך את נטל? משהו שאחרים רוצים להיפטר ממנו? לא מאמין. אני בהחלט כן מאמין שלאחרים שנמצאים בסביבתך יכול להיות קשה בעקבות הקושי שלך. כשיש בסביבתנו אדם סובל זה בוודאי לא מוסיף שמחה ועזוז לאיש. זה דורש משאבים, זה דורש סבלנות, זה דורש הבנה והכלה ועוד כל מני דברים. זה יכול לעייף ולתסכל. אבל כל זה עדיין לא אומר שאת נטל. זה אולי אומר שכרגע לאנשים הקרובים אלייך לא תמיד יש מושג איך לעזור לך ואיך להתמודד עם הקושי שלך. אבל כנראה שמישהו בסביבתך בכל זאת עושה משהו. לאפשר לך ללכת לטיפול, למשל, זו עזרה גדולה מאד. אל תעשי את החשבונות של אחרים. עשי את החשבונות שלך. לדברייך, טיפול הוא הדבר היחיד שיכול לעזור לך כרגע. מעולה. לכי לטיפול והשיגי את העזרה לה את זקוקה. אין שום דבר פתטי בללכת לטיפול. ההפך הוא הנכון. זה מעיד על חוזק. כשאדם יודע שהוא זקוק לעזרה, מודה בכך בפני עצמו ובפני אחרים ובעיקר כשאותו אדם גם עושה את הצעד והולך לטיפול כדי לקבל את העזרה - כל זה מעיד עליו רק טובות. אני מניח שאת יודעת את זה, אבל בכל זאת אומר זאת גם בעצמי - טיפול אינו מסתכם "רק" במישהו שיושב מולך ושומע את אשר על לבך. טיפול הוא כל כך הרבה מעבר לכך. הטיפול מאפשר לעשות משהו עם הדברים שהמטפל שומע. הוא מאפשר הקשבה מסוג אחר, שימוש בכלים שונים, הבנת התהליכים המורכבים המתחוללים בחדר הטיפול ועוד ועוד ועוד. טיפול הוא עולם ומלואו ומתאפשרים בו דברים שלא תמיד מתאפשרים כאשר "רק" שופכים את הלב בפני מישהו קרוב. ובמקביל, מציע לך להיעזר גם במקומות הבאים: אתר סהר - סיוע והקשבה ברשת פורום תמיכה נפשית לצעירים פורום תמיכה נפשית למבוגרים מאחל ימים קלים יותר, פיני

 

[koryz]

שלום. אזהרה - מעט ארוך.

מה שאת אומרת, לגבי החוויה שלך של המציאות, זה מאוד תלוי איך מביטים על זה.. זה מזכיר לי משהו מדהים שהופיע בפורום של ביירון קייטי "העבודה" - ששיתפה אורלי בנושא ההיפוכים, אולי יעניין אותך, אני אנסה לצרף קישור http://youtu.be/STuUWYg4kwE לגבי מה שאמרת, הייתי יכולה לומר לך שדווקא משפחה יש לנו סיכוי מסוים כן לבחור. לא את כולה, אבל לפחות חלק. אנחנו בוחרים את בן הזוג, אנחנו בוחרים האם להביא ילדים לעולם, ובדרך כלל גם כמה. וזה שאת לא מרגישה בנוח לדבר עם ההורים שלך, שאת לא מרגישה מספיק שווה מפני שאין לך כרגע חבר, מפני שאין לך תחושה של מקום בטוח במשפחה ובעולם וזאת ללא קשר להישגים החיצוניים הנסיבתיים שיש לך או אין לך - זה כישלון של ההורים שלך. אם היו לנו הורים אידאליים, סביר להניח שהיה הרבה פחות צורך בטיפולים פסיכולוגיים. למעשה אפשר לומר שההורים שלך - ולא רק שלך, תורמים לכלכלה

ברור שאפשר ללכת לטיפולים לעיתים בצורה מסובסדת אבל - יש הרבה טיפולים בלתי פורמליים. פירסמתי פעם בעבר רשומה על כך בבלוג שלי, אבל מן הסתם גם אותה לא קראו. אולי אכתוב על כך בעתיד. לשמוע מוזיקה, זאת תרפיה. לעשות יוגה, לכתוב בבלוג, לכתוב בפורום. לדבר עם חברה בטלפון, לדבר עם השכנים, עם הקופאית בסופר. עם נהג האוטובוס, ולפעמים גם עם נותני שירות למיניהם. העולם הוא אותו עולם כל הזמן, ואני מסכימה איתך לגמרי - לא תמיד כולם מבינים אותנו. ולכן אנחנו צריכות להיות חזקות גם לבד. ההורים שלך הביאו אותך לעולם, ויש להם את הזכות כרגע לחיות איתך ולתמוך בך בזמנים הקשים. אני מקווה שהם מעריכים ומנצלים את הזכות הזו, ושאת מרגישה יכולת לשתף אותם לפחות בחלק מהקשיים שלך, גם אם לא בפירוט מלא של כל אחד מהם. את לא צריכה לחכות לטיפול פורמאלי כדי לקבל "אישור" לספר לאחרים מה שמטריד אותך. את לא חייבת לספר הכל ולכולם. אבל לפעמים לחלוק חוויות עם אדם נוסף מקל על ההרגשה. אני אישית מאוד אוהבת לעשות הליכות, בעבר הייתה תקופה לחוצה מאוד בחיי וכמעט כל יום הייתי יוצאת להליכה כשעה בחוץ. אני מאמינה שיש לא מעט אנשים שמעוניינים להיות איתך בקשר אבל את בוחרת להיות סגורה. שימי לב שזו החלטה שלך לפחות בחלק מהמקרים. אבל, זה בסדר! מותר לך ולגיטימי שתבחרי בזה. מותר לך לרחם על עצמך, אני מאמינה שעברת חוויות לא קלות ולא במקרה הגעת למצב בו יש לך מבט שחור על החיים. וזה עצוב, שכדי לנסוע במכונית יש צורך לעבור תאוריה, טסט פנימי, טסט חיצוני, ולאחר קבלת הרישיון(!) מספר שעורים עם מלווה נוסף בוגר, אבל כדי להיות הורים כל מה שצריך הוא לקיים יחסים - ולפעמים גם זה לא בהכרח. זה לגיטימי שנרחם על עצמנו אם אין אף אחד חיצוני שמבין אותנו. אנחנו המטפלים הראשוניים של עצמנו, ולפעמים היחידים. וזה לגיטימי גם לכעוס, גם ההורים הטובים ביותר עושים טעויות שעשויות לנבוע גם מתוך האהבה הגדולה ביותר - ואולי דווקא בגללה. אני עד היום לא כתבתי בפורום הזה אבל אני רואה שיש כאן אנשים מדהימים, ואני נהנית לקרוא את התגובות שלהם. וגם אני כרגע לא יכולה להרשות לעצמי להיות בטיפול פורמאלי בגלל העלויות, אז אני משתפת היכן שאפשר.

יש הרבה תחליפים לכל דבר, לא מוכרחים תמיד לקבל את הכי טוב והכי מהר, פשרה היא לא תמיד לרעה. הפרפקציוניזם, הוא המחבל העיקרי בתחושת האושר. הוא, וההשוואה מול מה שצריך או אמור להיות לנו, לדעתנו. ובינינו, את בעצמך לא מאמינה כרגע בכל מה שאת רושמת. אני מעודדת אותך שלא לפחד להיות חזקה ולתמוך בעצמך בזמנים קשים. לפעמים, כל מה שצריכים האנשים שאוהבים אותנו זו דוגמא אישית, ואז הם מתנהגים אלינו כפי שהם היו אמורים להתנהג מהתחלה. מצאי את הכוחות לאהוב את עצמך כפי שאת. גם אם אינך מושלמת. איש איננו מושלם, ולכל האנשים יש מקום