פרק כא' – הכאב, הטרוף, הדם.
אפיקצ'ו ניגבה בגב ידה את שפתיה וירקה במומחיות מהחלון. "זו כבר הפעם העשירית, את יודעת?" אמרה גאטומון במרירות "יודעת... יודעת" אמרה אפיקצ'ו "אבל כל פעם שאני נזכרת בזה בא לי להקיא." "את מספרת לי?" נאנחה גאטומון "אחרי זה אני באמת הקאתי" "אולי נפסיק להיזכר בזה?!" התפרצה קארי פתאום "אני פשוט לא יכולה להפסיק. זה פשוט רץ לי בראש." אמרה גאטומון. "גם שלי, גם שלכן." אפיקצ'ו לקחה את פרק ידה של קארי ומיששה אותו באצבעותיה "טוב, לפחות אין נזק בעצמות. כאשר תצאי מכאן תעשי רנטגן" "המנוול הזה" מלמלה גאטומון "זו הייתה סחיטה! הוא עינה אותך, קארי!" "אם לא היינו מסכימות מההתחלה לא היה סיכוי שהייתי מסכימה" אמרה קארי בשקט "אני לא יכולה לומר שאת לא סבלת במיוחד, גאטומון" ציינה אפיקצ'ו "והוא באמת מנוול" שלושתן היו על המיטה, קארי שכבה באמצע, יד אחת תחת ראשה האחרת שמוטה לצידה, עיניה בוהות בחופת האפריון. לצידה האחד ישבה גאטומון, שעונה כנגד אחד מהעמודים התומכים, בוחנת את ציפורניה, אך לא באמת רואה אותם. אפיקצ'ו ישבה מהצד השני, אני בזרועותיה, והיא בוהה מעבר לחלון הפתוח, שהאוויר בו היה חשוך כמעט כמו בלילה קודם. תמיד די חשוך כאן. "אני מצטער, אפיקצ'ו..." אמרתי "אני אשם" אפיקצ'ו הרימה אותי והביטה בי, חייכה חיוך עקום. "אתה יודע שזה לא נכון. זה היה קורה בכל מיקרה. הוא רק ניצל את ההזדמנות. לפחות אכלת קצת, הא? אני ממש שמחה שלמדת לדבר." נאנחתי ולא אמרתי כלום. הן נראו עצובות. ואז, בשתיקה נתתי לעצמי להיסחף לתודעת העולם הזה. לראות הכול מחוץ לגוף. ולהמשיך להגיב... בלי להיות מודע לכך. כאשר נסחפתי, רק לפתע הבנתי שאני מודע לרגשותיהם של יושבי העולם הזה. אז בחרתי להתמקד באפיקצ'ו. דווקא בה. *** "זה מגיע לי" הרהרה אפיקצ'ו. היא עצמה את עיניה. נזכרת בנשיקה. "אי אפשר להגדיר את זה ככה. זו לא נשיקה. זה היה שונה." הרהרה. מבטה עבר אל הכלבלב הרדום בזרועותיה. לרגע זיהיתי את עצמי, זה הייתי אני. אבל לא רציתי לחזור למודעות. אז שכחתי מזה. היא חייכה והניחה אותו על אחד הכרים, וכיסתה בשמיכה. לאחר מכן נעמדה על רגליה והתקרבה לחלון. "הולכת להקיא?" שאלה גאטומון בחיוך אירוני "הייתי מעדיפה לקפוץ למטה" אמרה אפיקצ'ו. קארי מלמלה "אל תעשי את זה", בידיעה שאפיקצ'ו לא תעשה זאת. לפתע פניה של אפיקצ'ו השתנו להבעת פנים שעוד לא ראו השתיים על פניה. היה זה כאב מהול בייאוש. ואכזריות. כלפי עצמה. היה משהו ערפדי, דמוני בפניה באותו הרגע. "דווקא כן" אמרה אפיקצ'ו בחספוס. ואף אחת מבנות האור לא הבינה מהיכן ההחלטה הלא צפויה. אך לפני שקארי וגאטומון הספיקו להגיב, אפיקצ'ו כבר זינקה למטה, מהחלון הפתוח, מרפה את גופה, צוחקת בטרוף. היא הושיטה את ידיה קדימה ובניהן הופיע מוט מכונף, שנשא אותה באוויר. קארי וגאטומון הביטו בה בפחד. אך אפיקצ'ו הרפתה את אחיזתה מהמוט, שהתפוגג באוויר, צוחקת, נופלת, ומספר מטרים מעל פני האדמה הושיטה את ידה ונתנה למוט מכונף נוסף להופיע, שנשא אותה בין מגדלי הטירה, עוד מנפנפת אליהן בידה החופשית. "מה קרה לה?" שאלה קארי, לסתה רועדת. "אני לא יודעת. איבדתי את התחושה איתה בעניין הזה" אמרה גאטומון "אבל היא תהיה בסדר" "אנחנו צריכות לעזור לה!" נזעקה קארי "זה רק יחמיר את המצב" אמרה גאטומון "העתקתי חלק ממערך הזיכרון שלה לפני זמן מה. ועכשיו אני מצאתי קטע שימושי." קארי נתנה לזיכרונותיה של אפיקצ'ו לצוף בה. אפיקצ'ו הסתירה אותם היטב. היא חוותה את זיכרונותיה והבינה שזו דרכה, המשונה, הלא אנושית, ההרסנית, להתמודד עם הכאב בחייה. והיה שם הרבה כאב. קארי וגאטומון הבינו שהדרך היחידה שהיא תחזור לעצמה היא לחכות. "חוץ מזה" הפטירה קארי "מיוטיסמון הביא אותנו למקום המחורבן הזה, אז הוא בטח לא ייתן לה להיפגע" "אני מתארת לעצמי שכן" מלמלה גאטומון. ושתיהן הלכו להטביע את זיכרונותיהן בשינה. "אני תוהה, אם היא לא שולטת בעצמה במיוחד, איך היא יכולה לשלוט בתבניות של האור" מלמלה גאטומון לפני הרדמה. "יש הרבה שאנחנו לא יודעות עליה. היא מחביאה את זיכרונותיה היטב" מלמלה קארי ונרדמה, מחבקת את גאטומון. תהום החלה להופיע בניהן. *** אפיקצ'ו התמסרה לרוח המצליפה בפניה, ובידה הפנויה זרקה את הסרט שקשר את שערה. היא נתנה לעצמה להסתחרר שוב ושוב בין צריחי הטירה השחורה. לאחר מכן הרפתה מאחיזתה במוט בזמן אחד הסיבובים ונתנה לגופה להיחבט באחד המגדלים. מרגישה את הכאב, אך מקבלת אותו בברכה, נתזה לאחור, נותנת לגופה ליפול לעבר אחד הגגות. היא אזנה את עצמה בנחת באוויר ונחתה במרכזו, עומדת על הקורה, והגג משתפל משני צדדיה. היא הביטה סביבה. הנקודה בה עמדה הייתה גבוהה למדי, אך עד מהרה הבחינה במקום הגבוהה ביותר בטירה. מגדל גדול, עגול, וילאות שחורים וכבדים בחלונותיו. "עד ראש הצריח אני אגיע" חשבה, וקפצה מעלה, מכוונת את האור כך שיעיף אותה במהירות גבוהה והולכת לעבר ראש הצריח. ואז עצרה, מרחפת רגע קט מעליו, ראתה שעל ראשו יש מרפסת קטנה וחשוכה. היא נתנה לגופה לצנוח. אך הוא לא פגע במרפסת. דבר מה תפס אותה והצמיד אותה אל הקיר. "אפיקצ'ו" שמעה את קולו האפל באוזניה. היא חייכה אליו.