נזקקות

מחשבות

המחשבות התחילו עוד באשפוז הראשון שלי. אינני רוצה לפרט למה, אך היו באשפוזים שלי ובמיוחד באשפוז הראשון תחושה של בושה עצומה על שהגעתי למצב הזה של אשפוז. המחשבות המשיכו בתהליך ההכרה של ביטוח לאומי וקבלת אחוזי הנכות. פתאום מדברים על אחוזי נכות ואי כשירות וזה גם כתוב שחור על גבי לבן. כל זאת בנוסף להרגשה האישית שלי שאני לא באמת מסוגלת לחזור ולעשות מה שעשיתי עד אז. התחושה שההתפתחות האישית והמקצועית שלי נבלמו ברגע אחד. תחושה שאני חוזרת אחורה, ואינני יכולה עוד לעבוד במקצועי, וככל הנראה אצטרך לחזור לעבודות "פשוטות" יותר, עם שכר נמוך יותר. התחושה הטובה שלמרות המגבלה הנפשית שלי אני עובדת במקצוע מכניס ולא זקוקה לקבל קצבה מביטוח לאומי - גם היא אבדה.
אינני יודעת אם המחלה באמת מנהלת לי את החיים או שמציבה קושי בלבד. אני רק יודעת שאני כל הזמן נלחמת במחלה, ולפעמים הכוחות נגמרים. אם אין לי יציאה מהבית, אני מסוגלת לשכב במיטה כל היום, כמעט, למרות שאם אני רוצה, יש לי מלא עיסוקים שאני יכולה לבצע.
אני רוצה לחיות נורמלי, להרגיש נורמלית. ולא, אינני מרגישה שאני נורמלית כמו רוב אנשי העולם. אני מתביישת להיעזר מבחינה תעסוקתית. מרגישה שזהו סוג של עלבון ליכולות שלי, ומצד אחר שהיכולות בפועל שלי לא מתאימות לעומס של תעסוקה רגילה ללא תמיכה. האמת היא שלא ניסיתי בשנה וחצי האחרונות לחפש עבודה ולהתמודד עם תעסוקה רגילה. פחדתי מעצם הניסיון.
זהו בערך.
 
תודה, דניאלבן


 

מישהי163

New member
מרתה, ראשית אל תאשימי את עצמך

עברת ילדות קשה מאד. את לא אשמה בכך, וברור שיש לזה השפעה על חייך הבוגרים. ובכול זאת למדת, עבדת והקמת משפחה. את יכולה להיות גאה בעצמך. בנוסף - יש לך אפשרות לעבוד בתחום שלמדת, אבל בהיקף קטן יותר?
 
נזקקות

הלכתי לראות מרכז שיקומי כלשהו. ככה, כי הומלץ לי לחשוב גם על האפשרות הזו. מקום נחמד שמשלב הכשרה מקצועית כלשהי וגם מכין לקראת תעסוקה נתמכת. אני לא אהיה חייבת לעבוד באותו התחום, כך שהכל (בתעסוקה נתמכת) פתוח לפני. בעלי אומר שכדאי לי להכנס לזה אפילו בשביל הכיף וההובי, ואולי באמת אנסה להשתלב בפרויקט הזה.
כרגע אינני עובדת. בהמלצת הפסיכיאטרית גם הפסקתי לחפש עבודה עד אחרי הועדה. ופתאום אני שואלת את עצמי איך הגעתי למצב ירוד כזה. איך הגעתי לכך שאני זקוקה לתמיכה בעבודה, לתחושה שעבודה כמו שעבדתי קודם לא מתאימה לי יותר. איך במקום שאני אעזור לאחרים, אני זו שנזקקת.
מאז שהפסקתי את העבודה לפני שנה וחצי בערך, אני מרגישה שהמחלה מנהלת לי את החיים ולא שאני מנהלת את המחלה. אני מרגישה שהמחלה השתלטה עלי, ואני לא חיה לצד המחלה. נורא קשה לחיות ככה. אני מרגישה לא נורמלית. אני מרגישה חולה ונזקקת. אני לא אותה מרתה שהייתי פעם: פעילה, עובדת, לומדת. אני אחרת.
 
יש לי אפשרות

העניין הוא שאני תופסת את עצמי בינונית מינוס במקצוע שלי (ויש לי הוכחות! אני לא אפרט אותם כאן), ולכן אינני בטוחה בעצמי ורוצה להמשיך בו.
תודה לך על ההתייחסות
 
אבדן האני המוכר, הבריא, המתפקד

מרתה יקרה,

קשה כל כך. בנוסף להתמודדות עם תופעות המחלה עצמה, את מתמודדת עם אבל על מה שאיבדת. האני המוכר, הבריא, המתפקד.
אני סבורה שההתקוממות שלך נגד המקום הזה אליו נקלעת, היא חלק בריא שלך שיעזר לך לא לשקוע במקום הנמוך, לא להשאר עם הבושה וחוסר האונים, ולעשות הכל כדי לצאת מהמקום הזה.
לא הכל בשליטתך, אבל נשמע שיש לך גם כוחות פנימיים רבים וגם עזרה חיצונית אוהבת ומייטיבה.
אני מאוד מקווה בשבילך שהמקום הזה הוא זמני בלבד.
יתכן שאם תקבלי אותו ככזה, יהיה לך קל יותר להפיק ממנו את המירב, כגון הכשרה מקצועית בתחום שבהמשך יוכל להיות תחביב, כאשר תחום העיסוק הראשי יתאים יותר לכישוריך.

ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!
 
למעלה