מרתה אולוביץ
New member
מחשבות
המחשבות התחילו עוד באשפוז הראשון שלי. אינני רוצה לפרט למה, אך היו באשפוזים שלי ובמיוחד באשפוז הראשון תחושה של בושה עצומה על שהגעתי למצב הזה של אשפוז. המחשבות המשיכו בתהליך ההכרה של ביטוח לאומי וקבלת אחוזי הנכות. פתאום מדברים על אחוזי נכות ואי כשירות וזה גם כתוב שחור על גבי לבן. כל זאת בנוסף להרגשה האישית שלי שאני לא באמת מסוגלת לחזור ולעשות מה שעשיתי עד אז. התחושה שההתפתחות האישית והמקצועית שלי נבלמו ברגע אחד. תחושה שאני חוזרת אחורה, ואינני יכולה עוד לעבוד במקצועי, וככל הנראה אצטרך לחזור לעבודות "פשוטות" יותר, עם שכר נמוך יותר. התחושה הטובה שלמרות המגבלה הנפשית שלי אני עובדת במקצוע מכניס ולא זקוקה לקבל קצבה מביטוח לאומי - גם היא אבדה.
אינני יודעת אם המחלה באמת מנהלת לי את החיים או שמציבה קושי בלבד. אני רק יודעת שאני כל הזמן נלחמת במחלה, ולפעמים הכוחות נגמרים. אם אין לי יציאה מהבית, אני מסוגלת לשכב במיטה כל היום, כמעט, למרות שאם אני רוצה, יש לי מלא עיסוקים שאני יכולה לבצע.
אני רוצה לחיות נורמלי, להרגיש נורמלית. ולא, אינני מרגישה שאני נורמלית כמו רוב אנשי העולם. אני מתביישת להיעזר מבחינה תעסוקתית. מרגישה שזהו סוג של עלבון ליכולות שלי, ומצד אחר שהיכולות בפועל שלי לא מתאימות לעומס של תעסוקה רגילה ללא תמיכה. האמת היא שלא ניסיתי בשנה וחצי האחרונות לחפש עבודה ולהתמודד עם תעסוקה רגילה. פחדתי מעצם הניסיון.
זהו בערך.
המחשבות התחילו עוד באשפוז הראשון שלי. אינני רוצה לפרט למה, אך היו באשפוזים שלי ובמיוחד באשפוז הראשון תחושה של בושה עצומה על שהגעתי למצב הזה של אשפוז. המחשבות המשיכו בתהליך ההכרה של ביטוח לאומי וקבלת אחוזי הנכות. פתאום מדברים על אחוזי נכות ואי כשירות וזה גם כתוב שחור על גבי לבן. כל זאת בנוסף להרגשה האישית שלי שאני לא באמת מסוגלת לחזור ולעשות מה שעשיתי עד אז. התחושה שההתפתחות האישית והמקצועית שלי נבלמו ברגע אחד. תחושה שאני חוזרת אחורה, ואינני יכולה עוד לעבוד במקצועי, וככל הנראה אצטרך לחזור לעבודות "פשוטות" יותר, עם שכר נמוך יותר. התחושה הטובה שלמרות המגבלה הנפשית שלי אני עובדת במקצוע מכניס ולא זקוקה לקבל קצבה מביטוח לאומי - גם היא אבדה.
אינני יודעת אם המחלה באמת מנהלת לי את החיים או שמציבה קושי בלבד. אני רק יודעת שאני כל הזמן נלחמת במחלה, ולפעמים הכוחות נגמרים. אם אין לי יציאה מהבית, אני מסוגלת לשכב במיטה כל היום, כמעט, למרות שאם אני רוצה, יש לי מלא עיסוקים שאני יכולה לבצע.
אני רוצה לחיות נורמלי, להרגיש נורמלית. ולא, אינני מרגישה שאני נורמלית כמו רוב אנשי העולם. אני מתביישת להיעזר מבחינה תעסוקתית. מרגישה שזהו סוג של עלבון ליכולות שלי, ומצד אחר שהיכולות בפועל שלי לא מתאימות לעומס של תעסוקה רגילה ללא תמיכה. האמת היא שלא ניסיתי בשנה וחצי האחרונות לחפש עבודה ולהתמודד עם תעסוקה רגילה. פחדתי מעצם הניסיון.
זהו בערך.
