נזכרת

נזכרת

פעם, לפני כמה שנים היו בחירות.
זו היתה תקופה שרשמית עוד גרתי אצל ההורים, אבל בפועל הגעתי לפעמים לסופי שבוע, (בשביל לגלות שישנים לך במיטה: אם היית כאן כל לילה לא היו תופסים לך. משכנע.) ולפעמים לא.
הייתי מחוץ לעיר, ולא בער לי להצביע. היתה לי אספה בעבודה בערב. הוא הגיע לעבודה (לא יודעת איך ידע שאני שם, אולי פשוט חיפש בכמה מקומות אפשריים), לאחר כמה משפטים החלטתי לחסוך לזוגות האוזניים שמעבר לחלונות את הקולות ונכנסתי איתו לרכב.
כשיצאתי הוא כבר לא היה שם, את הדרך חזור לאספה הוא השאיר לי לעשות ברגל. העיקר הצבעתי.
 

levshavur

New member
פנס כחול

שלום לך
זה בטח מבאס שישנים לך במיטה...(בבית של ההורים ישנתי בחדר של אחי -שהיה
פנוי כי אחי התחתן , ולא בחדר "שלי" במיוחד שיש שם רהיטים וציורים מגיל
ההתבגרות שלי... ואין שם מנעול בחדר כי החדר הוא החדר המוגן אם קורה משהו)
אז אני יכולה להבין את ההרגשה שתופסים לך את החדר...פוגעים בפרטיות שלך...
אני מקווה שיום הבחירות לא יהיה כמו ההוא...אצלי בעלי ואני אמורים להצביע בשני
מקומות שונים...
ואני בכלל לא קיבלתי את הפתק של הבחירות...
נראה מה יהיה מחר....
לבשה
 
פנס

הוא זה אבא?
אני מקווה שאני מבינה נכון.

מה שלא יהיה, את לא באותו מקום כמו שהיית אז.
את גדולה יותר, יודעת יותר מה את רוצה ומה לא,
יודעת יותר לדבר ולהגיד.
ולצד הזכרון המכאיב, זו הבנה שאפשר להתגאות בה.

מקווה איתך שמחר יהיה יום טוב בשבילך.

ושהבחירות שתעשי מעתה והלאה יהיו קלות וטובת יותר...
 
כל דבר מזכיר

יודעת שהסיפור הזה בפני עצמו לא כזה נוראי, (כלומר, יש יותר) אבל מול כל מפגש איתו שהוא "בסדר" עולה לי מאד חזק הרצון הזה להזכיר שהוא לא, לא יכול לצאת הבן אדם הטוב כאן. ומאז שנפגשתי איתו בא לי שוב לשכוח ממנו, לחשוב שהם לא קיימים. כבר הייתי מדברת עליהם בלשון עבר בלי לשים לב. והם כאן.
 

קולדון

New member
בניגוד לפרפר

לא כל כך הצלחתי להבין את הסיטואציה ומה קרה...

אשמח אם תרצי לפרט..
 
לא כזה משנה אם זה או משהו אחר

סתם, אחת הפעמים שהוא ניסה בתקופה הזו למצוא אותי, לגרום לי להמשיך לעבוד אותו. וזה היה אחרי כל כך הרבה זמן ובאמצע מאמצים גדולים שלי לעזוב. וכנראה, אני נורא מפחדת עכשו להתקרב. מתרחקת שוב. (והכל קצת בהקפאה עכשו, מנחמת את עצמי שאחרי שרציתי יותר טוב בטח אחזור לשמור על עצמי יותר. לא יודעת אם להאמין.)
 
אני מאמינה

שאחרי התהליך שעברת את כבר לא באותו מקום,
אבל גם חושבת שאת עדיין לא במקום חזק,
ובעצמך עוד במקום מעורער עם ההישגים שהשגת,
ולכן צריך הרבה עזרה והכוונה בכל מפגש כזה
והמון תמיכה של אנשים שיודעים קצת יותר על המורכבות הזו שיש ביניכם.
 
נכון

נכון שעוד לא חזקה מספיק,
אבל אף אחד לא יודע. בקושי אני. נזכרת מדי פעם במשהו.
 
והמטפלת שלך יודעת

שרב הדברים כמעט ולא? אין לי מושג מה יקרה אם תגידי לה את זה, אבל אני כן יודעת שפריצת הדרך עם שלי היתה כשאמרתי לה שהיא לא יודעת כלום ואני לא רוצה שהיא תדע. זה משהו ש - נדמה לי, קחי אותי בערבון מוגבל - שווה לדבר עליו בטיפול.
 
יש לי הרגשה

שהיא יודעת עלי יותר ממה שאני.
אני לא יודעת, בעיקר לא מרגישה, ובטח לא מבינה.
לא יודעת למה להתכונן, מה הולך להפיל אותי.
 
שוב (יכולים להיות טריגרים)

קשה, וגרוע, וחוזרת בהרבה אחורה. מתעקשת לפחות להגיד לעצמי כל יום - שעדיין רוצה שיהיה יותר טוב. ומה שיכולה מנסה לעשות, בשביל שיהיה, אולי.
אבל בשביל היום, בשביל עכשו, ממש מקלקלת. איכשהו כמה זכרונות ומקומות שהייתי גרמו לי לתחושת גועל עצומה שוב. ממני, מאנשים, מהחיים. ורצון חזק נורא למות. מגעיל אותי להיות כאן. פיזית, מרגישה בחילה. עשיתי סדר בדירה והחזרתי ספר לחברה, ודברים של אחרים שנשארו אצלי. חשבתי שאם אמות אף אחד לא ידע למי להחזיר.והם לא צריכים לסבול. אז הסתובבתי במקומות של פעם ועשה לי יותר רע. ופחות לאכול, הבחילה. ואין לי כוח לאנשים לידי. ועדיין הצעתי לחברה עזרה והיא מגיעה ואנחנו יושבות ביחד על המחשב. ואני לא מסוגלת, כולי עצבים וגועל ושתלך ושלא תבוא, ובואי בכיף, אני אעשה לך את זה.
ומגיעה אליה הביתה והיא כזו חמודה ונותנת הרגשה טובה וכנראה מרגישה בנוח ומולי נוחתת סטירה לבת שלה שלכלכה את הבגד. ואני שותקת. ובא לי להקיא. לא יכולה עם זה. אבל היא כזו, ספונטנית וחמה ומושלמת ומכה. וסיפרתי לה פעם משהו על ההורים שלי והמכות שהייתי חוטפת והיא הזדעזעה.
ועוד לא התחלתי עבודה, והכסף מההלוואות אוזל. והאוכל בבית גם. ואין לי כוחות לבקש וגם לא נשאר הרבה ממי. ביקשתי ממי שיכלתי. לפחות התחלתי לטפל בנושא של הביטוח לאומי אחרי שהרופא משפחה די דחף לזה.
אבל עדיין, לחוצה, ובלי יכולת לקנות כלום שהוא לא חובה, בקושי את החובה. אי אפשר לחיות ככה.
ועכשו אוסיף:
חייב להיות אחרת, אני אשתדל בשביל זה. (למשל, עדיין לנסות להסביר מה קורה לדיאטנית ולפסיכולוגית, אפילו שקשה לי להבין, קשה לדבר...)

יודעת שמבולגן, זה ככה כרגע...
 
זה באמת נשמע לא פשוט.

כל פעם שאת מתארת את המציאות שלך כפי שהיא ביום-יום,
אני מרגישה שאין לי מה להגיד, כי באמת, זה פלונטר גדול ומציאות מאוד לא פשוטה. כשאין כסף זו בעיה גדולה.
אני יכולה להגיד הרבה מסרים אופטימיים, על אנשים שיצאו ממצבים מאוד קשים, וכמובן שאני באמת מאמינה בזה- אנשים יוצאים ממצבים כלכליים גרועים, ומצליחים איכשהוא לטפס החוצה מהבור הכלכלי, ועושים את זה עם משפחה וילדים וחובות אדירים, אז זה בוודאי אפשרי גם לך,
אבל אני יודעת כמה כשנמצאים בתוך הבור הדרך החוצה נראית בלתי אפשרית וכמה המציאות היומיומית בנתיים היא בלתי נסבלת.
חוויתי בחיים שלי תקופות קצרות כאלו, שאין כסף לכלום, זוכרת איך הייתי הולכת ברגל מרחקים פסיכים רק כי לא היה לי כסף לאוטובוס, ועוד דברים עצובים, ואני בכל זאת הייתי במציאות שבה אם באמת הייתי רוצה הייתי יכולה לקחת מההורים.
לכן אני מעריכה כל כך את זה שאת ממשיכה להיאבק ולא אומרת נואש,
ואני חושבת שזה מעיד על כוחות מדהימים שיש לך.
אם זה עוזר אני באמת באמת מאמינה שזו תקופה כזו, קשה נורא, אבל שאת יכולה לגייס את הכסף לסגור את החובות ולצאת מזה.

טיפול הוא הדרך להעלות את עצמך על דרך המלך לא לתקופה אלא לחיים, הדרך לגייס את הכלים והכוחות כדי להחזיק את עצמך במעגל עבודה ולהחזיק תפקוד יומיומי מהסוג שצריך.
זה באמת הדבר שהכי חשוב להשקיע בו כי הוא ייתן את הפירות הכי משמעותיים לעתיד.
ואני שמחה שאת שם.
בעיני שווה שתביאי את השרשור הזה לפסיכולוגית, ממש כמו שהוא,
כדי שזה יפתח איזה פתח לדבר על כל מה שאת לא מספרת על המשפחה. גם פה לא סיפרת הרבה זמן, ואני חושבת שעכשיו שקצת עשית את זה את לא מתחרטת, הפוך, נראה כאילו את כותבת ממקום הרבה יותר חופשי עכשיו,
ואני חושבת ששווה שזה יקרה לך גם בטיפול.

 
תודה שקראת, ושענית

(את יודעת, את התגובה הראשונה שלך כאן מייד כשפתחתי סגרתי, לא יכלתי לראות את המילה שרשמת.)
 

someone343

New member


אני מבינה אותך.. וקוראת..
מצטערת שזה כל מה שיכולה לומר עכשיו
אבל מחבקת חזק
 

levshavur

New member
לפנס כחול טריגר

שלום לך
לראות ילדה שאמא נותנת לה מכות זה דבר קשה. חוויתי את אותו קושי כשלימדתי עברית לעולים חדשים דוברי רוסית ולא פעם ראיתי בן משפחה נותן מכות לילד בנוחכותי אני התערבתי כדי להגן על הילדים...ולהסביר שזה לא טוב במיקרים שהייתי עדה להתעללות של ממש ערבתי את המורה או היועצת של בית הספר. אני מקווה שהם עשו משהו עם המידע...גם אני חטפתי מכות מאבא שלי אז אני מזדהה עם הרגישות שלך.
לגביי מה שכתבת ,שיכול להיות אחרת לגביי זה שחייב להיות אחרת אני חושבת שזה צעד חשוב לקראת ההחלמה שלך...
בהצלחה
לבשה.
 
למעלה