איך כמעט זכיתי בתהילת עולם
התוכנית היתה פשוטה: מבטלים אימון, הולכים למפגש, מנצחים את כולם וחוזרים מוקדם מספיק בשביל ללכת מכות על מקום באבו-חסן. גם הסדר היה ברור: קודם צחי, אחר כך משה קיץ (על דודו ארמה ויתרתי כי לא מרביצים לבנאדם חולה עם משקפיים. או בלי משקפיים. או מישהו ששוקל 50 קילו יותר ממך. יש דברים שלא עושים) ובסוף אבי נרדיה, כי היינו צריכים להתחמם קודם. לכאורה ברור, לא? אז זהו, שמוקדם מאוד העניינים התחילו להסתבך. בגלל שלקחתי איתי את האנשים הלא נכונים (פחדנים! אני עוד אראה לכם) בשלב מסויים מצאתי את עצמי עומד באמצע השיעור - רק אני, צחי חליפקס ואקדח אדום מפלסטיק שעושה "קליק". עשיתי קליק אבל הוא זז מאוד מהר ואני, יש לי עין אחת מזכוכית מאז ההסתבכות ההיא בשמונים ושבע בביירות, אז הנחתי לו לחיות עוד יום אחד. או שניים. לא ודאי. זה פשוט תלוי בחמ"ל שלנו והם פשוט כרגע בחופשה עד אחרי החגים של 2010. אבל אחר כך, כנראה בוודאות. אחר כך ראיתי את משה קיץ וינון התלמיד שלו. על ינון החלטתי לוותר מראש, כי כמה סבל בנאדם יכול לגרום ביום אחד? לא מספיק שאני הורס שלוש משפחות? בקיצור, כבר עמדתי להציע למשה קרב לחיים ולמוות אבל הוא מתוחכם, הנחש, הוא פשוט לא הסתובב אלי. בחיי. שלוש פעמים אמרתי בנימוס "משה, משה, אח שלו, מה קורה?" אבל הוא לא הסתובב. ככה הלך לי התזמון ומרוב הלם מצאתי את עצמי פורק אקדח מהידיים של איזו ג'ינג'ית חמודה מהקריות. חבל שהיה לה זקן והיא רק דרשה שאהיה יותר רך. מה אני, פילה עגל? לא משנה, איפה הייתי? אה, כן, השלב הבא היה אבי נרדיה. לזה התכוננתי ברצינות אבל במקום לבוא ככה, דוגרי, בפתוח (כמו שהיו אומרים אצלנו במסתערבבים, שזה כמו המסתערבים אבל בלי להסתער. סתם, מתערבבים בהמון. יש אחלה כנאפה בדהרייה, אגב) הוא בא מצוייד בשני בריונים גדולים ועוד אחד קטן ולהכי גדול היה צמיד של לאנס ארמסטרונג! שזה ממש לא בסדר, בינינו. אז הייתי שמה במצב סוב אופטימלי שדרש פתרון אינטגרלי משמעותי לסיטואציה היפרטרופית. במילים אחרות, מצבי היה חרבנה, אז עשיתי מה שלימדו אותנו בשייטת 18 (כמו שייטת 13 אבל יותר יעיל לרחוב, המתמטיקה ברורה): נצמדתי לקיר ועשיתי קולות של טונפה (לקח לי שנים ללמוד לחקות בדיוק את הרעש של הלהב כשהוא חותך את האויר). שאר המפגש עבר בשקט יחסי. אני חייב, כמובן, להזכיר שבסוף המפגש הכנעתי מישהו על המזרון וכל האישים המכובדים עמדו מספר מטרים ממני, וכמו שאתה יודעים, לפי אמנת מאסטריכט לפעולות עוינות בשטח אויב זה נחשב לפחות לחצי נקודה. זה שהוא הפסיק להלחם בערך חצי דקה לפני ההכנעה ופשוט רצה לקום וללכת הביתה זה לא ענייני. אני פה בנושאים רציניים. נ.ב. לאבו חסן שלום.