אשמח להסביר מה נראה לי ביג דיל
ואשמח עוד יותר לשמוע את תגובותיכם המלומדות. חמותי היא דווקא אשה חביבה בדרך כלל, והעניין הוא בכלל לא היא, אלא עקרוני לגמרי. האם נשמע לכם סביר שכשאני יוצאת מהשירותים, היא היתה מכריזה: "איכסה פיכסה" או "מי מסריחולה?" ועוד שטויות מעליבות מהסוג הזה? ברור שלא. אתם לא חושבים שהורים (או סבים או מטפלות) שאומרים דברים כאלה, גם אם הם חושבים שזה חינני וחמוד, בעצם מלמדים את הילד שהפרשותיו מגעילות ומסריחות? אתם לא סבורים שלמשפטים הללו יש השפעה שלילית על תפיסת גופו והיחס להפרשותיו? אני משוכנעת שיש לכך השפעה גדולה. אני יודעת שהמון הורים עושים את זה בהיסח הדעת ובטוחים שזה נורא מצחיק, אבל כמו שכבר כתבתי בפורום הורים, אני מכירה כמה דוגמאות מאוד לא משעשעות שנבעו מהצחוקים האלה. אחת מהן היא של ילד בן 5, שנהג להתאפק במשך ימים ארוכים מלהטיל צואה, רק כי המטפלת החכמה שלו היתה אומרת לו "איף, מסריח". דוגמה מזעזעת עוד יותר בעיני היא של בחור שיצאתי איתו, שהיה בטוח שהזרע שלו מסריח (!). הוא לא היה מסוגל להיפרד מהמגבת שלו ברגעים האינטימיים, כי התבייש בריח גופו. מאין, לדעתכם, הגיע לו הרעיון המוזר הזה לראש? ילדים ותינוקות ששומעים משפטים כאלה מפנימים, לדעתי, מסר מאוד ברור: ההפרשות שלנו מגעילות ויש להתבייש בהן. שימו לב: אינני טוענת לרגע שקקי מדיף ריחות ניחוח ("רגע, לבן שלך יש ריח של בושם?" זה מה ששאלו אותי כמה ממשתתפות פורום הורים) - זאת בכלל לא הנקודה. הנקודה היא, שאפשר להתייחס לזה באופן ענייני, ואפשר באופן אמוציונלי עם קונוטציות שליליות. וזה בדיוק מה שניסיתי למנוע מנועם. אין לי שום עניין שהוא ירגיש שמשהו בגוף שלו מגעיל או דוחה. הכל טבעי. כולנו מחרבנים, ואנחנו לא נוהגים לכנות אחד את השני "מסריחול". אז למה את ילדינו כן? מה גם שהוא אינו יכול להחליף לעצמו חיתול, או לנקות את עצמו ולהתיז ספריי דוחה ריחות, כמו שעושה סבתא שלו כשהיא נכנסת לשירותים. התפקיד שלו הוא לחרבן, והתפקיד שלי לנקות. זה הכל. דעתכם חשובה לי מאוד ואשמח לשמוע אותה.
