נושא לדיון:

גאיה0

New member
אכילה כפיתית

אני מרגישה באכילה כפיתיתי עונש , הרס עצמי ודווקא לא פיצוי גדלתי מוקפת באהבה הן של משפחה והן של חברים- דווקא האכילה גורמת לי להסתגר ולהתרחק מהאנשים שאוהבים אותים ומעניקים לי אהבה. האוכל מבחינתי הוא אוייב ולא נחמה/פיצוי קצת חולקת על מה שמדבר הספר אם הבנתי נכון.
 

לילית462

New member
אני בקושי מכירה אותך, אבל...

אדם שגדל מוקף באהבה שהוא צריך (ויש הבדל בין מה שאנחנו מקבלים לצריכים) לא מעניש את עצמו. (נקודה) קשה למצוא את הטריגרים, ומה מפעיל אותנו - אבל יש שם משהו, לא סתם אנחנו מענישות את עצמנו / בורחות או לא משנה איך נקרא למה שהביא אותנו עד הלום. [ההכללה כאן היא כלפי אכלניות כפיתיות, ולא נשים שנמצאות כאן כי יש להן קצת לרדת אחרי הלידה - ושהן מקובלות כאן באושר ואהבה גדולה כמובן)
 

micpri

New member
מאוד מקווה שאפשר

קוראת הרבה שנים את פורום שמנות ויפות, ושמה לב לתהליכים המדהימים שעוברות הבנות שם. לי זה לא קרה - אולי בגלל שאני בדר"כ קוראת בפורומים ופחות כותבת, אולי כי אני יותר קשה עם עצמי, לא יודעת. כן יודעת שמעולם לא הייתי שלמה עם עצמי, ומעולם לא קיבלתי את עצמי - לא כששקלתי 110 קילו, לא כששקלתי 70 ולא כיום כשאני שוקלת 90 קילו. מתחילה לחשוב ולהבין שאצלי אין קשר בין קבלה עצמית למשקל - זה רק הסימפטום. החוסר ביטחון וחוסר הקבלה שלי את עצמי בהרבה מישורים אחרים מתבטא גם במשקל, אבל הוא לא זה שגורם לו. מצד שני יש דברים שהיום אני לובשת גם במשקלים היותר גבוהים: ביקיני, גופיות שיושבות יפה על הגוף - בגדים שבעבר לא הרשתי לעצמי (עד גיל שלושים הלכתי רק עם בגדים מאוד רחבים - היום הולכת צמוד יותר). באיזה שהוא מקום החלטת שנכון שאני לא מרוצה מאיך שאני נראית, מצד שני כנראה לעולם לא אהיה מרוצה והגיע הזמן שאלבש מה שאני אוהבת ולא מה שהחברה מסווגת כ"בגדים לשמנות". הלוואי והייתי מצליחה לעבור תהליך שיאפשר לי לקבל את עצמי באיזושהי מידה ולהיות מרוצה מעצמי - מאוד מקנאה במי שעשתה זו, ואני בטוחה שיש כאלה שעושות זאת. אחותי הקטנה נעה כל השנים בטווח המידות שבין 42-48. היא לא מוטרדת מהמשקל,לא עושה דיאטות, זה לא נראה לה רלוונטי וכמו שהיא אומרת: "אז מה אם עלית במשקל? הרי בתקופה אחרת תרדי. העיקר שאת יפה ומטופחת." מוכנה לשלם מליונים תמורת ראיית החיים הנינוחה הזאת....
 

לילית462

New member
מאוד מאוד מסכימה איתך

לאהוב את עצמך ואת הגוף שלך, כל כך לא קשור לכמה שאת שוקלת שזה פשוט הזוי.
 
אני לא והבת את זה שאני שמנה

עכשיו אני נמצאת בתהליך שינוי אז ברור שלא אבל גם בתקופות שלא שמרתי ואפילובתקופות שעליתי תמיד לא אהבתי עכשיו מרגישה שעושה משהו ולא רק "בוכה" לא נראה לי בחברה שאנחנו חיים בה שזה אפשרי מי שכן שלמה ואוהבת את עצמה כשהיא שמנה (וזה תלוי הגדרה) כיף לה!!! זה לא שאין לי בטחון או שאני בדכאון אלא תחושה שאני רוצה לרדת במשקל
 
למעלה