נושא לדיון:

[jesie12]

נושא לדיון:

אני קוראת נלהבת בפורום "שמנות ויפות" שבעבר הייתי חברה בו החברות בפורום תרמה לי המון להשלים עם הגוף שלי ועם איך שנראיתי, הבנות שם מדהימות אותי בקבלה העצמית שלהן, הן באמת יפות ומאוד מטופחות אבל אני בשלב מסויים הרגשתי שאני משקרת לעצמי ואני לא באמת שלמה עם השומנים שלי, עם כל הקבלה העצמית שלי עדיין לא הרשיתי לעצמי ללכת בבגד ים או חלילה עם גופיה או בגד שיחשוף טיפה את הזרועות הזוועתיות שכל כך שנאתי,ועדיין שונאת בגלל העור העודף שיש לי שם. השאלה שלי היא האם אתן מאמינות שאפשר להיות שמנה ומאושרת ולהשלים עם זה ולאהוב את עצמנו?

 

[לילית462]

נושא מורכב....

אני חושבת שלהרגיש שלמה עם הגוף שלך, לאהוב אותו ולהיות גאה בו זה ממש לא משהו שקשור למשקל. הרי לא חסרות שחיפות שמסתירות את הבטן או התחת או התנוכים של האזנים כי יש להם קטע עם חלק כזה או אחר בגוף שלהן. רק על עצמי לספר ידעתי... אני בסה"כ חושבת שיש לי גוף יפה, פרופורציות טובות, ציצים מרשימים. (וגם עודף של איזה עשרה חמש עשרה קילו שכנראה שאני מאוד אוהבת כי אני לא נפרדת מהם כל כך בקלות) אני משתדלת להיות מטופחת ותמיד להראות טוב - אולי גם בגלל שגדלתי על האמירה - "עם גוף כמו שלך את לא יכולה להרשות לעצמך ללכת עם סמרטוטים כאלה". וגם בגלל שבמהלך השנים הפנמתי וזה חלחל והיום אני לא מרגישה בנוח כשאני לא נראית טוב - מטופחת, עם פן, מאופרת, עם ציפורניים מסודרות, לבושה בסדר וכו' אני מרגישה מוזנחת ועם עודף המשקל אני מרגישה שזה עוד יותר בולט (ההזנחה) בדיוק אתמול בערב נפגשנו עם כמה חברים, התארגנתי ונראיתי כהרגלי כמעט מליון דולר. כל הנוכחים במפגש, גברים כנשים החמיאו לי שאני נראית מעולה, וזה עשה לי טוב. ולא יכולתי שלא להסתכל על הבנות הרזות שיש להן נתוני פתיחה פי אלף יותר טובים משלי שנראות כמו - שלוכיות. לא תתפסי אותי בחיים עם שערות בבית השחי או ברגלים - ואם אני בין שעוות, לא אלך עם בגדים שאפשר לראות את זה, בחיים לא תראי אותי עם לק מתקלף או בלי פן (במיוחד עכשיו אחרי שעשיתי החלקה

בקיצור, הכל ענין של גישה לגוף שלך, בלי קשר לאם את שמנה או רזה. ולכן אני מאמינה שיש שמנות שאוהבות וגאות בגוף שלהן !!! (לא הרבה אבל יש) לצערי יש לא מעט נשים ובמיוחד נערות שמרוב שהן גאות בגוף שלהן הן חושבות שכולם צריכים להנות ממפלי השומן שלהם או מהחוטיני המבצבץ - ולהתלבש שלא בהתאם לגוף ולגיל שלך זה משהו שדוחה אותי במיוחד !!!

 

[הפוך עם ראש כפול]

אולי אחרות יכולות, אני לא כמה שניסיתי לאורך השנים לשכנע את עצמי שעוד כמה קילו זה לא סוף העולם, ואני מנסה לשכנע את עצמי גם על דרך "היא יותר מדי רזה, זה כבר ממש לא יפה...! ", עדיין אני יודעת שאני מרגישה הכי טוב עם עצמי, הכי בטוחה בעצמי, כשאני רזה. כשאני רזה אני אפילו יכולה לפעמים להקפיד פחות על בגדים ואיפור ביומיום (לא לעבודה כמובן) ועדיין להרגיש טוב. אפילו להיפך, אני מרגישה כאילו לא משנה מה אלבש, ואם אהיה מאופרת או לא, עדיין אהיה "חתיכה". דווקא כשאני משמינה אני מנסה לפצות על הירידה בבטחון ומקפידה בכל רגע נתון על איפור ובגדים, אבל זה לא יעזור - אני מרגישה הכי טוב עם עצמי כשאני רזה. אני מצידי הפסקתי להיאבק בזה. אני מרגישה שזה מאבק מיותר לי. אם בגיל 34, אחרי הפרעת אכילה ואחרי טיפול פסיכולוגי, עדיין חלק גדול מהביטחון העצמי שלי תלוי במשקל, אז זה כבר לא ישתנה ואני פשוט אדאג למשקל וזהו. בגלל זה איבוד השליטה האחרון הכניס אותי לדכאון ולכעסים עצמיים, כי אני יודעת לאן זה מוביל מבחינתי. ולסיכום, לשאלתך - לא. אני לא יכולה להיות שמנה ומאושרת. אולי בגיל 75 כשארגיש שרוב החיים מאחוריי. אבל בואי נדבר עוד 40 שנה על זה.. ../images/Emo3.gif

 

[לילית462]

העיקר שבסוף נהיה שלומת עם עצמנו

אמנם בבית אבות, אבל לפחות לא יהיה לנו אכפת שהחיתול עושה לנו תחת שמן ושהכיסא גלגלים מוציא לנו את הבטן

 

[jesie12]

../images/Emo6.gif

הכסא יסתיר גם את התחת

 

[לילית462]

או ש...

ההליכון יעשה לנו שרירים בידיים ויסתיר את הבטן. או שממילא לא נזכור שאנחנו שמנות

 

[jesie12]

../images/Emo45.gif זה נשמע הכי הגיוני../images/Emo3.gif

 

[גאיה0]

שאלה מעניינת

שוב אספר רק על עצמי, אני בחיים לא ארגיש טוב עם עצמי ואקבל את הגוף שלי כשאני משמינה, אצלי שיגרת הטיפוח היא דווקא הפוכה, כשאני משמינה אני לא קונה בגדים, לא מתאפרת ומאוד מזניחה את עצמי. כשאני בתקופות טובות אני משקיעה יותר בבגדים ואיפור ויוצאת מהבית יותר מסודרת.רוב הבגדים שלי הם במידות שבהן אני מורידה במשקל- כשאני מעלה אני מסרבת ליקנות בגדים (סוג של עונש) אני מאוד מתקשה להרגיש טוב אם עצמי תמיד אעדיף חולצה ולא גופיה, שלא תבליט את הבטן, שלא ירו את החיתוך של החזיה בגב. בודקת כל פרט במראה ליפני שיוצאת. אני מקנאה בנשים לא קלות, שאוהבות את הגוף שלהן וחיות איתו בשלום,הללואי וגם אני יכולתי. לא בטוחה שאמאמינה להן עד הסוף אולי הן אוהבות כי הן פשוט ויתרו והתעייפו מכל הדיאטות- קשה לי להאמין שאם הייתה להן אופציה להיות רזה עם גלולת קסם הן היו מוותרות עליה. נראה לי כמו סוג של חומת הגנה להגיד לי טוב לי כמו שאני ולא שאני עייפה ומותשת ממאבקים אין סופיים עם המשקל.

 

[אור685]

לדעתי-לא

אם את זוכרת-בשבוע הכוכבות שלי שאלתי על זה הכרתי פעם מישהי מאוד מאוד שמנה שהיתה סופר מטופחת, כולל בגדים,איפור,פן קבוע, מה לא ועדיין-ידעתי שמבפנים היא לא מאושרת מאיך שהיא לדעתי זה יכול להיות רק מסיכה, "כאילו מאושרת מעצמך" אצלי הבטחון העצמי מאוד השתפר עם ההרזיה הדוגמא הכי טובה לזה-היום היינו באיזה טקס שהייתי אמורה לדבר שם על הבמה לפני כולם. כבר כמה ימים שאני מתווכחת עם בעלי שהוא יעשה את זה במקומי. אבל בבוקר קמתי והחלטתי שאני עושה את זה. ברור לי שכשהייתי שמנה-אין סיכוי בעולם שהייתי מסכימה. וד.א.-היה אפילו נחמד...

 

[jesie12]

סומכת עלייך שעמדת שם כמו גדולה

 

[אור685]

../images/Emo51.gif../images/Emo24.gif

 

[גאיה0]

וואו ../images/Emo140.gif

איזה הישג עצום, לדבר מול קהל שמחה שהלכת על זה (מתה מפחד לדבר מול קהל)

 

[אור685]

../images/Emo51.gif

 

[ליאת 0212]

לדעתי יש אחוז קטן מאווווד שבאמת באמת מאושרות

ושלמות עם עצמן. השאר פשוט משקרות לעצמן ואשכרה מאמינות בזה, מן מנגנון הדחקה שכזה, שמקל עליהן להתמודד עם השומן והשלכותיו. בדיוק כמו שיש מישהי רווקה, כל החברות שלה התחתנו, ילדו, והיא עדיין לא מצאה את "האחד", אז היא מספרת לכווווולם כמה טוב לה להיות לבד, שאין לה מישהו שיושב לה על הראש או מעיר אותה בלילה וכו', והיא אפילו מאמינה בזה מרוב שהיא מפמפמת את זה לכולם. מה היא תגיד? שרע לה והיא בודדה? זה מראה על חולשה, וזה הדבר האחרון שבא לה להראות לדודה הזקנה ששואלת "מה עם חתונה?" או לחברה הנשואה פלוס 2 שלה. כמובן שהכללתי, ויש כאלה שלא רוצות זוגיות ו/או ילדים, אבל אלה הן אחוז לא גדול. אני מדברת על הכלל. לכן, אגב, גם אם שואלים מישהי בעלת עודף משקל גדול "אם אתן לך גלולה שתרזה אותך תוך שעה, תקחי?" היא תגיד שלא, כי שוב, זו תהיה חולשה בעיניה להודות שהיא צריכה אחת כזו.

 

[מיה80]

לא יודעת

אני יודעת על עצמי שאף פעם לא אהבתי איך שאני נראית. אבל אמרו לי שאני לא מקרינה את זה. אני יודעת שאני אוהבת את עצמי כשאני רזה יותר. אבל כמו שכבר כתבו כאן אני בטוחה שיש בנות שהן מלאות שאוהבת את גופן ואיך שהן נראות, וכאלה שהן רזות שלא אוהבות את איך שהן נראות.

 

[יעל י]

לא!ממש לא!

מבחינתי בכל אופן. גם אני קוראת שם וחייבת להודות שלפעמים די מקנאה בהן (האם השאלה היא בעקבות השאלה שלי שם?) לא מקבלת את התפיסה הזו בכאופן אישי. למרות חוסר המאמצים וחוסר ההצלחה שלי - השומן שלי מגעיל אותי.

 

[לילית462]

אפשר לשאול משהו יעלי ?

את כותבת בנחרצות "השומן שלי מגעיל אותי" אז אמנם עברה שנה מאז שנפגשנו ואני לא יודעת מהמצב השומן שלך - אני משערת שהרבה פחות ממה שהיה, וגם אז הייתי אישה יפה מאוד, מרשימה ומטופחת. מה שאת כותבת נורא חזק וכואב- איך את חיה עם זה ביום - יום אני כשאני מרגישה שאני מגעילה את עצמי, ישר נכנסת לדיכאון ולא אוכלת שבוע - (האמת מאחורי הדיאטה של לילית נחשפת, הכל אודות לדיכאון קליני עמוק, תרופות פסיכיאטריות, מכות חשמל ואשפוזים כפויים

) לאן את לוקחת את המקום הכל כך קשה הזה שלך לגבי עצמך ? כמובן שאת לא חייבת לענות

 

[יעל י]

האמת היא שהמצב הרבה יותר קשה...

נכון לעכשיו השנאה הזו מכניסה אותי למין מעגל של אוכל אוכל אוכל אני לא הרבה יותר רזה ממה שראית אותי לצערי יורדת קילו ומעלה יורדת קילו וחצי ומעלה אחד וזו תשובה מבלי להחישף יותר מדי

 

[ירדנה היחפה]

קצת מזכיר לי את עצמי

גם אצלי בתקופות של איבוד שליטה אני מאביסה את עצמי בטרוף מוחלט. אני מרגישה את הגועל מאיך שאני נראית, ומתחילה בהענשה עצמית של חוסר פירגון ללבוש ולמראה. מה שאומר - מסתובבת יותר שלוכית, ולא דואגת לצבע ותספורת ואז מגיע גם הרגע שבו כבר קשה לנשום כי הבטן כבר מטפסת אל החזה ומעלה..... הצוואר לוחץ לו על קנה הנשימה ובדרך כלל מגיעה מייד לאחר מכן ההכרה כי צריך לרדת את העודפים האלו שהרי בתח נמות תיכף ומייד, כי הרי אי אפשר לנשום, הכל כואב וכמעט שמתפוצץ וההחלטה של לקחת שליטה בחזרה ומכאן הדרך לשינוי החזותי מאוד מהירה. מייד אני דואגת לטיפוח, מגיעה כך לשינוי מהיר ומיידי ובדרך כלל זה נותן לי מוטיבציה להמשיך עד...... עד......... ששוב נושמים רגיל, שוב רואים שכל הכאבים האלו הם סתם התקפי חרדה ולא בשל עודף המשקל ומכאן הדרך לעלייה המחודשת מאוד מהירה. הפעם התחלתי את התהליך ממקום אחר לגמרי. ממקום שלם ואחר, את כל השליטה החדשה הזו אני חווה אחרת, אז מקווה שגם יצליח שונה. ולעצם השאלה לשמה התכנסנו כאן

- אני לא מאמינה להן. אני חושבת שבשיקול בין נהנתנות לסבל בחרו בנהנתנות ומשלמות מחיר מלא על כך. אין חיה כזו שמנה ומאושרת לדעתי. כמה מהן עברו תהליכי דייאטה???? מתוך חוסר ברירה שמנה נשארת שמנה [ולא נכנסת לסיבות כרגע] ואז כל שנותר זה - להפיק מכך את המקסימום ולצעוק בקול במעין אוטוסוגסטיה.

 

[לילית462]

אני קוראת עכשיו ספר - אכילה כפיתית כפיצוי

לאהבה (או משהו כזה) הספר הזה מדבר על איך אנחנו לוקחות את האוכל והופכות אותו למקום הבטוח שלנו. איך באמצעות איבוד השליטה, ההתמכרות, הכפיתיות של האכילה - יש לנו אי של בטחון בתוך עולם מבולבל. בעקרון היא מדברת על המצב הזה כתוצאה של אי מענה לצרכים הרגשיים בשלבים מוקדמים. בעקרון היא אומרת - שהיות ובעברנו חווינו לא מספיק אהבה, קבלה חמלה או מה שלא יהיה - למדנו לברוח אל האוכל. קראתי בערך שליש מהספר, והוא מאוד קשה לי, כי אני מתחברת ברמות מטורפות. בעקרון, בגדול - היא אומרת שרק כנלמד לחמול ולאהוב את עצמנו, את הילד הפגוע שבנו, רק אז נוכל להמשיך ולהתקדם בחיים אל עבר אינטימיות אמיתית עם בני הזוג והילדים שלנו, ומשם להרגיש בטוחים מספיק בשביל לשחרר את האוכל, שהרי כבר לא נזדקק להגנתו.