נהפך יומי

[האיש מהמאדים 1]

נהפך יומי

קשתה עלי הבדידות אמר העלם כל חיי הילכתי בתלם קמתי עם צפיר אותי בבקר קריאת הגבר העיר נמתי עם עם שקיעה חיי עברו ללא סערה ביום אחד טרוף נטרף יומי לילי שלוותי לבי עף ראיתיה בלכתה ראיתיך בשוכבה ראיתיה באביונותה ראיתי את גופה נע על יצועה ספינה טרופה בלב ים כנחשית נעה לקולו של המחלל איה לילי אני שואל נגזלה ממני שלוותי מרוב חזיון האביונות כה רציתי לתת בה זכרותי אך כשהגעתי לא נותרו בי כוחות אז למה טיפסתי על העץ המשקיף לחדרה למה חזו עיניי בכזאת אביונה ולמה ראייתי כה חדה הייתה הן הייתי רק במטחווי-אשת לא געתי במעיינה מרוב חזיון נותרתי אביון

 

[ברבאימה]

מה עם לילך?

הן תדע עלם צעיר בימיו, כי האדם חייב בזעת אפיו. לחרוש, לעדו, גם ראשו לאמץ, ומרוב עבודה את גוו הוא קופץ. אבל עם רדת ליל, עת עלתה הלבנה, יגיע עייף לאישה הרחומה. תחבקהו חזק וראשו בין שדיה תחפון, ורגליה סביבו כשזכרותו בתוכה תהלום.