נגיעות...

../images/Emo26.gifחגית! בסופו של דבר ההחלטה שלך

אבל - אם יש משהו שיכול להיות מסוכן לילד הוא מבוגרים שחוששים להציב לו גבולות. הילד מצפה לגבולות בכל רגע נתון - ואם לא מציבים לו אותם, אז הוא הולך לאיבוד. לשמוע את זה מאיריס - ממש ובהחלט נותן תוקף לדברים, מה גם שאת בעצמך כתבת, שזה "נשמע כמו איזה ג'אנקי שמסניף וממשיך הלאה"... זה גם "זורק" אותי לתיאור של ה"נונקונפורמיסט", שכתב: "הטיקים הם לא יותר מאשר מענה לרעב תחושתי. כמו כל התמכרות - המרעיבה שבע. התובנה הזאת היא הצעד החשוב שיותר לשיפור איכות החיים במקרה כשלנו. בניגוד לעישון, אי אפשר להחליט שפשוט לא קונים יותר סיגריות. צריך להרגיל את הגוף למינונים הולכים וקטנים של סיפוק אותו רעב תחושתי"... אני גם מציעה שלא להקל ראש בעצות שקיבלת כאן מהורים שהתמודדו עם אותה בעיה בדיוק. לכן, ההחלטה שלך ללכת על האינטואיציה ועל הקו הדק, יכולה להיות נכונה - בתנאי שלא מדובר ב"חצי הריון" ורק במידה ותקבעי את זה כהסכם עם הילד וגם תתמידי ותהיי עקבית. במה הדברים אמורים? ********************* זכור לי שבני, גוזלי הקטן והרגיש נכנס ל"טיק" שהכריח אותו להגיד לי "מטומטמת"... וכששאלתי אותו מה הסיפור שלו, אז הוא ענה שהוא פשוט "חייב" ולא יכול לשלוט בזה ואם הוא לא יעשה את זה יבואו מחשבות וכו' וכד' ועוד דברים מפחידים נורא (כמו שכולנו מכירים) - אז, תקופה מסויימת עשיתי את עצמי לא שומעת... עד אשר יום אחד קיבלתי טלפון מהמורה המדהימה שלו שסיפרה לי בקול שבור ונעלב, שהגוזל החמוד והקטן העניק לה בו ביום שם תואר חדש ("מטומטמת", למי שעוד לא הבין...) בפרהסיה ובמצח נחושה, לאור היום, ללא בושה ומול כל הכיתה... מובן שקודם כל הסברתי לה שהיא זכתה לכבוד - כי אם הוא לא היה אוהב אותה ולא היה סומך עליה - אזי שלא היה מכנה אותה ב"תואר האצולה" החדש... עם זאת, היה ברור לי ולמורה וגם ל י ל ד - שבשום אופן ובשום תנאי ובשום מצב, לא נוכל לאפשר מצב בו יכנה את המורה "מטומטמת". זו התנהגות לא מקובלת, מעליבה, פוגעת - והכי חשוב, אסורה. אז עשינו הסכם - היות והוא "ממש חייב" להגיד את המילה הזאת, אז הוא יגיד אותה הכי חלש שהוא יכול. והיות ואנו מבינות ומקבלות את זה שקשה לו לשלוט - ורק במידה ונראה שהוא ממש מתאמץ שלא להגיד, אזי אנחנו "לא נשמע" גם אם "יתפלק" לו. מה הרעיון מאחורי הדברים? *************************** בהמשך לדברים אלו חשוב להעביר לילד את שני המסרים הבאים בעת ובעונה אחת: א. לגעת בתחת זה אסור - אז אתה תלמד או לשלוט בזה או לעדן את זה... ב. אנחנו מבינים אותך ונעשה הכל על מנת להכיל אותך ולעזור לך - וזה דורש ממך לקחת אחריות למצבך... אמנם, זה נראה קשה שגוזלצ'יק בן 7 יכול לקחת אחריות על מצבו וללמוד שליטה מהי, אבל - העובדה היא, שכשהם "חוטפים" - אזי הם לומדים. בסה"כ, מדובר במנגנון פרימיטיבי לחלוטין של התניה אופרנטית...
 

חגית35

New member
כתב יפה נונקונפורמיט!

לקרוא זאת שוב עושה משהו שונה מזה שהיה כשקראתי את דבריו אז תודה שהבאת את הציטוט לקח לי כמה פעמים לקרוא אותו והנה עכשיו זה עושה משהו אחר מובן שמסתדר לי עם מה שאני עושה אולי אני חיה את הנפש הטוראטית כ"כ, שאני ממש מרגישה כמוה רק בלי ממש לדעת איך זה מרגיש באמת הריטואלים הללו... אז הנה- החל מאתמול בני כבר מבין שיש טעם לפגם בנגיעות הבוטות, ומותר לו להשעין את הראש, בלי שפשופים מוגזמים. זה מלווה בחיבוק וכמובן אני אומרת לו כמה הוא אהוב - והוא מאוד אוהב זאת. בינתיים זה עובד יופי. כשהוא שוכח והידיים מתחילות לשוטט לו- הוא מייד מזיז אותן ואומר "אה שכחתי זה אסור" - ושם את הראש... אין אייקון לאנחת רווחה אבל זה מה שעשיתי הרגע... תודה לכולכם על העצות - מכל מלמדיי השכלתי- ומכל אחד מכם שהגיב, עם כל השוני שבתגובות לכאן או לשם, לקחתי משהו, תובנה כלשהיא, שבטח יצרה את הביחד שנוצר- ונוצר טוב בסופו של דבר לטעמי. אפשר לחיות עם זה. אפשר להתקדם מפה הלאה. לא הנצחתי מצב לא תקין או חריגות נורמטיבית. יצרתי גבולות. הסברתי היכן עובר הגבול בנגיעות אסורות. איפשרתי הכלה של הטיק-אוסידי, ושל בני כמובן, ויחד עם זאת העברתי לו מסר של אהבה וקבלה- אוהבים אותך איך שאתה, מקבלים אותך עם הטיק והשטיק. עוזרים לך. אני מניחה שבשלב הבא אוסיף את זה לטבלת עיצוב ההתנהגות שלנו, שמלווה אותנו צמוד כל היום לכל מקום- ואתגמל אותו בכל פעם שהוא יניח את הראש ולא את הידיים, ואזכיר לו כמה אני גאה בו שהוא עושה זאת.
 
ובהמשך לדיון , מצטטת את דבריה של

נופר (מתוך The BDSM of Tourette Syndrome - מאת נופר , בלינק של סיפורים אישיים , באתר של א.ס.ט.י): "Discipline – משמעת – זהו המפתח הפותח את דלת ההצלחה. משמעת עצמית, ו'חינוך' הטוראט לפעול על-פי רצון אישי. Domination - שליטה – זהו המפתח להבאת הטוראט אל סופו וקיצור המר. שליטה מאפשרת סילוק וטיהור הגוף מן תסמנות הטוראט." גם איריס, גם נונקונפורמיסט וגם נופר, שלושה טוראטניקים שמדווחים מתוך הטוראט שלהם , כל אחד ע"פ דרכו , שניתן וצריך להציב גבולות , אם לטיקים מסויימים "שחורגים מהנורמה החברתית המקובלת" ואם לטיקים בכלל. פשוט צריך ללמוד להקשיב למי שכבר היה שם .
 
../images/Emo201.gifליבי אתך

אני מבינה אותך אבל העלמת עין נראה לי שתוביל לכך שהוא יעשה את זה יותר כי יחשוב שלא מרגישים, אני חושבת שעדיף לא להיבהל פשוט להתייחס לזה כמו שהיית מתייחסת לכל ילד "רגיל" שנגע בילד/ה בגן מסקרנות. מצד שני להשעין את הראש על החזה של אמא נראה לי טבעי ובסדר, כמובן כל עוד לא מתחכחים וכאלה, אני בטוחה שאת יודעת על מה את מדברת ואוליי כדאי להגיד לו "שהוא יכול להניח את הראש איכן שאת מכוונת אבל לא שאר הנגיעות, בהצלחה,
 

השגיא

New member
ואגב, ללא קשר לתגובתי הקודמת

אני מאוד נתרמת מהתגובות שלך איריס. גם אם לא תמיד אני מסכימה... אין ספק שאת מאירה לנו את עולמם של ילדינו.
 

קליק 4

New member
../images/Emo13.gifחברה אני רוצה רק להגיד לכולכם

בלי להפחיד אתכם ,אנחנו עברנו חויה לא קלה עם הבן שלנו והחוסר גבולות הזה (לא בנגיעות במשהו אחר)עלה לו ולנו במחיר יקר מאד בחיים עד כדי מעצר של כ- 18 יום יצאנו מזה בשן ועין ,מצב לחץ זה הביא לו לתהפוכה של החיים (פסיכוטי זמני) שהיום תודה לאל הוא אדם חדש. בגדול מה שרציתי להגיד הגבולות מתחילים מקטן ואם יש דברים שאסור לגעת בהם אז אסור חד וחלק. כשהיה ילד גם היו לו נגיעות בציצי כדחף אבל אמרתי לו חד משמעית וצריך להתכוון לכך שזה לא נעים לי וזה שייך רק לי. וכמו שצוללת אמרה וענת גבולות גבולות גבולות.
 
ועוד על גבולות וסמכות הורית

ד"ר עדנה כצלנלסון על "חרות מוגבלת" מתוך "סמכות הורית" - ראיון עם ד"ר עדנה כצנלסון ועם ד"ר חיים עומר "... אנסה להדגים את הגישה שלי בסיפור הבא: אם ילד לא רוצה להתרחץ אל תסכים לזה אלא שאל אותו - מה אתה מעדיף - טוש או אמבטיה? בתוך הגבולות האלה יש לילד חרות בחירה. כך לדעתי מורידים את החרדות אבל בכל זאת נותנים לילד אפשרויות בחירה, וכך מאפשרים לו לפעול מתוך חרות, שלא צריכה להיות בלתי מוגבלת..... השחרור המוחלט קשור באישיותו של הילד - מי שאתה סומך עליו שלא יתפתה, מי שהטמיע בתוכו את הגבולות. חשוב לציין שהגבולות האלה הם הכרחיים גם משום שהעולם של היום הוא אלים ומסוכן יותר, ויש בו יותר פיתויים, יש היום פחדים הרבה יותר גדולים..."
 
ראיון מרחיב מחשבה אבל:

יש בו כמה בעיות. אני מסכימה שכל קיצוניות מובילה לדפיקות, וגם לכמה דוגמאות שהוצגו: כגון הילד הקטן שנאלץ לבחור חברה לאביו או התנגד למעבר דירה. יש לי התנגדות לדוגמא של הילד בתיכון שכעס ש"ההורים לא לחצו עליו שילמד". הדוגמא הזאת היא כמו קטע מצוטט, שאינו בהקשר. למה אני מתכוונת? אם אותו נער למד במסגרות קונבנציונליות-קשוחות-חסרות פשרות אזי הדוגמא נכונה. אבל אם הנער (מה שלא קרה, מן הסתם) למד בחינוך חופשי דמוקרטי, אזי כל החינוך והעבודה הפדגוגית בבית הספר כוונו לחדד בו את הבחירות. קרי, ללבות את הרצון ללמידה, האמיתי, החסר אמצעי. את המוטיבציה האמיתית. כמו שבבתי ספר רגילים הדגש הוא על ציות, מבחנים, בליסת חומר, משמעת ותחרותיות, בבית הספר של בתי הדגש הוא למצוא מה אתה אוהב ולהשקיע בו. נער שלמד שנים ארוכות בבית ספר כזה, לעולם לא לא-ילמד משהו כי "לא לחצו עלי".
 
אוסיף עוד דבר מה בנוגע לעניין:

בגדול, אני יותר מזדהה עם הראיון מאשר לא מזדהה, אבל מהמקום שלי. למשל, כשבתי הייתה בת 3 היא הביעה רצון להיכנס לגן. זה מה שהיא ראתה מסביב ושמעה בקלטות וכו'. הסברתי לה שזה עדיין לא מתאים, וחרצתי עמדה שלילית. כעבור שנה היא נכנסה לגן. בדיעבד אני יודעת שגם גיל ארבע הוא מוקדם מדי. כלומר, עשיתי טעות כשהתחשבתי ברצונה - שאינו מבוסס על נסיון חיים וידע. יש הורים שמחנכים מהבית וחורצים עמדה שלילית על כל בית ספר שהוא, בדיוק מהמקום של כצנלסון. ואני היום מאד מבינה אותם. העניין הוא העקביות. חשוב להיות עקבי עם הילד, לכאן או לכאן.
 
למעלה