נא לקרוא
אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל. אבל אני יודעת שזא הפעם האחרונה שאני הולכת לכתוב משהו.. אז לא אכפת לי כבר. אני רק מזהירה מראש שזה הולך להיות ארוך.. --------------------------------------------------------------------- --------------------------------------------------------------------- אני אספר על עצמי טיפה.. ילדה בת 15.. (כן, ילדה.. לא נערה. ילדה, ככה אני מרגישה) מבית טוב.. אפשר לומר שבחינה כלכלית אנחנו נמצאים במצב מעולה. עד כאן הכל טוב, נכון? אהה.. לא ממש. ***************** לפני שנה וחצי, חשבתי שיש לי את החיים הכי טובים בעולם! מה אני עוד צריכה? יש לי חבר מדהים שאני אוהבת, חברות תומכות, משפחה שעומדת לצידי, הלימודים הלכו דיי טוב.. חיים מושלמים.. אבל פעם ראשונה שראיתי איך החיים שלי מתרסקים לי בפנים. לפני שנה וחצי, הלכתי עם חברים למסיבה של חברה שלי.. מסיבת יום הולדת. היה כיף.. עם כל החברים, מוזיקה.. צחוקים.. אתם יודעים, מסיבה רגילה.. והיה כיף! ואני גם זוכרת שהיה איזשהו שלב שבו ידיד שלי רצה לדבר איתי, קרא לי החוצה. ואני בכיף יצאתי איתו החוצה! ממש אהבתי את הידיד הזה.. נתן לי הרגשה טובה עם עצמי. בכל מקרה.. יצאנו החוצה.. והתחלנו לדבר.. ופתאום, ראיתי משהו מוזר.. הסתכלתי לו בעיניים, ובמקום המבט השובב והבורק שהיה לו תמיד בעיניים.. הופיע מבט אחר.. משהו מוזר שבחיים לא ראיתי. אבל לא הייתי צריכה לחשוב יותר מידי למה הוא מסתכל עלי ככה.. הוא כבר עשה את העבודה לבד.. וכל מה שחשבתי על אותו ידיד נהדר שהיה לי.. התרסק.. וכבר לא אכפת לי להגיד שנאנסתי! זה לא משנה! נמאס לי להגיד את הדברים ברמזים! אני צועקת מול כולכם!!!! א-נ-י נ-א-נ-ס-ת-י!!!!!!!! הנה. ידעתי שזה יקרה. הדמעות שוב מתחילות לזרום.. אבל אתם יודעים מה הוא עשה אחרי זה?? הוא האשים אותי!!! האשים שליכלכתי עליו! האשים שהוצאתי לו שם רע!!! הוא פגע בי בצורה הכי נוראה שיכולה להיות. חילל את גופי. והוא אומר שאני מלכלכת עליו.. לא סיפרתי על המקרה לאף אחד.. רק לחברה טובה אחת שלי.. ולחבר שלי.. שמסתבר שגם זו הייתה טעות. הם לא עשו כלום.. חבר שלי אמר: ``ספיר, או שאת הולכת למשטרה, או שאני סוגר איתו חשבון`` כמובן שלא אמרתי לו את השם של הנבל, כי אז חבר שלי היה מסתבך.. ולהורים? מי בכלל חשב עליהם באותו הרגע?? אתם מכירים את המשפחות האלה שמראים לעולם כאילו הכל טוב.. כאילו הכל שמח וכולם מאושרים?? כאילו אין בעיות בבית?? כאילו אין העלבות?! כאילו שהבת שלהם לא מסתגרת כל לילה בחדר ובוכה במשך שעות על הכל?! על החיים שלה?!? אתם מכירים?? אז זהו.. שאני מכירה את זה.. ממש מקרוב.. ואתם יודעים מה הכי כואב לי? שאני לא זוכרת את הפעם האחרונה שאמא נתנה לי חיבוק.. אני לא מתכוונת לחיבוק של יום הולדת, או חיבוק של אירוע מיוחד.. אלא חיבוק אוהב.. חיבוק תומך.. חיבוק שאומר ``אני פה בשבילך, להקשיב לך..`` חיבוק שאומר ``אני אוהבת אותך``.. אני לא זוכרת את זה. אני גם לא זוכרת את הפעם האחרונה שאמא שלי ניסתה לדבר איתי על הבעיות שלי. על מה שבאמת מציק לי וכואב.. אני רק זוכרת את הכאב הזה בלב שמסרב להרפות.. שמסרב להשתחרר ממני ולעזוב. אני זוכרת את ההרגשה של ההדרדרות.. כן.. הדרדרות.. שכל החברות שלך מפנות לך את הגב ללא סיבה. אני זוכרת את התחושה של התחברות עם אנשים מחברה לא טובה.. שגם הם לא עשו לי טוב. אני זוכרת, עדיין, את ההתחלה שלי עם העישון.. חשבתי שזה מה שיוציא אותי מכל הצרות.. אבל טעיתי.. זה רק החמיר.. ההתפלחויות מבית ספר? גם את זה אני זוכרת אבל מה, הציונים? הציונים נשארו אותו הדבר.. כי זה מה שחשוב לאמא! שהבת שלה לא תדרדר בלימודים! היא האשימה אותכם.. את האנשים בפורום.. על זה שאני מבלה שעות מול המחשב במקום לבלות שעות מול הספרים והמחברות.. היא חשבה שאתם אשמים. היא טועה ועכשיו כואב לי.. כל כך כואב לי.. בלב ואני רוצה לשחרר את הכאב והסבל הזה. ממילא הם לא צריכים אותי.. גם אני כבר לא צריכה אותי.. למה להישאר בעולם שכולו זה רק סבל.. רק גורם הרגשה רעה?? אני לא יודעת. והעיניים כבר מתחילות לשרוף.. והמקלדת כבר כל כך רטובה.. ואני? אני מאסתי בעולם הזה. מאסתי בעצמי. מאסתי בכולם.. או אולי ההפך.. אני נמאסתי על כולם עדיף שאני אלך ******************* לא יכולה להמשיך.. לא יכולה כואב לי
אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל. אבל אני יודעת שזא הפעם האחרונה שאני הולכת לכתוב משהו.. אז לא אכפת לי כבר. אני רק מזהירה מראש שזה הולך להיות ארוך.. --------------------------------------------------------------------- --------------------------------------------------------------------- אני אספר על עצמי טיפה.. ילדה בת 15.. (כן, ילדה.. לא נערה. ילדה, ככה אני מרגישה) מבית טוב.. אפשר לומר שבחינה כלכלית אנחנו נמצאים במצב מעולה. עד כאן הכל טוב, נכון? אהה.. לא ממש. ***************** לפני שנה וחצי, חשבתי שיש לי את החיים הכי טובים בעולם! מה אני עוד צריכה? יש לי חבר מדהים שאני אוהבת, חברות תומכות, משפחה שעומדת לצידי, הלימודים הלכו דיי טוב.. חיים מושלמים.. אבל פעם ראשונה שראיתי איך החיים שלי מתרסקים לי בפנים. לפני שנה וחצי, הלכתי עם חברים למסיבה של חברה שלי.. מסיבת יום הולדת. היה כיף.. עם כל החברים, מוזיקה.. צחוקים.. אתם יודעים, מסיבה רגילה.. והיה כיף! ואני גם זוכרת שהיה איזשהו שלב שבו ידיד שלי רצה לדבר איתי, קרא לי החוצה. ואני בכיף יצאתי איתו החוצה! ממש אהבתי את הידיד הזה.. נתן לי הרגשה טובה עם עצמי. בכל מקרה.. יצאנו החוצה.. והתחלנו לדבר.. ופתאום, ראיתי משהו מוזר.. הסתכלתי לו בעיניים, ובמקום המבט השובב והבורק שהיה לו תמיד בעיניים.. הופיע מבט אחר.. משהו מוזר שבחיים לא ראיתי. אבל לא הייתי צריכה לחשוב יותר מידי למה הוא מסתכל עלי ככה.. הוא כבר עשה את העבודה לבד.. וכל מה שחשבתי על אותו ידיד נהדר שהיה לי.. התרסק.. וכבר לא אכפת לי להגיד שנאנסתי! זה לא משנה! נמאס לי להגיד את הדברים ברמזים! אני צועקת מול כולכם!!!! א-נ-י נ-א-נ-ס-ת-י!!!!!!!! הנה. ידעתי שזה יקרה. הדמעות שוב מתחילות לזרום.. אבל אתם יודעים מה הוא עשה אחרי זה?? הוא האשים אותי!!! האשים שליכלכתי עליו! האשים שהוצאתי לו שם רע!!! הוא פגע בי בצורה הכי נוראה שיכולה להיות. חילל את גופי. והוא אומר שאני מלכלכת עליו.. לא סיפרתי על המקרה לאף אחד.. רק לחברה טובה אחת שלי.. ולחבר שלי.. שמסתבר שגם זו הייתה טעות. הם לא עשו כלום.. חבר שלי אמר: ``ספיר, או שאת הולכת למשטרה, או שאני סוגר איתו חשבון`` כמובן שלא אמרתי לו את השם של הנבל, כי אז חבר שלי היה מסתבך.. ולהורים? מי בכלל חשב עליהם באותו הרגע?? אתם מכירים את המשפחות האלה שמראים לעולם כאילו הכל טוב.. כאילו הכל שמח וכולם מאושרים?? כאילו אין בעיות בבית?? כאילו אין העלבות?! כאילו שהבת שלהם לא מסתגרת כל לילה בחדר ובוכה במשך שעות על הכל?! על החיים שלה?!? אתם מכירים?? אז זהו.. שאני מכירה את זה.. ממש מקרוב.. ואתם יודעים מה הכי כואב לי? שאני לא זוכרת את הפעם האחרונה שאמא נתנה לי חיבוק.. אני לא מתכוונת לחיבוק של יום הולדת, או חיבוק של אירוע מיוחד.. אלא חיבוק אוהב.. חיבוק תומך.. חיבוק שאומר ``אני פה בשבילך, להקשיב לך..`` חיבוק שאומר ``אני אוהבת אותך``.. אני לא זוכרת את זה. אני גם לא זוכרת את הפעם האחרונה שאמא שלי ניסתה לדבר איתי על הבעיות שלי. על מה שבאמת מציק לי וכואב.. אני רק זוכרת את הכאב הזה בלב שמסרב להרפות.. שמסרב להשתחרר ממני ולעזוב. אני זוכרת את ההרגשה של ההדרדרות.. כן.. הדרדרות.. שכל החברות שלך מפנות לך את הגב ללא סיבה. אני זוכרת את התחושה של התחברות עם אנשים מחברה לא טובה.. שגם הם לא עשו לי טוב. אני זוכרת, עדיין, את ההתחלה שלי עם העישון.. חשבתי שזה מה שיוציא אותי מכל הצרות.. אבל טעיתי.. זה רק החמיר.. ההתפלחויות מבית ספר? גם את זה אני זוכרת אבל מה, הציונים? הציונים נשארו אותו הדבר.. כי זה מה שחשוב לאמא! שהבת שלה לא תדרדר בלימודים! היא האשימה אותכם.. את האנשים בפורום.. על זה שאני מבלה שעות מול המחשב במקום לבלות שעות מול הספרים והמחברות.. היא חשבה שאתם אשמים. היא טועה ועכשיו כואב לי.. כל כך כואב לי.. בלב ואני רוצה לשחרר את הכאב והסבל הזה. ממילא הם לא צריכים אותי.. גם אני כבר לא צריכה אותי.. למה להישאר בעולם שכולו זה רק סבל.. רק גורם הרגשה רעה?? אני לא יודעת. והעיניים כבר מתחילות לשרוף.. והמקלדת כבר כל כך רטובה.. ואני? אני מאסתי בעולם הזה. מאסתי בעצמי. מאסתי בכולם.. או אולי ההפך.. אני נמאסתי על כולם עדיף שאני אלך ******************* לא יכולה להמשיך.. לא יכולה כואב לי