מתפנק לי....

[חנה גונן]

מתפנק לי....

זוכרים את הילד עם המשא של המוצץ/חיתול/בקבוק ואפילו שנים מכל דבר?אין מה להגיד הילד משתלב ורוכש הרגלים אבל אבל הוא פשוט מבולבל כי כניראה בבית לא יודעים לשים גבולות לבכי שלו ומוותרים לו בכל דבר ואילו בגן עקבים איתו אחרת הוא יסתובב עם ככה:שלוש מוצצים,שני בקבוקים,נעלים,תיק,חיתול והכל בידים המיסכנות שלו,לדבר הוא רגיל בבכי כימעט לא שומעים אותו מדבר שהוא בוכה.הוא כבר הגיע לשלב שהוא כל כך לכוד בתוך עצמו שהוא בוכה מסתם דברים(יש לו חיתול ביד והוא בוכה תביאו לי חיתול,מסבירים לו שנגמרה השתיה והוא משיך להתעקש)מה עושים איך מפנים לו את הידים וגורמים לקול שלו להשמע סוף סוף נורמלי??? שלכם חנה גונן המתלבטת

 

[dorit0]

הרבה חום ואהבה

טוב, אני לא גננת ובטח אין לי נסיון עם גנים עדיין, אז אציע בזהירות את דעתי, לדברים שכתבת. לא הבנתי את הבעייה עם המשא שהוא סוחב, למי זה מפריע ולמה. בכל מקרה, מהתיאור שלך נראה לי שהילד סובל. לפי הבנתי, במצב כזה יותר יותר מגבולות והרגלים הוא צריך עזרה. אני, לו הייתי פוגשת ילד כזה, הייתי מחבקת אותו. אחר כך הייתי מתקשרת להורים שלו, ומספרת להם שלילד מאד קשה בגן, שואלת איך זה בבית, ומעלה יחד עם ההורים השערות ואפשרויות אותן הייתי בודקת לצד החיבוקים, החום והאהבה... כמו כן, אני חושבת שהייתי מרשה לו לסחוב מה שהוא רוצה. אני מניחה שזה סמפטום נוסף לקושי שלו, לא בעייה בפני עצמה. אולי זה עוזר לו? אולי זה מרגיע אותו? אני מניחה שהוא יניח את החפצים בעצמו כשיהיה פנוי למשחק. לפעמים, כשהילדה שלי מיללת ולא "מתפקדת", היא מרגיזה אותי, ובא לי לנער אותה שתהיה בסדר כבר. לפעמים גם היא מתעקשת על משהו לא אפשרי, וזה נורא מעצבן. אבל, בשנותי הקצרות כאמא, ובשנותי הדי ארוכות כסתם בן אדם, למדתי שבמצבים כאלו של יאוש, ותסכול, אין כמו חיבוק גדול וחם.

 

[לאה_מ]

מסכימה לחלוטין עם דורית

וגם אני לא הבנתי למה מפריע לך שהוא מסתובב "עמוס" במוצצים וחיתולים... הרי אם הוא ירצה לשחק, מן הסתם הוא יניח אותם בצד.

 

[חנה גונן]

ללאה ודורית הענין קצת יותר מורכב...

ממה שנראה על פני השטח,מדובר בילד רגיש ממילא שהוריו לא בידיוק משדרים לו ביטחון בגן והחלטיות בעניני הרגלים,גם אנחנו בגן יודעים שהמשא שהוא סוחב במרכאות הוא רק סימפטום לבעיה.אומנם עד היום הילד השתפר מאוד ברכישת הרגלים מבחינה שהוא יושב לשולחן,ישן רצוף ומשתתף בפעילות באופן זעיר,לאחרונה הוא התחיל לקחת מישחקים אבל הוא בשום אופן לא מוכן להניח את שאר הדברים(ואל תטעו הוא לא מוכן להניח כלום כל היום וזה עוד אחרי שהורדנו לו מהידים תיק ונעלים)אין לי בעיה עם זה שיסחוב מוצץ או חיתול בד אבל שלושה מוצצים ושני בקבוקים ושני חיתולים. תסכימו איתי שזה קצת מוגזם!!.הוא לא בוכה מפעם לפעם,הבכי הוא צורת התיקשור שלו,למעשה אף פעם לא שמענו אותו כשהוא לא בוכה.ככל שהילד משתפר(והקצב שלו מקובל עלי) הבעיתיות במצבו רק הולכת ונחשפת ולאחרונה כל המטפלות מסכימות שהילד פשוט הולך ונהיה יותר מבולבל,אני מצפה לביקור של הפסיכולוגית כדי שנוכל לדבר איתה.ודרך אגב אף פעם אל תציעו לי לדבר עם הורים כי ההורים בגן הזה הם לא בידיוק פתוחים,תמיד יוצא שאנחנו צריכות להסתדר בשטח עם מה שיש לנו,עצוב אבל זה המצב. שלכם חנה גונן

 

[dorit0]

נראה באמת מאד מורכב

גם לי נראה שצריכים עזרה של הפסיכולוגית, אם ההורים לא משתפים פעולה לגבי מצבו של הילד בגן, יתכן שגם הם צריכים עזרה ותמיכה. למרות מה שהוספת, עדיין לא נראה לי שהבכי והקושי שלו נובעים מחוסר הרגלים. אם יש בעייה בהרגלים ובהעברת מסרים ברורים (לזה התכוונת בחוסר גבולות? ), זה כנראה רק חלק מהכאב שהוא מביע. אני מסכימה איתך שהמשאות שהוא סוחב הם מוגזמים ומפריעים להשתלב בפעילות, אבל אני לא מסכימה שצריך לקחת אותם ממנו, ושצריך להרגיל אותו או ללחוץ עליו או בעניין הדברים שהוא סוחב. אני חושבת שצריך להציע לו בעדינות דרכים להשתלב, דרך השתלבות בסדר היום בגן, ודרך פינוי הידיים לפעילויות. אבל, נשארת בתחושתי כי הדבר שהקטן הזה הכי זקוק לו זה הבנה למסר שהוא מביע, והרבה חום ואהבה. ובכך שאת תוהה לגביו, משקיעה בו מחשבה, מחפשת דרכים לעזור לו, אני מניחה שאת כבר בכיוון זה. לפי מה שאת מתארת, הקושי לא נובע דווקא מההתמודדות שלו עם הגן אלא מתחיל בבית. במצב כזה, לא תוכלי לפתור את בעיותיו. ההורים חייבים לקחת חלק.

 

[כרמית מ.]

לדעתי זה רק מדגיש את מה שנאמר

עודף החפצים נשמעים כמו קש שהטובע מנסה להאחז בהם. אני לא רואה טעם לגרום לו לוותר על הקש. המשימה היא להציל אותו מטביעה... ברור שזה לא קל ופשוט כמו שזה נשמע, אבל במצב הזה, בכלל לא נראה לי כדאי להתייחס למשאות שלו, או לצורת הדיבור (זו לא יללנות, אלא בכי מתוך קושי). איך מצילים אותו? האמת היא שבלי תמיכה של ההורים, זה מאד קשה. אבל לדעתי, מה שאתם יכולים לעשות זה באמת כמה שיותר חום ואהבה - וקביעות, אם כי לא קשיחות (אח, כמה קל לכתוב, ליישם זה כבר סיפור אחר...). כדאי אולי שאחת המטפלות תיקח אותו כ"פרויקט" שלה, עם עדיפות על שאר הילדים (לפחות בשלב הזה). שיהיה לו עוגן ברור, מישהי שאצלה תמיד יש מקום בידיים בשבילו... בנוסף, הייתי משתדלת לקבע כמה שיותר - סדר יום, מיקום חפצים וכדומה, ולדבר איתו על כל שינוי שעומד לקרות. אפילו: אני הולכת עכשיו לשירותים וכבר חוזרת. אם יש אפשרות טכנית (אני לא זוכרת גם על איזה גיל מדובר) שיבוא עד דלת השירותים, ולדבר איתו מבפנים בקול מרגיע. ליצור טקסים קטנים וקבועים לכל דבר. מקום ישיבה קבוע, וכדומה. אלו דברים קטנים שנותנים בטחון, ואז אולי, תוך כמה זמן, הוא יוכל להתחיל להרפות מהקש...

 

[ליאת גננת מרעננה]

חנה שלום

נוגע ללב כמה שאיכפת לך מהילד. ברור שהילד "נושא משא כבד" בכל המובנים. בשלב זה של השנה, ההתנהגות שאת מתארת אינה מותירה כל ספק. יש כאן צורך (לדעתי דחוף) בהתערבות מקצועית. כמה שקשה, חייבים לדבר קודם כל עם ההורים. למעשה, הבאת פסיכולוגית או כל איש מקצוע ללא יידוע ואישור ההורים, היא עברה על החוק. אין כל צורך שתאבחנו או תגדירו את סוג הקושי ומה דעתכם עליו. אבל אתם חייבים (אם הבנתי נכון, את המטפלת ויש סמכות גבוהה ממך בשטח. לדעתי - זה תפקידה) לדווח להורים על הקשיים. ההורים צריכים לדעת שהילד כל הזמן בוכה. שהתקשורת היחידה שלו היא דרך בכי. שהוא לא משתתף בפעילויות, ושגם אם יש התקדמות, הוא מתפקד מתחת למצופה מילד בגילו. עליכם להסביר להורים שלדעתכם הילד סובל מקושי כלשהו ושאין זה בסמכותכם לאבחן את הקושי. אתם מאד רוצים לסייע לילד ולא תוכלו לעשות זאת ללא עזרה מקצועית. בינינו, חנה? הילד הזה מאד מדאיג אותי. זה שהוא לא מתקשר, זה חמור בפני עצמו. אבל האומללות וחוסר הביטחון הקיצוניים שלו, ממש ממש מעוררים חשש. איך ההורים מתייחסים אליו? נראה לך שיש חשש לפגיעה מכוונת בילד בסביבתו הביתית? אני יודעת שקשה מאד לדעת כאלה דברים. אבל חייבת לומר שזו היתה המחשבה שעלתה בדעתי למקרא תאורך. בכל מקרה, זה יותר מדי כבר כדי לשאת לבדך. את והצוות כולו זקוקים לתמיכה, הדרכה וסיוע. אם ההורים מסרבים לשתף פעולה - אני אישית הייתי פונה למפקחת שלי, מתייעצת איתה, ומעבירה אליה את האחריות.

 

[חנה גונן]

קשה השנה הזאת קשה.....

אני עצמי כבר הגעתי לשלב שבו אני מתלבטת כיצד לנהוג איתו ובך הכל הוא מקבל אהבה והתיחסות מעל ומעבר אפילו אבל אין לו חברים בגן,יש רגעים שהוא מסתובב בחדר כמו אפרוח טועה,הוא משתולל אם לא מספקים את רצונו תיכף ומיד אבל אני תמיד אוהב אותו כי ילדים זה אצלי בדם. שלכם חנה גונן נ.ב תודה על התמיכה הייתי צריכה קצת להתפרק

 

[יהודי ת]

וזהו?!?... לך קשה?!?

מוזר מאד. סיפרת את כל זה כדי לקבל תמיכה ואמפטיה. יופי. קיבלת. ומה עם הילד? האחריות הראשונה שלך היא אליו, זוכרת? יש כאן ילד שצועק "הצילו". שמשווע לעזרה! מה את עושה למענו? יש כתובות לטיפול מקצועי בילדים שבמצוקה. חובת החברה ליידע אותם על כל ילד שצריך אותם. אנשי החינוך צריכים להיות הראשונים בקו החזית להגנת הילד.. את כבר רואה שהאהבה שלך לא מספיקה. חובתך המקצועית, האנושית ואף החוקית היא לדווח!!! סיום מוזר בחרת לדיון הזה. הייתי מעדיף לשמוע מה את מתכוונת לעשות, במקום אנחה מתייסרת...

 

[dorit0]

עושה רושם שהעניין בטיפול, לא?

שיהיה לך הרבה בהצלחה חנה, בהתמודדות עם הילד. יש לך מקצוע מאד קשה ועם הרבה אחריות.

 

[עירית ל]

לא. לא עושה רושם כזה. צר לי.

 

[לאה_מ]

אני חושבת שיש להעריך את חנה

על המעורבות והעניין שהיא מגלה, על הרצון שלה לבדוק ולהבין ולהתפתח ולסייע. אני הייתי שמחה אילו הגננות והסייעות בגנים של ילדי היו מקדישות הרבה מחשבה ובדיקה ובדיקה נוספת לילדים ולהתנהגות שלהן עם הילדים (ואין בכוונתי, כמובן, לומר שהן לא מקדישות מחשבה כזו). אני בטוחה שחנה יוצאת מכאן עם מחשבות שיש להן חשיבות בקשר לילדים בגן. עם זאת, ההודעות של חנה לא תמיד מפרטות מה היא מתכוונת לעשות או מה היא חושבת בסיכומו של דבר. אני לא התרשמתי מהדיון הזה שהעניין כן בטיפול או שהוא לא בטיפול. התרשמתי שיש כאן מטפלת ששמה לב לבעייתיות אצל ילד, שמודעת לכך, שמנסה למצוא דרכים לעזור לו. היא לא סיפרה לנו מה היא תעשה או מה היא עשתה, ולא עדכנה אותנו בהתפתחויות. נשמח, חנה, אם תעדכני אותנו, כי כמו שאת רואה הנושא הזה שהעלית באמת נגע לליבם של הגולשים. תודה מראש.

 

[dorit0]

אני מסכימה איתך

כנראה שהתעוררה פה דאגה רבה לילד, גם אצלי האמת. אני חושבת שמצב כל כך מסובך יכול לעורר תחושת חוסר אונים, ובאמת מגיע לחנה הערכה על נכונותה לשתף בתחושת הקושי שלה, על המחשבה שהיא מקדישה, ובעקר על הנכונות להעזר במקומות בהם היא מרגישה שהיא לא יודעת. הלואי שנוכל לתרום לתחושת הכוח שלך להתמודד, חנה.

 

[חנה גונן]

תגובה.....

לעירית וליהודית מאיפה קיבלתן אפילו קמצוץ רושם שאין לי אמפטיה ואהבה אל הילד אין לי מושגכרגע האהבה הזו זה כל מה שאני יכולה לתת לו אז אני נותנת לו נקודה,אם באמת לא היה לי האם הייתי טורחת לשאול וחוץ מזה האם אסור להאנח האנחה מיוסרת כמו שלו קשה גם לי קשה ולי קשה מפני שאני רואה שלו קשה וזה מפריע לי. ללאה ההודעות שלי כאן הן בדכ לשמוע עוד דיעות,ללמוד ,להתעדכן,לנסות לתת כתף כי ההורים בגן הזה הם אנשים די פשוטים שאומנם מאוד אוהבים את הילדים שלהם אבל יותר מהוא אכל וישן טוב לא כל כך מענין אותם ואם מתחילים לדבר איתם מעבר לזה אז מסתבכים והם מתרגזים ולא יוצא כלום לכן אני באה לכאן לנהל דו שיח עם אנשים שמענין אותם מעבר לזה בילדים שלהם. ואם ביקשת אז עידכון: אתמול היתה לו מסיבת יום הולדת שבה אמא שלו הספיקה רק לומר לו למה הוא לא רוקד,היום הוא כבר הוריד שני מוצצים ושני בקבוקים ונשאר עם מוצץ בקבוק וחיתול והיה מוכן לשבת לי על הברכים. שלך חנה גונן

 

[יהודי ת]

או, עכשיו אנחנו יכולים להבין

כל פעם שמקרים קשים מגיעים לכותרות העיתונים, כולנו נדהמים ושואלים: אבל איפה היו כולם? איפה היו השכנים, החברים, הדודים, המורים...? מה, לא ראו? לא ידעו? והם, מגלגלים עיניים ואומרים: בחיי שלא ידעתי... ואנחנו מחבקים חזק את הילדים שלנו, וחושבים: אם הם לא ידעו, איך נשמור על הילדים שלנו, שלא יקרה להם מה שקרה למסכנה ההיא שקראתי עליה בעיתון... אז בפעם הבאה, שנקרא על ילד שנפגע וזה התגלה מאוחר מדי... נזכור, ונבין, ונדע בדיוק איך זה כן יכול לקרות...

 

[dorit0]

ליהודית

אני חושבת שכשחנה מתיעצת ומעלה בעייה, ומספרת פה בכנות שהיא לא יודעת איך להתמודד איתה, הרי שהיא מנסה להתמודד. אני חושבת גם שלתמיכה יש חשיבות רבה ליכולת של אדם למצוא פתרונות. אני מאמינה לה שהיא מנסה לפתור את הבעיה. אני מניחה שהילדים שצריכים שנשמור עליהם הם אלו שהגננת שלהם לא מתיעצת. טוב, האמת שהיא שהתעורר בי צורך להגן על חנה גם כי הייתי רוצה שהיא תמשיך להתיעץ פה (כי נראה לי שהיא רוצה, צריכה ויכולה להעזר), וגם כי אני לא הייתי רוצה להיות מותקפת כשאני משתפת במשהו שהוא בעיתי אצלי, ומבקשת עזרה. האם אשפט אז כאמא רעה?

 

[נעה גל]

אני מסכימה - קודם כל, הילדים

בראש סדר העדיפויות של כל מי שמשתתף כאן בפורום. גם חנה כמטפלת וגם אנחנו כהורים צריכים לא פעם תמיכה, בשביל עצמנו. טיפול וחינוך ילדים זו משימה מורכבת ששואבת הרבה כוחות נפשיים (וגם מעניקה בחזרה, כמובן). מותר לפעמים להתרכז רק בעצמנו ובתחושות שלנו, לשאוב תמיכה, למלא מצברים ולחזור להיות קשובים לילדים. אל תשפטו אנשים ופעולות שלהם לפי הודעות בפורום. היום חנה חוטפת על הראש, מחר כל אחד מאיתנו עלול לחטוף. זו לא המטרה של פורום "חינוך לגיל הרך". אנחנו אמורים לספק עזרה בצורת תמיכה או נקודות מבט שונות ולא לרסק עד דוק אנשים שנראה לנו, שלכאורה, יכלו לפעול אחרת. הכי קל לעשות את זה. אם את חושבת יהודי ת, שחנה צריכה לפעול בדרך אחרת, אפשר לכתוב לה "אני חושבת שצריך לעשות כך וכך...". ודבר אחרון שכדאי לזכור, כל הודעה שנכתבת כאן היא מנקודת מבט אישית. היא מביאה לנו את הסיטואציות דרך חור של מנעול. דרך הודעה אנחנו לא יכולים להכיר את כל המצב ואת המורכבות שלו. ומה מתוך זה הוא באמת קשור לילד ומה מתוך ההודעה (של חנה, לדוגמא) קשור לאיך שחנה חווה את הילד הזה. נראה לי מאוד נמהר, בלשון המעטה, להגיע למסקנות לגבי הילד ואופן הטיפול של ההורים שלו ע"ס הודעה אחת או שתיים בלי להכיר אותו באופן אישי (ואני לא מתכוונת לחנה אלא אלינו - כמגיבים להודעה שלה). אף אחת כאן, לא הייתה רוצה שיעשו שיפוט מהיר לה ולילד שלה. אני סמוכה ובטוחה שחנה, מתוך הכרות עם הילדים שהיא מטפלת בהם, יודעת בדיוק מה צריך לעשות ואם יש מקום להפנות את הבעיה הלאה. תנו לה קרדיט. ועזרה. ותמיכה. כי בשביל זה אנחנו כאן. וחנה, יש כאן בשרשור כמה הודעות שאני באופן אישי מאוד אהבתי (לדוגמא, של dorit0 ושל כרמית. יש עוד, לא זוכרת כרגע שמות). אני חושבת שאם, לדעתכן, ההורים לא נמצאים שם בשביל הילד, זה מה שאתן כמטפלות שלו, צריכות לעשות. עזבו את הגבולות. לבכי לא צריך להציב גבולות, רק להקשיב לו. להבין בדיוק מה הוא אומר. הרעיון של כרמית (אם אני לא טועה) שאחת המטפלות תיקח אותו כפרויקט (כן. על חשבון ילדים אחרים) הוא מעולה. לוקח זמן עד שרואים תוצאות, אבל, כשהן מגיעות זה יהיה שווה הכל.

 

[vered4]

הרגשתי צורך להוסיף תמיכה לחנה

ההתרשמות שלי מההודעות שלה, היא , שחנה תמיד מוכנה לשמוע, ולא נעולה בדעתה. גם אני חושבת שזה יפה וראוי לציון, שהיא כמטפלת (לא כהורה של הילד) רואה לנכון לבקש עצה כדי לעזור. לגבי אותם מקרים שמגיעים לעיתון, של ילדים שעברו התעללות כל שהיא ואף אחד לא ידע. צריך הרבה רגישות בשביל לזהות איפה יש מקום לפנות למשטרה ולדווח, ואיפה המקרה נמצא בתחום שעדיין נחשב תקין. הורים שלוחצים על הילד, או שלא נמצאים עבורו מבחינה רגשית, הם לא הורים שצריך לדווח עליהם.

 

[נעה גל]

../images/Emo45.gif

 

[דסי אשר]

ורציתי להוסיף עוד משהו....

נעה כתבה על החוק- בדבר שיתוף ההורים בהצגת נושא הילד בפני פסיכולוג. בגנים הציבוריים, ההורים חותמים מראש, אולי אפילו מבלי ששמים לב לכך, שהצוות יכול לערב פסיכולוג, כאשר רואה צורך בכך, והחתימה מהווה אישור של ההורה לכל אותם מצבים עתידיים. גן ציבורי, מתחיל מגיל 3. אני לא יודעת באיזו מסגרת חנה עובדת. הגנים הפרטיים, שנמצאים בפיקוח משרד החינוך, ויכולים להעזר בפסיכולוג- אכן חייבים לקידע את ההורים ולקבל הסכמתם. לגבי מעורבות המשטרה או העובדים הסוציאליים לגבי מקרים שאינם פגיעה פיזית שיש בה סימנים- לצערי הרב, ולאור נסיון בתחום -מתוקף העיסוק שלי ביזמות של המשפחתונים הפרטיים- גם אם תוגש תלונה- לא יעשה דבר. המקרה האחרון עליו דיווחו לי הורים- קרה במשפחתון. מטפלת, שלא יכלה להכיל את הבכי של התינוק בן 8 החודשים, הכניסה אותו עם מיטתו לחדר האמבטיה- כדי שלא יפריע. אם, שאינה אימו, הגיעה במקרה למשפחתון, שמעה שהוא בוכה, זהההתה את קולו. שאלה היכן הוא, ונאמר לה שהוא במקחלחת כי בוכה וזה מפריע. האם סיפרה להוריו. נרעשים התקשרו אלי. הם פנו למשטרה, שהפנתה אותם לרווחה. הרווחה הפנתה אותם למשטרה. המועצה לשום הילד הפנתה אותם למשטרה. פעם כתבתי על גן, שהיו בו דברים קשים. פנו למועצה לשלום הילד (יצחק קדמן). תגובת נציגת המועצה, על תלונת האם שראתה ושמעה, כיצד מטפלות מכניסות לחצי שעה תינוק בן 10 חודשים למחסן, כי הוא בוכה והוא מפריע להן, היתה:אולי הוא מכיר את החדר הזה. הההורים אומנם הוציאו את בתם מהגן, אבל היו מאוכזבים קשות מהמערכת שתפקידה לעזור במצבים כאלה. הוגשו תונות במשטרה. דבר לא נעשה. בסופו של דבר הגן נסגר, בשנה שעברה, כי כנראה הגיעו מיים עד נפש, וההורים עשו מעשה, ועירבו את מי שצריך היה לערב, כנראה עם עדויות מצולמות.... אילו היינו מדווחים על כל ההורים סביבנו, שלא נוהגים כהורים נגישים רגשית, דואגים ואוהבים- אני לא יודעת איזה אחוז באוכלוסיה היה נכנס לרשימת הדיווח.... דסי