העוסקים בטיפול, וגם ההורים
מכירים את החוויה, שעצם השיתוף, השחרור מהחוויה המעיקה, מאפשרים לנו מקום נוסף למחשבה אחרת, לרגש אחר. כאשר רק הגעתי לפורום, עוד בימי IOL, בלטה מאד התגובה "המיעצת המידית" על שאלות, הצגת בעיות של גולשים. אני אישית, הצגתי אז שאלות. השאלות אומרות- "אנחנו מקשיבים, אנחנו מנסים להבין היכן את נמצאת, מהו הקושי של הילד- אנחנו מנסים להיות אמפטיים- כדי שנוכל אחר כך אולי- לתת תשובה הולמת". עצם השיתוף, תורם הרבה לנזקק, בין אם הוא איש מקצוע, ובין אם הוא "נזקק על פי הגדרה". לפני חודשים רבים השתתפתי בסדנא שהועברה על ידי פסיכולוגית ישראלית העובדת בשוודיה. צורת העבודה שלה, מבוססת על הרבה מאד שאלות, שאלות שמעידות על הקשבה מכסימאלית, על אמפטיה רבה. תהליך שאלת השאלות, מוביל אותה ואת הנועץ בה- בין אם זה נגמל מסמים, ובין אם מדובר בנער עבריין, לתשובות שמקובלות עליו, לתחושה שנעזר מאד. אני בהחלט מבינה מה חנה מרגישה - כאשר כתבה ששחררה משהו והוקל לה. מעבר לידע המקצועי שיש לי על חוויה זו, אני מצויה בימים אלה במצב, שאינני יכולה להתייעץ אתכם, לעלות בפניכם שאלה שמציקה לי- משום שבניגוד לחנה אני מופיעה בשמי המלא, ולכן אני צריכה לשמור על פרטיות הדמות בה מדובר ומשפחתה (כמובן, מהמשפחתון שלי). ברור היה לי, שאילו הייתי יכולה להעלות זאת בפורום, שאת דעות השותפים בו, לסוגיהם, אני מאד מעריכה, הייתי יכולה להפיק תועלת רבה. לא אני הסובלת- הדמות סובלת. הקשר עם הבית נפלא. אבל כדי להבין ולעזור, צריך עוד כמה כיווני חשיבה, כאשר ההורה/ים מכיר שיש דמויות מקצועיות אליהן ניתן לפנות. אילו הייתי משתפת אתכם, גם הייתי משתחררת, אבל גם היו נפתחים לי ערוצי מחשבה נוספים- לי ולהורים. בשלב זה, מה שעשיתי- ערכתי רישום תצפית ביום אחד, מהרגע שההורה הלך, עד שנגמרו לי הדפים, והיה נראה לי שנתתי תאור מספיק שלם על מה שקורה. כמובן שעדות מדויקת שכזו, שאין בה שום ניתוח, שום הבעת דעה או רגש -"סוג של מצלמת ווידאו"- נותן להורים מידע מאד ברור לגבי מה שוקרה. ההורה יכול להתיחד עם הדפים, לקרוא אותם שוב ושוב. הוא אינו עסוק בדו - שיח מתגונן איתי. והעיקר- הוא חווה שאני איתו ועם הילד שלו- מספרת לו בדיוק מה קורה עם הילד, בךי ליפות ובלי לבקר. טכניקה זו נמצאת בשימוש שלי באותם מקרים בהם אני מרגישה סוג של חוסר אונים, ואי ידיעה איך לזוז הלאה. דרך זו מביאה את ההורים למודעות רבה מאד- למה בדיוק קורה עם הילד. אני בטוחה שברור שגם לי יש קשיים בעבודה, וגם אני, כמו כל אחד מכם, מחפשת פתרונות, נעזרת בקולגות מידי פעם- אבל יש דברים שהם מעבר... לטפל בילד משלך, כאשר יש איתו בעיות/בעיה- זה סוג אחד של קושי. לטפל בילד שאינו שלך, שמבלה שעות בקבוצת ילדים אחרים- וגם הוא מציג בעיה שאופפת את כל פעילותו במשך שהותו במסגרת- זוהי גם בעיה, עם השלכות אחרות. בשני המקרים- לילד ולמטפלים בו קשה. כאשר אני כותבת זאת, אני נזכרת בסיפורה של נעה על קשייה של אורן, שנמשכו זמן(וגם של הוריה, כנובעים מכך). רק כאשר נעה ובעלה ישבו וניתחו מה הבעיה, הבינו שהיא בעצם מקנאה, ומתוך כך בחרו בדרכי פעולה- חל שיפור במצב. דסי
