A GIFT OF LOVE
New member
מתעבת אותך...
כשאני שומעת עליו עוברת בתוכי חלחלה, אני שונאת אותו- כלולים בו סבל, צער והרבה כאב, ועוד זיכרון ישן וכואב: אני רואה אותך בעיני רוחי- שיער בריא בגוון השחור הבוהק-נושר לו באיטיות שטנית, גוף שמצטמק המהירות מצמררת, עיניים מחייכות שעם כל יום שחולף נהיות נוגות יותר ויותר- הן מטשטשאת, אט אט נעלם המבט מהעיניים הזוהרות, הן ללא מבע, המופיום הרס אותן. אני מנסה לשמוע את עצמי קוראת לך בקול ילדותי "אמא" ושולחת אליך ידיים מתחננות, רוצה לחוש את מגעך. את מושיטה לעברי את ידייך אך לא יכולה לאחוז בי, כולך שבורה ורצוצה, ואין בך את הכוח לתת לי חיבוק של אמא... זוכרת אותך יושבת בקביעות על הספה השחורה, לבושה בטרנינג הורוד וראשך הקרח בוהק. אני עומדת מהצד, מביטה בך במבט תמהה, שואל, הכל מוזר לי אך אני לא שואלת מאום, את שולחת לי חיוך מרגיע, חיוך שמנסה לחפות על הכאב, ואני מבינה לבד: אמא חולה "המונים המונים". את נאבקת עימו על חייך במשך שלושה שנים, אך הוא היה חזק ממך... אני ש ו נ א ת אותו, מסויטת ממנו, מרגישה שהוא ישן בתוכי בשלוה ומחכה לאות שיעורר אותו, הוא כל רגע עומד להתפשט ואז... אז אני אלך, אלך כמו שהרבה הלכו, הלכו ולא שבו. הוא קרוב אלי כ"כ, הוא נמצא במרחק נגיעה ממני, מחכה לרגע המתאים. למרות שאני שונאת אותו אני "משתדלת" לאסוף עליו כמה שיותר מידע מכל גורם אפשרי, כאילו אני מנסה להבין את העבר ולהכין את העתיד. אני סוקרת את כל גופי ולמראה כל בלוטה שלא תהיה- אני מצטמררת מחדש, כל גירוד קל בגב אני נזכרת בה ובו, אני מחפשת אותו כאילו אבד לי מצרך יקר כשבעצם אני מיחלת ומתפללת לא למצוא אותו לעולם... אז אני פונה אליך, מקווה שאתה לא אוהב להיות במקומות שאתה לא רצוי בהם, מקומות כמו אצלי לדוגמא. בתקווה שתהיה חכם ולא תתדפק על הדלת... מקווה אך יודעת שתמיד תתביע בי את חותמך, תמיד אהיה מפוחדת ומסויטת ממך, אני ש ו נ א ת אותך- ס ר ט ן.. גיפט,
כשאני שומעת עליו עוברת בתוכי חלחלה, אני שונאת אותו- כלולים בו סבל, צער והרבה כאב, ועוד זיכרון ישן וכואב: אני רואה אותך בעיני רוחי- שיער בריא בגוון השחור הבוהק-נושר לו באיטיות שטנית, גוף שמצטמק המהירות מצמררת, עיניים מחייכות שעם כל יום שחולף נהיות נוגות יותר ויותר- הן מטשטשאת, אט אט נעלם המבט מהעיניים הזוהרות, הן ללא מבע, המופיום הרס אותן. אני מנסה לשמוע את עצמי קוראת לך בקול ילדותי "אמא" ושולחת אליך ידיים מתחננות, רוצה לחוש את מגעך. את מושיטה לעברי את ידייך אך לא יכולה לאחוז בי, כולך שבורה ורצוצה, ואין בך את הכוח לתת לי חיבוק של אמא... זוכרת אותך יושבת בקביעות על הספה השחורה, לבושה בטרנינג הורוד וראשך הקרח בוהק. אני עומדת מהצד, מביטה בך במבט תמהה, שואל, הכל מוזר לי אך אני לא שואלת מאום, את שולחת לי חיוך מרגיע, חיוך שמנסה לחפות על הכאב, ואני מבינה לבד: אמא חולה "המונים המונים". את נאבקת עימו על חייך במשך שלושה שנים, אך הוא היה חזק ממך... אני ש ו נ א ת אותו, מסויטת ממנו, מרגישה שהוא ישן בתוכי בשלוה ומחכה לאות שיעורר אותו, הוא כל רגע עומד להתפשט ואז... אז אני אלך, אלך כמו שהרבה הלכו, הלכו ולא שבו. הוא קרוב אלי כ"כ, הוא נמצא במרחק נגיעה ממני, מחכה לרגע המתאים. למרות שאני שונאת אותו אני "משתדלת" לאסוף עליו כמה שיותר מידע מכל גורם אפשרי, כאילו אני מנסה להבין את העבר ולהכין את העתיד. אני סוקרת את כל גופי ולמראה כל בלוטה שלא תהיה- אני מצטמררת מחדש, כל גירוד קל בגב אני נזכרת בה ובו, אני מחפשת אותו כאילו אבד לי מצרך יקר כשבעצם אני מיחלת ומתפללת לא למצוא אותו לעולם... אז אני פונה אליך, מקווה שאתה לא אוהב להיות במקומות שאתה לא רצוי בהם, מקומות כמו אצלי לדוגמא. בתקווה שתהיה חכם ולא תתדפק על הדלת... מקווה אך יודעת שתמיד תתביע בי את חותמך, תמיד אהיה מפוחדת ומסויטת ממך, אני ש ו נ א ת אותך- ס ר ט ן.. גיפט,
