מתי רמת האינטליגנציה מגיעה לשיאה?

[sense9]

מחקר חדש מצא כי האינטליגנציה הרגשית מגיעה לשיאה בגיל 40
ואילו במחקר אחר נמצא כי בשילוב של כל מרכיבי התפקוד האנושי, השיא הוא דווקא בגיל 60

אחד ההסברים האפשריים לכך הוא שינויים בקישוריות העצבית לאורך השנים.

 

[uzi2]

לדעתי שינויים בקישוריות העצבית, הן לא ההסבר אלא האופן שבו זה מתבטא במוח.

יש הרבה סוגים של אינטליגנציה. ולכל אחת מהן יש פיק בגיל ממוצע אחר. מאינטליגנציה רגשית, שאכן גיל 40 נראה לי סביב מה שמדובר עליו גם במחקרים אחרים.
ועד אינטליגנציה נזילה (פלואידית) שמגיעה לפיק עם סיום ההתבגרות (סביבות גיל 18-21).

יחד עם זה הרבה ממה שאנחנו רואים כאינטליגנציה, זה פיתוח יכולות שמאוד משתנה מאדם לאדם. למשל יכולת לפתור בעיות תלוי גם בכלים שצברנו כולל אסטרטגיות חשיבה. למשל, אם כאשר אני מסתכל על חפץ מסוים, אני בוחן אותו לא רק על פי תפקידו (שייבה של בורג) אלא גם על פי מהותו (לוחית מתכת עם חור), אוכל למצוא לו שימושים במקומות לא צפויים. אם בכל פעם שאני מגיע לתובנה מסוימת אני מתמקד בלחשוב על הכללות שלה, אוכל לעשות בצורה יעילה יותר טרנספר של התובנה גם לתחומים אחרים. גיל 60 שהוזכר במאמר השני שהזכרת לא מתייחס למיטב הבנתי רק לאינטליגנציה.

 

[sense9]

אז בעצם צריך להסכים אודות ההגדרה של מהי אינטליגנציה ומשם להמשיך

 

[uzi2]

אז בעצם צריך להסכים אודות ההגדרה של מהי אינטליגנציה ומשם להמשיך

אני חי טוב עם המוסכמה שיש סוגים שונים של אינטליגנציה, ולכל אחד מהם מאפיינים אחרים.
לשנות מוסכמות שנתקבעו בכל מה שקשור למינוחים - זו בעיה.
העיקר הוא לצמצם אי הבנות בעניין.

אם אני מבין את התהיה שלך, אז בעצם השאלה שלך היא האם כדאי להגדיר מדד "אינטליגנציה" יחיד שאולי משקלל מספר מדדי משנה? (IQ test למשל, בודק פרמטרים ספציפיים, ומשמש מדד סביר לדברים מאוד ספציפיים, ועדיין - גם הוא ניתן לפירוק למספר מדדי משנה).

אני חושב שבהתאם לצרכים אפשר להגדיר שקלולים שונים, ובכל מקרה כל שקלול יהיה איזשהו "מודל מפשט" של אינטליגנציה על שלל מרכיביה.

 

[לעומק]

בוא נגיד שאינשטיין היה גאון.
אבל הוא לא היה עם הציונים הכי טובים בכיתה שלו

זה נראלי יותר יצירתיות.

וזה אפשר לשפר קצת, גם באמצעות ניווט בשטח בלי מפות.
כמו הנהגי מוניות בלונדון.
שההיפוקמפוס שלהם גדל

 

[uzi2]

יש בהחלט קשר בין אינטליגנציה ליצירתיות.

לא לגמרי הבנתי את הקשר לניווט בשטח בלי מפות. איך זה קשור למה שכתבת קודם.

בניגוד למיתוסים, איינשטיין דווקא היה טוב מאוד במקצועות הריאליים גם בבית הספר. במקצועות ההומניים הוא היה די חלש, והטענות העיקרית כלפיו לא היו לגבי יכולותיו, אלא לגבי זה שהוא נתפס בעיני מוריו כ- "כעצלן".

 

[לעומק]

יש בהחלט קשר בין אינטליגנציה ליצירתיות.

לא לגמרי הבנתי את הקשר לניווט בשטח בלי מפות. איך זה קשור למה שכתבת קודם.

בניגוד למיתוסים, איינשטיין דווקא היה טוב מאוד במקצועות הריאליים גם בבית הספר. במקצועות ההומניים הוא היה די חלש, והטענות העיקרית כלפיו לא היו לגבי יכולותיו, אלא לגבי זה שהוא נתפס בעיני מוריו כ- "כעצלן".

אממ..
בהיפוקמפוס זה האזור שידוע שיש בו גדילה של נוירונים חדשים.

וכמו נהג מונית שצריך לחבר בין 2 נקודות על מפה שנמצאת אצלו במוח
ככה בהרבה בעיות זה עוזר לפתור בעיות.
שזה יצירתיות.
אולי לא להיות אומן, אבל להיות יותר טוב בפתרון סוג מסוים של בעיות.

לגבי איינשטין הוא עבד במשרד הפטנטים.
כלומר, היה לו בחלק מהמקצועות ציונים לא טובים.
לכן הוא עבד בכזו עבודה.
וכנראה שגם הוא מתווכח עם המרצים. והיה אוהב לדמיין דברים.
יש איזה סרטון שראיתי שדיברו עליו, אני אנסה לחפש אותו

 

[uzi2]

במקצועות כמו פיזיקה ומתמטיקה איינשטיין היה מאוד חזק וגם הציונים היו בהתאם, אבל הוא היה מרדן, ובגלל זה המרצים לא התלהבו מלהעסיק אותו. מי שמכיר את העבודות שלו, יודע שהוא שלט ברמה מאוד גבוהה בידע שהצטבר לפניו. אבל אכן היה לו גם דמיון טוב וצורת חשיבה ייחודית, שמאוד עזרו לו, אבל הדמיון הזה התבסס גם על בסיס ידע חזק, ועל ריגורוזיות מחשבתית.

לשם המחשה, בגיל 13 הוא כבר שלט בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי (לפי אחת האוטוביוגרפיות שלו).

לגבי ההקשר של המוניות. לא הייתי קורא לזה "יצירתיות". זה לימוד ושיפור יכולת שמגיע דרך אימון. אכן האזור במוח שאחראי על מיפוי מרחבי - הוא ההיפוקמפוס (בדרך כלל הימני, וזה אחד מכמה תפקידים שיש לו), ואכן זה אחד האזורים היחידים שהודגמו (בעכברים) כאזורים בהם נוצרים נוירונים חדשים גם בגיל בגרות.
יחד עם זאת המחקרים לגבי בני אדם אינם חד משמעיים (יש מחלוקת לגבי הנושא), ובכל מקרה, גם אם יש ייצור של נוירונים חדשים בהיפוקמפוס בגיל בגרות אצל בני אדם - הוא לא גבוה כמו אצל עכברים.
אבל לימוד ואימון (כולל אימון ולימוד בהתמצאות בכבישים) לא דורש יצירת נוירונים חדשים, אלא יצירה ושינוי של קשרים בין נוירונים (בעצם, שינוי ויצירה של דנדריטים).

 

[לעומק]

איינשטיין לא היה חלש בלימודים, אבל הוא היה מרדן, ובגלל זה המרצים לא התלהבו מלהעסיק אותו. מי שמכיר את העבודות שלו יודע שהוא שלט ברמה מאוד גבוהה בידע שהצטבר לפניו. אבל אכן היה לו גם דמיון טוב שמאוד עזר לו, אבל הדמיון הזה התבסס גם על בסיס ידע חזק.

לגבי ההקשר של המוניות. לא הייתי קורא לזה "יצירתיות". זה לימוד ושיפור יכולת שמגיע דרך אימון. אכן האזור במוח שאחראי על מיפוי מרחבי - הוא ההיפוקמפוס (בדרך כלל הימני, וזה אחד מכמה תפקידים שיש לו), ואכן זה אחד האזורים היחידים שהודגמו (בעכברים) כאזורים בהם נוצרים נוירונים חדשים גם בגיל בגרות.
יחד עם זאת המחקרים לגבי בני אדם אינם חד משמעיים, ובכל מקרה, גם אם יש ייצור של נוירונים חדשים בהיפוקמפוס בגיל בגרות אצל בני אדם הוא לא גבוה כמו אצל עכברים.
אבל לימוד ואימון (כולל אימון ולימוד בהתמצאות בכבישים) לא דורש יצירת נוירונים חדשים, אלא יצירה ושינוי של קשרים בין נוירונים (בעצם, שינוי ויצירה של דנדריטים).

הבאתי תשובה מAi

קיים קשר מורכב וחיובי בין גודל (נפח) ההיפוקמפוס לבין יצירתיות, אך המנגנון אינו פשוט כמו "היפוקמפוס גדול יותר = בהכרח יצירתיות רבה יותר".
להלן ההסבר המפורט:

• תפקיד בסיסי בזיכרון ודמיון: ההיפוקמפוס חיוני ליצירת זיכרונות אפיזודיים (אירועיים). תהליך היצירתיות, במיוחד "חשיבה מסתעפת" (Divergent Thinking) שבה מעלים רעיונות רבים ושונים, מסתמך במידה רבה על היכולת לשלוף, לפרק ולשלב מחדש פרטי זיכרון קיימים בדרכים חדשות ומקוריות.
• עדויות מחקריות:
  • מחקרים הראו כי פגיעה בהיפוקמפוס (למשל, בקרב חולי אלצהיימר או לאחר אירוע מוחי) פוגעת גם ביכולות חשיבה יצירתית.
  • פעילות מוגברת בהיפוקמפוס (באזורים ספציפיים) נמצאה בקורלציה חיובית עם ביצועים טובים יותר במטלות יצירתיות.
  • מחקרים עדכניים בילדים ובמבוגרים צעירים הראו קשר בין נפח גדול יותר של תתי-אזורים מסוימים בהיפוקמפוס לבין ציונים גבוהים יותר במדדי יצירתיות.
• פלסטיות מוחית: ההיפוקמפוס הוא אזור פלסטי במיוחד, כלומר הוא יכול לשנות את גודלו ואת הקשרים בו בתגובה לחוויות. פעילויות כמו פעילות גופנית, מדיטציה וסביבה עשירה בגירויים נקשרו לנפח היפוקמפוס גדול יותר ולשיפור בזיכרון, מה שעשוי לתרום בעקיפין גם ליצירתיות.
• מורכבות הקשר: חשוב לציין שמחקרים מסוימים במבוגרים צעירים ובריאים הראו לעיתים קשר שלילי או מעורב בין נפח ההיפוקמפוס לביצועי זיכרון מסוימים, מה שמרמז שהיעילות של המבנה (ארגון הקשרים, "גיזום" יעיל) עשויה להיות חשובה לא פחות מהנפח הכללי.

לסיכום, בעוד שנפח גדול יותר של ההיפוקמפוס קשור לרוב לתפקוד קוגניטיבי טוב יותר, ובכלל זה ליכולות המהוות בסיס ליצירתיות, יצירתיות היא תכונה מורכבת המערבת רשתות מוחיות רבות, לא רק את גודלו של אזור בודד זה.

------

 

[uzi2]

הבאתי תשובה מAi

קיים קשר מורכב וחיובי בין גודל (נפח) ההיפוקמפוס לבין יצירתיות, אך המנגנון אינו פשוט כמו "היפוקמפוס גדול יותר = בהכרח יצירתיות רבה יותר".
להלן ההסבר המפורט:

• תפקיד בסיסי בזיכרון ודמיון: ההיפוקמפוס חיוני ליצירת זיכרונות אפיזודיים (אירועיים). תהליך היצירתיות, במיוחד "חשיבה מסתעפת" (Divergent Thinking) שבה מעלים רעיונות רבים ושונים, מסתמך במידה רבה על היכולת לשלוף, לפרק ולשלב מחדש פרטי זיכרון קיימים בדרכים חדשות ומקוריות.
• עדויות מחקריות:
  • מחקרים הראו כי פגיעה בהיפוקמפוס (למשל, בקרב חולי אלצהיימר או לאחר אירוע מוחי) פוגעת גם ביכולות חשיבה יצירתית.
  • פעילות מוגברת בהיפוקמפוס (באזורים ספציפיים) נמצאה בקורלציה חיובית עם ביצועים טובים יותר במטלות יצירתיות.
  • מחקרים עדכניים בילדים ובמבוגרים צעירים הראו קשר בין נפח גדול יותר של תתי-אזורים מסוימים בהיפוקמפוס לבין ציונים גבוהים יותר במדדי יצירתיות.
• פלסטיות מוחית: ההיפוקמפוס הוא אזור פלסטי במיוחד, כלומר הוא יכול לשנות את גודלו ואת הקשרים בו בתגובה לחוויות. פעילויות כמו פעילות גופנית, מדיטציה וסביבה עשירה בגירויים נקשרו לנפח היפוקמפוס גדול יותר ולשיפור בזיכרון, מה שעשוי לתרום בעקיפין גם ליצירתיות.
• מורכבות הקשר: חשוב לציין שמחקרים מסוימים במבוגרים צעירים ובריאים הראו לעיתים קשר שלילי או מעורב בין נפח ההיפוקמפוס לביצועי זיכרון מסוימים, מה שמרמז שהיעילות של המבנה (ארגון הקשרים, "גיזום" יעיל) עשויה להיות חשובה לא פחות מהנפח הכללי.

לסיכום, בעוד שנפח גדול יותר של ההיפוקמפוס קשור לרוב לתפקוד קוגניטיבי טוב יותר, ובכלל זה ליכולות המהוות בסיס ליצירתיות, יצירתיות היא תכונה מורכבת המערבת רשתות מוחיות רבות, לא רק את גודלו של אזור בודד זה.

------

אוקיי, ערכתי את התשובה שלי עוד לפני שראיתי את ההתייחסות שלך, אם כי בעיקר, ההבדלים בין הטקסט לפני ואחרי עריכה אינם גדולים. מה שה- AI כתב בעיקרון נכון, אבל חשוב להיות מודעים לכך שיש שני היפוקמפוסים במוח, ויש חלוקת התמחויות ביניהם. השמאלי יותר קשור ליצירתיות, ודווקא הימני הוא זה שנדרש להיות מפותח יותר (יותר מאשר אצל אחרים. לא בהכרח יותר מהשמאלי) אצל נהגי מוניות.

 

[לעומק]

אוקיי, ערכתי את התשובה שלי עוד לפני שראיתי את ההתייחסות שלך, אם כי בעיקר, ההבדלים בין הטקסט לפני ואחרי עריכה אינם גדולים. מה שה- AI כתב בעיקרון נכון, אבל חשוב להיות מודעים לכך שיש שני היפוקמפוסים במוח, ויש חלוקת התמחויות ביניהם. השמאלי יותר קשור ליצירתיות, ודווקא הימני הוא זה שנדרש להיות מפותח יותר (יותר מאשר אצל אחרים. לא בהכרח יותר מהשמאלי) אצל נהגי מוניות.

האם התמצאות בשטח תורמת ליצירתיות?
כן, בהחלט. התמצאות בשטח (ניווט מרחבי) תורמת ליצירתיות, אם כי הקשר הוא עקיף ומורכב:

1. מפה קוגניטיבית: תהליך ההתמצאות בשטח דורש בנייה של "מפה קוגניטיבית" מנטלית של הסביבה. יכולת זו מעסיקה ומחזקת את ההיפוקמפוס (בעיקר הימני) ואת הרשתות המוחיות הקשורות אליו.
2. גמישות מחשבתית: היכולת לנווט דורשת גמישות והחלפה בין נקודות מבט (לדוגמה, ממבט "מפה" כללי למבט "אני כאן"). גמישות זו דומה לגמישות המחשבתית הנדרשת בתהליכי יצירתיות, שבהם יש לשלב רעיונות קיימים בדרכים חדשניות.
3. גירוי רשתות יצירתיות: פעילות הניווט והתפיסה המרחבית מפעילה רשתות מוחיות החופפות בחלקן לרשתות המעורבות בחשיבה יצירתית, כגון "רשת ברירת המחדל" (DMN), הפעילה במצב מנוחה ומעורבת ביצירת רעיונות ודמיון.
4. השפעה על תחומי STEM: מיומנויות מרחביות חזקות נמצאו כקשורות חיובית להצלחה ולעניין בתחומי המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתמטיקה (STEM), תחומים שבהם יצירתיות היא מפתח לפיתוח פתרונות חדשניים.

לסיכום, אימון ושיפור מיומנויות ניווט מרחבי לא רק מחזקים את ההיפוקמפוס, אלא גם משפרים יכולות קוגניטיביות רחבות יותר שתומכות בעקיפין בחשיבה יצירתית.