האם לספר/לא לספר -
ארוך
מי שמחליט לספר כמובן יזקק לסיוע מיקצועי. קריאה בפורום אימוץ יכולה גם היא לסייע בהתמודדות שכזו. לגבי ,המשפחה שלי ,אמא ואחים כולם יודעים ונוח לי כך. לא סיפרנו למשפחתו של בעלי (אולי הם מנחשים,בעבר הקרוב היא בחוצפתה החלה לדבר איתי באופן כללי בנושא תרומת ביצית בטח קיוותה שאספר לה באופן פרטי ) בכל אופן לא מרגישה נוח לספר להם .אני מניחה שאספר להם בבוא הזמן משום שאנני מתכוונת להסתיר מהילד (שיבוא כבר
)ולכן גם לא מהסבתא שלו. אם חושבים על טובתו של הילד למרות הקושי צריך לספר. החיים הם מורכבים, מתוקים מרירים ומלויים בהרבה קשיים. לעניות דעתי עדיף להתמודד איתם מאשר לעקוף אותם ובעני עדיף להתמודד עם הקושי, על כל ההשלכותיו, ולספר לילד מאשר להסתיר ולחיות עם "הסוד הגדול" שללא ספק , כפי שזה קורה בד"כ ,הסוד הזה ילך ,יגדל יתעצם ויכביד על ההורים (ומן הסתם גם על הקשר הורה-ילד גם אם באופן לא מודע). לא נראה לי שאם לא מדברים על הסוד אז הוא באמת נעלם ונשכח אלא ההיפך מי שמסתיר נדון לחיות בחשש תמידי ומייגע שמא יתגלה הסוד ותמיד יצטרך להיזהר. לא מאמינה בקשר אינטימי המבוסס על סוד מהסוג הזה, שבעיני הוא שקר. החבלה שנגרמת בעקבות הפגיעה באמון, שהוא כמה נדוש, הבסיס של כל קשר היא חמורה בעיני הרבה יותר מאשר לחיות ולהתמודד עם הידיעה שאתה ילד הכי ילד של אמא ואבא הכי יקר,אהוב ורצוי גם אם הוא מתרומה . קראתי כבר לא פעם על בוגרים שגילו במיקרה בגיל מאוחר יחסית על היותם מאומצים ועל השבר הנורא שנגרם להם ביחסים עם הוריהם עם עצמם ובכלל.מעבר לכעס ולפגיעה על שזהותם הוסתרה מהם - הם היו מעדיפים שיספרו להם. אני מאמינה בזכותו של כל אדם לדעת על עצמו בוודאי משהו שקשור בזהותו ולחלוטין לא נראה לי שיש משהו שיכול לשלול זכות בסיסית זו מאדם כל שהוא. בנוסף,נראה לי ששמירת הסוד רק מחדדת את התחושה שיש בילד ו/או בקשר הורה-ילד ו/או אפילו בהורה עצמו משהו פגום עד כדי כך שהוא בלתי נסבל.וזה גם עוד אחד מאבני הנגף בהתפתחות תקינה של האדם. אני מאמינה שלילד שלי מגיע לדעת מי הוא. מגיע לו להרגיש רצוי ואהוב ללא תנאי ולחוש שלם. הוא זכאי לקשר אותנטי אינטימי קרוב ואמיתי ("שהסוד הגדול" יחבל בו) אני מאמינה שדרך התמודדותו עם היותו מתרומה (התמודדות אמיתית ונכונה)הוא יפתח כוחות להתמודדות עם קשיים אחרים בחייו . ומקווה שלא ייגעתי אף אחד עם האורך צוקה
