מתי אברוצקי
מתי אברוצקי, אביו של חברנו מודי, נפטר השבוע. מודי ואני מסכימים שהתקופה המאושרת ביותר שידענו היתה בעשר השנים מ 1987 איתו. בתקופה זו מודי החליט שצריך לעשות טיסות מרחק. לא סתם, אלא באמת מרחק, כמו שקראנו בחוברות, מעל 100 ק"מ. מתי שתמיד רצה לשמח כל אחד ובייחוד את בנו, נרתם למשימה. כל שישי/שבת העמיס ציוד לטרנספורטר והסיע את הנבחרת שלו. בתחילה גרר בנחל עוז, ואחר כך ברעים. אלו היו השנים בהן מודי, רמי ינץ, ואני למדנו לטוס באמת. מתי היה איש הצוות המושלם מכל בחינה. תמיד עם הרבה שמחת חיים רצון טוב והומור. גורר שהגיע למיומנות מושלמת – גרירה אחת מעולה לכל אחד הספיקה. קיפל לבדו את הציוד מיהר ורדף אחרנו כשהוא עוזר במידע מועיל ודוחף אותנו להשגים. מתי שאהב את הארץ מאוד הכיר כל פינה והיה ברור שלא נוכל ללכת לאיבוד או להזרק בשטח ולא משנה איפה ננחת. בשבתות של ליגה, מתי איתנו בצפון, מקטר על ה"בזבוז", טסים משימות קיקיוניות. מודי הרים את הכפפה וניהל ליגה ראשונה בחדשנותה, כמו משימה מאתר חדש שאף אחד לא מכיר, ולראשונה משולשים לגול. הספורט שלנו צעד אז קדימה. זכורה לי טיסה בה אני נמוך מאוד, ומתי מגיע עם הרכב מתחתי ומנסה לשחרר לי טרמיקה בנסיעה. עוד לא סימתי לקפל והוא כבר שם, פורס אבטיח. כשהכל מקופל וארוז, בחזרה, עוצרים לחניה סביב הצידנית שתמי הכינה ומתי מתחקר איתנו את היום, שמח בטיסות הטובות, מנחם את מי שלא הצליח, מספר בדיחה או שתיים, וכבר חושב איתנו על שבוע הבא, איך נגיע רחוק יותר, איך נחגוג באילת. אני עושה מילואים בפארן, עם מכשיר קשר פתוח ושומע איך מתקרבים אלי לאט ורמי ינץ נוחת בחשיכה מתחת המוצב. מתי ומודי עולים למוצב וכולנו סביב הצידנית. בזכותו עשרות טיסות של מעל 100 לבקעה. בזכותו שבר מודי שיא מרחק של 140 ק"מ. בזכותו טסנו מודי ואני צמודים ביחד כל הדרך לשיא מרחק של 165 ק"מ אשר החזיק שנים רבות. מתי, אני כבר מתגעגע. אברון
מתי אברוצקי, אביו של חברנו מודי, נפטר השבוע. מודי ואני מסכימים שהתקופה המאושרת ביותר שידענו היתה בעשר השנים מ 1987 איתו. בתקופה זו מודי החליט שצריך לעשות טיסות מרחק. לא סתם, אלא באמת מרחק, כמו שקראנו בחוברות, מעל 100 ק"מ. מתי שתמיד רצה לשמח כל אחד ובייחוד את בנו, נרתם למשימה. כל שישי/שבת העמיס ציוד לטרנספורטר והסיע את הנבחרת שלו. בתחילה גרר בנחל עוז, ואחר כך ברעים. אלו היו השנים בהן מודי, רמי ינץ, ואני למדנו לטוס באמת. מתי היה איש הצוות המושלם מכל בחינה. תמיד עם הרבה שמחת חיים רצון טוב והומור. גורר שהגיע למיומנות מושלמת – גרירה אחת מעולה לכל אחד הספיקה. קיפל לבדו את הציוד מיהר ורדף אחרנו כשהוא עוזר במידע מועיל ודוחף אותנו להשגים. מתי שאהב את הארץ מאוד הכיר כל פינה והיה ברור שלא נוכל ללכת לאיבוד או להזרק בשטח ולא משנה איפה ננחת. בשבתות של ליגה, מתי איתנו בצפון, מקטר על ה"בזבוז", טסים משימות קיקיוניות. מודי הרים את הכפפה וניהל ליגה ראשונה בחדשנותה, כמו משימה מאתר חדש שאף אחד לא מכיר, ולראשונה משולשים לגול. הספורט שלנו צעד אז קדימה. זכורה לי טיסה בה אני נמוך מאוד, ומתי מגיע עם הרכב מתחתי ומנסה לשחרר לי טרמיקה בנסיעה. עוד לא סימתי לקפל והוא כבר שם, פורס אבטיח. כשהכל מקופל וארוז, בחזרה, עוצרים לחניה סביב הצידנית שתמי הכינה ומתי מתחקר איתנו את היום, שמח בטיסות הטובות, מנחם את מי שלא הצליח, מספר בדיחה או שתיים, וכבר חושב איתנו על שבוע הבא, איך נגיע רחוק יותר, איך נחגוג באילת. אני עושה מילואים בפארן, עם מכשיר קשר פתוח ושומע איך מתקרבים אלי לאט ורמי ינץ נוחת בחשיכה מתחת המוצב. מתי ומודי עולים למוצב וכולנו סביב הצידנית. בזכותו עשרות טיסות של מעל 100 לבקעה. בזכותו שבר מודי שיא מרחק של 140 ק"מ. בזכותו טסנו מודי ואני צמודים ביחד כל הדרך לשיא מרחק של 165 ק"מ אשר החזיק שנים רבות. מתי, אני כבר מתגעגע. אברון