משתפת ושואלת

[דסי אשר]

כתבו לי שלא צריך שיופיע/יהי בכי...

שלום, לא התכוונתי בדברי שכל הילדים בוכים... יש גם שונות בבכי. ישנם ילדים- שבוכים קלות, ואז, אחרי שהמטפלת מקבלת אותם מזרועות ההורה- היא מחזיקה אותם, וגם מציעה להם עיסוק כל שהוא/ענין כל שהוא. ישנם ילדים, שלא משנה מה יציעו להם- הם יבכו, הם יחוו חזק מאד את הקושי. לדעתי- חשוב לאפשר להם לבכות, חשוב להיות אמפטיים לבכי שלהם- לדבר על מה מרגישים, להציע חיבוק, ליטוף, כל עזרה שאפשרית. למשל- ילדונת - אצלי - שהחלה השנה- בוכה מאד כשאמה מוסרת אותה. אני מקבלת אותה בוכה, האם יוצאת עם שלום ונשיקה באוויר- כאשר לפני זה דברה אתה על כך שהולכת לעבוד ונפרדה. הילדה , כאמור בוכה. אני מראה לה את הכרית שלה- כרית הניחומים. מיזמתה שלה, היא מפסיקה את אחיזתה בי, ויורדת אל הכרית להתנחם. ביום הראשון שהתה עם הכרית זמן רב. בימים הבאים, פחות ופחות. השבוע- רק דקה אחת, ומיד קמה לשחק. זאת כוונתי. גם לה היה קשה- אבל היה לה אמצעי הרגעה, נוסף למוצץ - שאמה הביאה למשפחתון. ישנם ילדים- שאין להם שום אוביקט מעבר- ובמיקרים רבים- קשה להם מאד. דסי

 

[vered4]

השאלה אם חייב להופיע בכי

ברור שאם ילד בוכה, צריך לאפשר לו. השאלה, אם הוא לא בוכה, ההנחה היא שהוא לא "מוציא" את מה שהוא מרגיש וצריך להדגיש לו את הפרידה כדי שיתמודד איתה. לפעמים לילדים קשה להתמודד עם רגע הפרידה, כשהם מתחזקים קצת, זה מגיע. אולי ללחוץ עליהם, לא מאפשר להם להגיע לזה "בזמן" שלהם. יש למשל ילדים, שנפרדים בלי בכי, והבכי מופיע אחרי שעה שהאמא הולכת.

 

[דסי אשר]

וורד, לאינטרנט יש חסרונות....

לא נכתב בשום מקום, שצריך לעודד ילד לבכות. ישנם ילדים שלא בוכים, לא בעת ה]פרידה, גם לא במשך היום- ואפילו לא עושים סצינות בבית. עומתם- ישנם ילדים שיבכו גם במשפחתון- וגם יהיהו עצבניים ואחרים בבית. הדיון היה כאן- על איך להגיב לקושי מבוטא על ידי ילד, ואיך להיות אמפטי גם להורה. גם ילד שיבכה כעבור שעה, צריך להיות אמפטי אליו, ולנסות להקל עליו, ולא, כפי שראיתי ביום שישי, בשבוע הראשון של ספטמבר. אם מגיעה לגן ברחוב שלי,עם ילד שקצת מילל . האם אומרת לילד בערך ככה: תפסיק כבר עם הבכי, אין לך על מה לבכות. הם היו כמה מטרים לפני הגן, הוא היה קטן, הילך חופשי, אולי זו שנתו השניה- אבל אולי היה גם לו קשה? דסי

 

[אסתיתה]

ומה עושים עם ילדה שלא בוכה....

זה בטח נשמע מצחיק, אבל זה מטריד אותי. יעלי עוד מעט בת שנתיים, התחילה גן של נעמ"ת בראשון בספטמבר. עד עכשיו היתה איתי בבית. ילדה שנייה. ביום הראשון נשארנו יחד שעה וחצי והלכנו הביתה. ללא בכי. ביום השני נשארתי יחד איתה חצי שעה והלכתי לשעה. ללא בכי. וכך הלאה עד עצם היום הזה. אני נשארת איתה 10 דקות או יותר, כמה שאני מרגישה שהיא צריכה ואז היא נפרדת בביי אמא, חיבוק ונשיקה. היא בגן עד 12 ולא ישנה צהריים. לא בוכה במשך היום, לא מבקשת אותי, משחקת ונהנית. לא שינתה התנהגות בבית. ואני מוטרדת שאולי היא מדחיקה משהו, ואולי זה יתפרץ בבת אחת. מה דעתכן? אני סתם מחפשת צרות או יש משהו בדברי?

 

[דסי אשר]

אגיד יותר- את מוטרדת, שאת לא חשובה

לה... סתם, אני צוחקת. קודם כל ישנם ילדים שהאסימון יורד להם אחרי שבוע שבועיים. ההתרגשות מהמקום החדש- עצומה. ילד שני, לרוב לא סובל מתסמונת הילד הראשון, ואכן עצמאי יותר, יוצר בקלות רבה קשר עם אחרים, נפרד יותר בקלות מהוריו. ילדה שסיימה המשפחתון שלי, בגיל שנתיים וחצי, בת בכורה, עם רקע של קשיי קנאה באחותה התינוקת שנולדה לפני מספר חודשים- מגיבה בדיוק כמו בתך- לא קשה לה הפרידה, היא נשארת יום שלם ונהנית. לא ידענו- אני ואמה- איך תגיב למעבר למסגרת של 36 ילדים במעון, ממסגרת קטנה אצלי- 5 חברה. אבל ידענו היטב את כוחותיה. אולי ירד האסימון- ואולי אצלה וגם אצל ביתך- לא צריך לרדת האסימון. זה משהו מאד אישי של הילד. תהני, ואכן אל תחפשי צרות. ילד לא יודע להסתיר. גם אם היתה שמחה בגן, אולי משום הצורך להדחיק- כי זהו מקום זר- היא הייתה מוציאה זאת בבית- במקום בו היא בטוחה רגשית. דסי

 

[אסתיתה]

דסי, תודה על תגובתך

נראה איך יהיה בשבוע הקרוב.