נו, כמובן, יש לי יותר מידי מה לומר.
הי לאמם-של-הבנים שעכשיו לא כל-כך שמחה.... ראשית אני רוצה לומר משהו ברמה עקרונית, המתייחס הן להסתגלות והן לשינה. אחר כך אכתוב ברמה הפרקטית. 1. גם ההורים, וגם הצוות, חייבים להבין, שההסתגלות כוללת את התינוק/ת, פעוט/ה, את הוריו ואת איש/ת/אנשי הצוות.. חשוב מאד להבין זאת. חשוב שההורים יבינו זאת- ויבינו- שלמרות שקשה עליהם הפרידה מהילד, ולגיטימי שתהיה להם הפרידה קשה- לילד קשה פי כמה. להורה, כאדם מבוגר- יש יכולת לדבר על רגשותיו הכואבים- עם עצמו ועם סביבתו. לילד אין כלי התמודדות וורבליים- פרט לבכי. חשוב שנדע- לילד מותר לבכות- עצוב לו, הוא חושש, הוא מרגיש אבוד. לא צריך להבהל מכך שילד בוכה. כמו שאנחנו לא נבהלים אם הילד בוכה כאשר נפל וקיבל מכה. המכה כואבת, הפרידה כואבת- אבל הרבה יותר. מבחינה הזו- ההורה צריך להיות מסוגל להכיל את הקושי של הילד- ולא להזדהות עם הילד. ההורה יודע שהוא יחזור- הילד, אם הוא קטן מאד, לא יודע אם ההורה יחזור- בשלב ההסתגלות, לא מבין את מושג הזמן. הייתי מצפה ממטפלת/גננת, שתכיל הן את הקושי של הילד, אבל במקביל- תכיל מאד את הקושי של ההורה. כיצד מכילים את הקושי של ההורה? למשל: לא לוקחים הילד- אלא מבקשים מההורה שימסור את הילד. נותנים כבוד לקושי של ההורה, אבל אומרים לו- אתה אדם מבוגר- קשה לך- אבל אתה תעשה את הצעד- של מסירת ילד בוכה(הרבה יותר ממוישל/ה). דרך פעולה זו, לא רק מונעת את התחושה של ההורה שלקחו לו את הילד, היא גם משפיעה על הילד- המרגיש שההורה מסר אותו- ולא לקחו אותו מההורה. רמת אמפטיה אחרת להורה, היא דיווח אמת, בזמן הפעילות, טלפונים יזומים של המטפלת להורה המודאג, שיצא עם עיניים דומעות ולב שבור(אתם מבינים למה אני מפעילה מסגרת קטנה- גם משום היכולת לקשר אינטימי עם ההורים, בימים הקשים להם). איך אומרות האמהות- תודה על הדיווח(קורה כעבור שעה, לרוב, בטלפון) חיכנו לטלפון, עכשיו אנחנו יכולות להמשיך את יום העבודה יותר טוב. בנושא שינה. הסיבה שילדים בוכים סמוך לשינה, אפילו שהם עייפים מאד נובעת מכך, ששינה היא פרידה לכל דבר, ושינה במשפחתון- מזכירה לילד את הפרידה בבוקר מההורה. ילד יכול לבכות כמה דקות קצרות בבוקר, להנות כל היום- מגיעה שעת השינה- הוא מתחיל לבכות, לא רק כי זו לא המיטה שלו - המילה אמא מופיעה ממש, בצורות ובעוצמות שונות, בעת השכיבה במיטה. בהתאם למורכבות הקשר הורה(לרוב אם) ילד, כך מידת הקושי של הילד, סביב השינה. המקרה הקיצוני לטובה שהיה לי במשפחתון- ילד שאמר "אמא" כאש נשכב לישון ביוןם הראשון, ונרדם מיד. עכשיו, בחבורה שיש לי- שתיים נרדמות העצמן(אחת תינוקת בת 9 חודשים)ללא שום ציוץ, וישינות היטב, שתיים אחרות, נפלאות כל היום(למעט הפריד בבוקר] טבעי), בוכות, קוראות אמא, , והשינה באה מיד כאשר אני משכיבה אותן על בטנן, מניחה ידי על ראשן או גבן- ותוך שניה נעצמות העניים לשעה וחצי... האחרון- זה סיפור לעמוד אחר... הוא אכן קיצוני,אבל מתאר יפה את מושג השינה כתופעת פרידה. משום תופעה אוניברסלית זו- קיימת תופעת קשיי ההרדמות ובעיות שינה בבתים רבים, במשפחות רבות. החוקרים יודעים לדווח על 35 % , אבל המציאות יודעת לספר על מספרים גבוהים יותר- משום שהמחקרים מבוססים על אנשים שפנו- למשל לפרופ' אבי שדה, מאוניברסיטת תל אביב- להיעזר במומחיות שלו לטפל בבעיות הכרורות בנושא השינה. לגבי לקחית הילדה הקטנה בצהריים, בשעה אחת וחצי- עליכם לקחת בחשבון- שעבורה הדבר יהיה קשה בהתחלה. למה? היא מאד קטנה, עייפה מאד, הזמן שבו משכיבים את שאר הילדים הוא הזמן שהצוות רואה/מבין שהם עייפים. הילדה שלכם קרוב לוודאי, אחרי שתסתגל למסגרת- תרדם עם שאר הילדים, הצוות לא יוכל להחזיק אותה ערה- ואם כן, יש בכך מסוג " התעללות בילדה" קחי בפרופרציה את המילה). גם אם תחזיק מעמד- היא תרדם בעגלה או בנסיעה במכונית, עד לבית, ויכול להיות שבמעברל מיטה, תסתיים השינה, ואז תהיה לכם ילדה מאד לא רגוע אחרי הצהריים- כי הוא עייפה. אם הרבה ילדים הולכים בצהריים- הוא לא ירגיש חריג. אם רק הוא הולך בצהריים, עם הזמן ירגיש חריג. קורים דברים נפלאים בין הילדים כשהם הולכים לישון ביחד, ומתעוררים ומוצאים את חבריהם על ידם. טוב, מי שהגיע עד הנה- תודה. יש כעוד, לעמוד אחר. דסי