שלום אורית...
סליחה, לא הבנתי את אותה האישה לה הגבתי קודם בניק אחר? או שאת מישהי אחרת שנמצאת בסיטואציה דומה?
להתחשב בהורים ובכלל באחרים זה מצויין, אבל עד הגבול בו זה פוגע בך. לכבד זה גם מצויין, אבל בתנאי שהדברים שאת מתבקשת לכבד - מכבדים אותך!
כבוד זה עניין של גבולות, את אמורה לכבד את הגבולות של האחר ולא לחצות אותם. אבל גם האחר חייב לכבד את הגבולות שלך! לכל אחד יש מרחב אישי אותו חייבים לכבד! וזהו הגבול הראשון והכי משמעותי! זו נקודת המוצא. אז אם אנשים נכנסים לך למרחב האישי ועוד מציבים לך גבולות מישלהם במרחב האישי שלך - זה הדבר הכי רחוק שיש בעולם מלכבד אותך. ואם את תתעלמי מזה ובכל זאת תנסי לכבד את הגבולות שהכניסו לך בכוח למרחב האישי שלך, זה כבר לא יהיה לכבד את האחרים, זה יהיה לתת להם אין סוף שליטה והשפעה עליך, זו כבר סוג של כפיה!
אני מגיע מהעולם של הכלבים (לא רק, אבל כיום כך אני רואה את זה
), וגם בעולם זה אני בחרתי בגישה אחת שלצערי לא הרבה מבינים או רוצים להבין. בגישה שלי אחד הכללים הבסיסיים והמרכזיים ביותר הוא:
אם אתה רוצה להיות רלוונטי (בעל השפעה) בעולם האמיתי, אתה חייב להיות מסוגל לשמור על המרחב-האישי שלך, הפיסי והמנטלי/נפשי.
אחרת כל דבר פשוט יזיז אותך ממקומך, ולא תהיה לך יכולת השפעה על כלום, אלא אם תהיה לבד ומבודד. עמידה על המרחב האישי שלך תאלץ אחרים שבאים איתך במגע לכבד את הגבולות הבסיסיים שלך (במידה והם זקוקים "לשיכנוע" ולא מכבדים אותך מלכתחילה). ורק אז תיתכן אזושהי תקשורת "בריאה".
העצוב הוא שפעמים רבות ההורים כוונתם טובה, אבל פעמים רבות הם יוצאים מתוך נקודת הנחה שהם יודעים יותר טוב ממך, ולכן הם ינסו להפעיל עליך לחצים ולכפות עליך את הדרך שהם רואים אותה לנכונה. וגם אם בפועל אכן יש להם ידע טוב משלך, הדרך להעביר אותו בדריסת הגבולות שלך תעשה יותר נזק מתועלת. שכן זה לא שאת תסכימי איתם פתאום, את תמשיכי לא להסכים, רק שחוסר ההסכמה הפך להיות מוסתר.
חיצונית את תתנהלי "בהסכמה", אחרת למה את פועלת כך? אבל מתחת לפני השטח ימשיך חוסר-ההסכמה להתקיים ואפילו לגדול ולהתחזק, כי על הגרעין המקורי יתווספו גם תיסכול, גם תחושה של בושה או חוסר הערכה עצמית, ובעקבות כך גם תחושות שונות של חוסר-אונים. טוב לא יצא מצא, ובטח לא חיים של שקט, שלווה, שימחה, והגשמה-עצמית
.
קשה לחיות בעולם שלנו בו נוהגים לדרוס את הגבולות של האחר, ועוד לא אחת תחת "לגיטימציה" כלשהי שמציעים... הרצחת וגם ירשת...
סליחה, לא הבנתי את אותה האישה לה הגבתי קודם בניק אחר? או שאת מישהי אחרת שנמצאת בסיטואציה דומה?
להתחשב בהורים ובכלל באחרים זה מצויין, אבל עד הגבול בו זה פוגע בך. לכבד זה גם מצויין, אבל בתנאי שהדברים שאת מתבקשת לכבד - מכבדים אותך!
כבוד זה עניין של גבולות, את אמורה לכבד את הגבולות של האחר ולא לחצות אותם. אבל גם האחר חייב לכבד את הגבולות שלך! לכל אחד יש מרחב אישי אותו חייבים לכבד! וזהו הגבול הראשון והכי משמעותי! זו נקודת המוצא. אז אם אנשים נכנסים לך למרחב האישי ועוד מציבים לך גבולות מישלהם במרחב האישי שלך - זה הדבר הכי רחוק שיש בעולם מלכבד אותך. ואם את תתעלמי מזה ובכל זאת תנסי לכבד את הגבולות שהכניסו לך בכוח למרחב האישי שלך, זה כבר לא יהיה לכבד את האחרים, זה יהיה לתת להם אין סוף שליטה והשפעה עליך, זו כבר סוג של כפיה!
אני מגיע מהעולם של הכלבים (לא רק, אבל כיום כך אני רואה את זה
אם אתה רוצה להיות רלוונטי (בעל השפעה) בעולם האמיתי, אתה חייב להיות מסוגל לשמור על המרחב-האישי שלך, הפיסי והמנטלי/נפשי.
אחרת כל דבר פשוט יזיז אותך ממקומך, ולא תהיה לך יכולת השפעה על כלום, אלא אם תהיה לבד ומבודד. עמידה על המרחב האישי שלך תאלץ אחרים שבאים איתך במגע לכבד את הגבולות הבסיסיים שלך (במידה והם זקוקים "לשיכנוע" ולא מכבדים אותך מלכתחילה). ורק אז תיתכן אזושהי תקשורת "בריאה".
העצוב הוא שפעמים רבות ההורים כוונתם טובה, אבל פעמים רבות הם יוצאים מתוך נקודת הנחה שהם יודעים יותר טוב ממך, ולכן הם ינסו להפעיל עליך לחצים ולכפות עליך את הדרך שהם רואים אותה לנכונה. וגם אם בפועל אכן יש להם ידע טוב משלך, הדרך להעביר אותו בדריסת הגבולות שלך תעשה יותר נזק מתועלת. שכן זה לא שאת תסכימי איתם פתאום, את תמשיכי לא להסכים, רק שחוסר ההסכמה הפך להיות מוסתר.
חיצונית את תתנהלי "בהסכמה", אחרת למה את פועלת כך? אבל מתחת לפני השטח ימשיך חוסר-ההסכמה להתקיים ואפילו לגדול ולהתחזק, כי על הגרעין המקורי יתווספו גם תיסכול, גם תחושה של בושה או חוסר הערכה עצמית, ובעקבות כך גם תחושות שונות של חוסר-אונים. טוב לא יצא מצא, ובטח לא חיים של שקט, שלווה, שימחה, והגשמה-עצמית
קשה לחיות בעולם שלנו בו נוהגים לדרוס את הגבולות של האחר, ועוד לא אחת תחת "לגיטימציה" כלשהי שמציעים... הרצחת וגם ירשת...