משחק הנורמליות

[מיוט]

משחק הנורמליות

אז קודם כל לא מרגישה נוח בלהצטרף, לא מכירה את המקום, הכללים הבלתי כתובים, את האנשים. חדשה בכפר, אולי אעזוב בקרוב. מרגישה באופן כללי שמעונינת לעוף מהחיים האלה- יותר מדי שנים של נסיונות להרגיש חיה, אבל בעיקר שחזורים (או מיחזורים) של מה שנדמה לי שהם החלקים שמביאים לי את היבולים המשמעותיים. לא ממש משמעותיים אלא לפחות כאלה שבהם אני לא יוצאת מאינטרקציות חברתיות כיותר מדי ביזארית. אנשים בדכאון קליני ממושך בעלי יכולת משחק מופלאה- נותנת את החיוך היפה הזה שלי ואף אחד לא יכול להגיד שום דבר. שרדתי כך די טוב ואפילו היו לי כמה פרצות של חיים ויכולת לחשוב קדימה ולתכנן עתיד עד ש... הגיעה הפוסטראומה שחצתה את חיי לשניים. מאז אני רק מתגעגעת ליכולת המשחק שנתנה לי אפילו תחושה של מציאות מדומה שאפילו אני יכולה להרגיש אותה ולהרגיש אנושית לתקופה קצרה. כיום אפילו זה לא עובד. זה מאמץ גדול מדי בשבילי להראות נורמלית משום שאין לי עניין בהמשך. וברור לי שמה שעומד להפגע הכי הרבה זה העבודה שהיתה לי מאוד טובה- משום שגם בה אני נאלצת ליצור מפעם לפעם קשר עם אנשים והמאגרים הדמיוניים שלי לגבי קשר ממש אזלו. לא יודעת אם זו המוטיבציה כמו היכולת. הטראומה גרמה לי לאבד קשר לזהות שלי, לאמונות שלי, לערכים שלי, לקשרים שלי עם דמויות העבר. אז מאיזה מאגר אני בדיוק דולה את הנתונים על הדמות אותה עלי להפעיל? אין לי מאיפה משום שאין לי כבר מושג מי אני. אני סתם התחייבתי לעבודה הזו ולא נעים לי לעזוב ככה בלי למצוא לי מחליף. אני פשוט לא רוצה לחיות ומרגישה בבית הכלא של העולם. ניסיתי הרבה וכלום לא עזר. בכל בוקר שאני קמה אני בוכה שאני עדיין חייה. משהו נעצר לי בעולם ואני לא מבינה למה אנשים נעים, על מה אנשים נלחמים. ופעם הייתי לוחמת. היום אני לא יודעת לאיזה תכונות שלי להצמד, מה להפגין בחוץ, כי אני לא יכולה להצהיר בפני הסביבה שאני רוצה למות, עדיין למרות הכל יודעת שזה לא בדיוק שייך לפוליטיקה החברתית. אני אפילו לא מצפה לעצה כי אני יודעת שאין כי המצב הולך ומדרדר ואני הולכת ונעשית שחקנית יותר ויותר גרועה ומלאכותית עד שאני לא מסוגלת פשוט כבר לסבול את עצמי. אני מלאה סלידה עצמית, מנססה אפילו להרשם לכל מיני חוגים שתמיד חלמתי ושום דבר לא מוציא אותי מהקיפאון, מההלם הזה. מתגעגעת לחיי הקודמים שגם הם לא היו מלאי רינה אבל יכולתי לפחות לחלום. פוחדת שהכל עומד להתפוצף לי בפנים וכל שמי הטוב שרכשתי בעמל רב יהפוך להסטוריה כאובה.

 

[sharpantie]

רב הנסתר על הגלוי....

ברור שאת במצוקה קשה ואם פנית לכאן אפשר להניח שאת מצפה לתגובה. צורת הניסוח שלך מסתורית והרבה דברים לא ברורים. זה מקשה להתיחס. על איזה פסט טראומה מדובר ובעקבות מה? האם טופלת בגינה? האם ניסית לפנות לעזרה מקצועית כל שהיא בעקבות המצוקות שאת מתארת? ציטוט מדברייך "אנשים בדיכאון קליני ממושך בעלי יכולת משחק מופלאה- נותנת את החיוך היפה הזה שלי ואף אחד לא יכול להגיד שום דבר" מי האנשים בדיכאון קליני שאת צריכה לחייך אליהם ולמה הם לא יכולים להגיד שום דבר? אם תוכלי להסביר את כל מה שכתבת , בשפה פשוטה יותר ועם דוגמאות על מה בדיוק מדובר, זה יקל על מי שירצה להגיב לדברייך.

 

[מיוט]

מנסה שנית

תודה קודם על ההתיחסות. אני לא יודעת למה תמיד נדמה לי שאני ברורה ואח"כ מתברר בעצם שלא... אולי כי אני לא...? לגבי הציטוט שרשמת התכוונתי דווקא הפוך-שאנשים בדיכאון כמוני מסתירים את הדכאון באמצעות חיוך או כל מיני מחוות חברתיות 'נורמליות'- ואז הסביבה לא שואלת שאלות מיותרות, עברתי את את המחסום בלי בדיקות בטחוניות מיותרות. לגבי הפוסטראומה לא אוכל לפרט לצערי, משהו מאוד קשה, אני מעונינת לשמור על עצמי ואולי במחיר של עמימות ואי בהירות. וכן טופלתי בכל מיני סוגים של טיפולים. כשאני כותבת אני הרבה פעמים בתוך עצמי וכנראה לא ממש מכוונת החוצה, מודה שאני לא ממש קומוניקטיבית בתקופה האחרונה, אבל מה שהתכוונתי בקיצור לומר בכל מה שכתבתי הוא שגם למשחק החברתי ולהצגה הזו שאנחנו עושים מול אחרים צריך כוחות. וכבר אין לי. כי אני מרגישה שהחלק ה'לא שפוי' שבי- (שקיים בכולנו בעצם)- הוא כבר יותר דומיננטי מכל השאר. ואני לא פסיכוטית או משהו, פשוט אבדה לי תחושת המציאות, כאילו הכל וירטואלי ואני צועדת באיזה סרט שאין בו שום ממשות לגבי, כמו איזה סיוט שלא התעוררתי ממנו, והעסקה הזו אם לא הזכרתי כוללת גם חרדות איומות ודכאון מהגיהינום. אלא מאפיינים מאוד מוכרים בפוסטראומה אבל זה לא ממש מנחם. ולכן אני מרגישה שאני לא מעונינת יותר להשתתף במשחק החברתי הזה, בהצגה הזו, כי אין לי תועלת בו יותר, כי כדי לרצות להכלל בתוך השבט צריך לרצות בחיים. מקווה שלא סיבכתי את התאור עוד יותר... אבל זה מה שאני יכולה כרגע לתת. סליחה בכל מקרה אם שוב לא הייתי מובנת.

 

[sharpantie]

מי שסובל מדיכאון קליני חמור

כפי שאת מעידה על עצמך, רואה את העולם דרך משקפיים שחורים. אינו מודע לכך שאם יסיר את המשקפיים השחורים הכל יתבהר לו ויעשה נעים יותר. שאר הסימפטומים שאת מתארת מחייבים פניה לאיש מקצוע. חוסר קומוניקטיביות, תחושה שהחלק הלא שפוי שבך מתגבר, ותחושת אבדן המציאות הם מצבים ברי טיפול וחבל מאוד שתיכנעי להם ותחליטי שאין טעם בחיים יותר. האם את מטופלת או טופלת בתרופות? התאבדות היא לא פתרון קסם לקשיים בחיים. אמנם מי שחושב על התאבדות חושב רק על עצמו, אבל האם חשבת על הטראומה ו"האדמה החרוכה" שתשאירי בקרב בני משפחתך וחברייך.?? בני משפחה של אדם שהתאבד נשארים עם צלקת עמוקה ותחושת אשמה לכל חייהם, גם אם אין בהם אשמה. אני מבין בהחלט את התחושות שאת מתארת ויודע מהו דיכאון. יש הרבה אנשים שסובלים מדיכאון קשה ומתמודדים איתו. אם את מעוניינת קראי את הספר "חשכה נראית" מאת ויליאם סטיירון ותראי לאיזה תהומות של כאב והשפלה הוא הגיע בגלל הדיכאון ובכל זאת שרד. מאחל לך החלמה והתגברות על הכאבים הנפשיים וכאבים בכלל.

 

[מיוט]

תודהsharpantie

אני בהחלט מודעת למשל 'המשקפיים השחורים' וכל זאת זה לא ממש עוזר- להפך זה רק מחדד את הפיצול בין ההכרה הפנימית לחיצונית ועוד יותר נותן תחושה של קיום לא אמיתי- שהחשיבה שלי מעוותת את המציאות. לזה בדיוק התכוונתי כשהזכרתי את ההצגה החברתית- אני יודעת שאני 'טועה' ולכן אני מתנהגת 'כרגיל' ולא מתוך פריזמת החרדות שלי- וזה עוזר במובן של שמירת הגחלת- אתה עדיין כאילו חלק מהשבט. לגבי תרופות ניסיתי כל מה שאפשר ו- ECT ודומיו פשוט לא באים בחשבון, אני בטיפול ממוקד טראומה וזה לא ממש משפיע. ותחושת אובדן מציאות הוא חלק מהחרדות שמלווים אנשים פוסטראומטים- זו תחושה של חוסר שפיות אבל זה בעצם זה חרדה קשה שמעוותת את תחושת המציאות. קשה מאוד להסביר כשלא חווים את זה. כמו איזה התקף פניקה שהכל מסתובב סביב ואי אפשר באמת להתמקד ולראןת כלום. אני בהחלט מודעת לחלק האנוכי שבהתאבדות ולהשמצה שלו - אבל לא חושבת שאוכל להחזיק בחיים האלה רק כדי שאחרים לא יסבלו. לראשונה בחיי אי נוטה לתת עדיפות לעצמי אולי גם כי אני לא רואה שום הבדל בין החיים למוות. זו כמובן רק מחשבה ולא תכנון. תודה על האופטימיות והחיזוקים.

 

[טל קרויטורו]

שלום לך,

אמירה ושאלה בעקבות דברייך ראשית לאמירה - יש מספר שיטות לטיפול בטראומה, וממש ממש ממש אין אחידות ברמת היעילות בהן וגם לא ברמת המומחיות בהן. אם אחת לא עזרה, אולי כדאי לנסות אחרת? אני אישית ממליצה מאד על שיטה יעודית לטראומה בשם EMDRעבדתי איתה על מגוון סיבות טראומה ומהתרשמותי היא מסייעת מאד. והשאלה - מי אמר שניסית כל מה שאפשר מלבד ECT, הפסיכיאטר או לתחושתך? מדוע ECT לא בא בחשבון?

 

[מיוט]

שלום טל

זו בדיוק השיטה שאני מנסה כרגע- 'טוחנת' איזו תמונה טראומטית ובמקביל מביאה איזה אחת חיובית כנגדה. שמעתי עליה רבות ועל היעילות שלה איכשהו זה לא נוגע בי ומשאיר אותי אדישה כי התמונה הזו יושבת על הרבה תמונות אחרות- וכשיש PTSD מורכב אז עובדים גם מהשורשים וגם מהטראומה האחרונה. עד האחרונה תיפקדתי טוב. אני בעיקר בוכה כשאני רואה את התמונות האלה אבל זה לא משנה את האחסון שלה במוח שלי במקום פחות טעון ורגשי. ולגבי ECT (ומקבילתו ההומנית TMS)- זה תמיד נדמה לי כמו סוג של אונס- של המוח אמנם- אבל היו לי גם סוגים אחרים בחיי וחוויה של חוסר שליטה זה הדבר האחרון שאני כרגע זקוקה לו. ושום שיטות של הרפיה לא עובדות עלי, יש לי פשוט הרגשה שמשהו נדפק שם במוח באופן בלתי הפיך. אני גם חושבת שתרופות הן די מוגבלות וכל איש מקצוע טען את זה בפני- עבורי הן רק מורידות קצת את הטמפ. בגיהינום אבל לא יותר מזה. אני אמורה במצבי להיות כל הזמן במיטה- אבל אני דווקא פעילה, עובדת, לומדת וכו' וכו' ולא עסוקה ברחמים עצמיים- כך שגם מההיבט השיקומי נראה לי שאני עונה על כל התנאים הקלאסים איך יוצאים ממשברים. אבל הכל לכאורה למרות שעושה מה שמתאים לי זה לא משנה כלום כי הנפש כבר הלכה לעולמה. ומה שמעציב אותי הכי זה שתמיד טוענים בפני אנשים כ"כ מיואשים שיסתפקו במועט- הנה קמת בבוקר, התלבשת, הלכת לעבודה- כל הכבוד. ואני מרגישה שאני לא יכולה להסתפק בזה. אני רוצה את חיי. את חיי בחזרה, להרגיש יצור אנושי שמסוגל להרגיש, לרצות לראות עתיד והמשכיות ולא להשאר רק חיה השרדותית שמגיעה לה מדליה רק כי היא מתקיימת ולא נוטשת את המרוץ. מגיע לי יותר מזה כמו שלכל אחד מגיע יותר מזה. תודה לך.

 

[טל קרויטורו]

אני שולחת לך מסר

את לא אמורה לטחון אף תמונה. מעבר לכך שיש שיטות שונות ביעילות שונה ואין אחידות, גם אין אחידות בין מטפלים/ות שונים/ות הגם אם הם נוקטים באותה שיטה.

 

[BellA עלמה]

היי

האם ניסית SE תרפיה הנה קצת אינפו' http://www.dryang.co.il/Magazine/ArticleSingle.aspx?artID=715 העיקר לדעתי לא להרים ידיים ולהמשיך לחפש את השיטה שתתאים לך מה דעתך?

 

[מיוט]

תודה

כן, ניסיתי, לא עזר....

 

[טיפלה]

אני מזדהה איתך לחלוטין

גם אני במצב לא פשוט ומתפקדת כול אחד שנמצא במצבנו משוכנע שהוא לא ייצא מזה וזה אכן לא פשוט אני מרגישה שאדם בדיכאון הוא כמו אלכוהוליסט מכור בצורה קשה מאוד למצב שבו הוא נמצא מכור ללחשוב שלילי בלשנוא הכול בעבר לכולם קשה בחיים למרות שזה לא נראה ככה וכולם שוחים נגד נהזרם דיכאון זה להכנע לזרם וזה ממכר אבל אם רוצים לחיות את החיים ולהנות כי יש רגעי אושר אפשר למצוא בחיים האלו משמעות ועמוק בפנים אני יודעת (וקשה לי מאוד) שיש משהו בחיים האלו שהם מסע ששווה לעבור אותו. צריך למצוא כוחות ולהתחיל בקטן לחשוב יותר חיובי ולפרגן לעצמך וכול פעם שבא מחשבה שלילית לגרש אותה להירשם לחוגים לדאוג לסדר יום מאורגן ולא להיות בבית אם הדיכאון לדעתי אפילו התרופות הכי חזקות לא ממש עוזרות אם המטופל לא מעוניין לצאת מן הדכאון..,אני יודעת שזה נראה כאלו כולם סביבך יצבים שמחים ובשגרה שלהם זה הכול אשליה אף אחד לא נורמלי!!!! לכולם יש צרות החיים לפי ראות עיניי הם מסע טיפוס על הר וזה קשה נורא....אין משהו אחר להיות בדיכאון ולבכות ולהרגיש שהחיים חולפים על פנייך זאת תחושה הרבה יותר קשה עדיף להתאמץ לחייך להישבר לפעמים ולקום מחדש לחזק קשרים עם המשפחה לשאוף להגשים חלומות אפילו קטנים רצוי קטנים... מכול בור אפשר לקום זה עניין שך החלטה נופלים וקמים עד שיוצאים...לגבי הפחד שאת מרגישה שכול מה שהשקעת יהפוך להיסטוריה כאובה הפחד הזה הוא הכי נורא!!! לפחד ממשהו שיקרה זאת תחושה נוראית אני מרגישה ששמי הטוב די נהרס וזה כאב אבלצ לפחד מזה שזה ייקרה זה הכי נורא!!!! חרדה וחרטה וקנאה הם רגשות כל כך חסרי טעם וכל כך ממכרים וקשה מאוד להפסיק צריך למצוא כוחות. הנה אני כבר חצי שנה מרגישה חצי חיה אני מנסה לצאת מזה ואני יודעת שזה ייקרה וכדי להפוך את החיים שלי לטיפעה יותר נסבלים על ידי זה שאני כותבת לך ומנסה לעזור למשהו מאחלת לך שיהיה לך אומץ לצאת מזה צריך המון אומץ לחזור לחלום להאבק אחרי שנפלת הלוואי ותצליחי!!

 

[מיוט]

היי טיפלה

יש לך שם של מישהי שרוצה לעבוד על עצמה ולשנות משהו בחיים שלה ואני מחזקת אותך. מאוד מבינה מה שאת אומרת, אבל אצלי הדכאון- הוא משהו שאיכשהו יכולתי להתמודד איתו עם העליות והירידות כי היו בו רגעי הקלה, אתנחתות קצרות שבהם אפשר עוד לחשוב קצת ולחזור לשפיות. אחרי הארוע הקשה שעברתי הכל קו ישר אחד בלי הפוגות ולכן אין לי אפשרות לעשות את זה. כשהכאב הוא אינטנסיבי לאורך זמן אי אפשר לשאת אותו יותר הכוחות בסוף נגמרים ואז אם שורדים אז זה רק למראית עיין לפחות ככה אצלי. זה הופל לסוג של משחק חיצוני. ואני כן עושה דברים משמעותיים בחיי, ומצליחה, דברים שרציתי ובכל זאת שום דבר לא נכנס באמת פנימה, שום דבר לא מצליח למלא. זה הצליח למלא בתקופה הקודמת כשהיה רק דכאון. מאוד מתחברת לכן לתחושה שלך של חי- מת כי כדי להרגיש חיים חייבים להרגיש. ואני לא מצליחה להרגיש יותר כלום בגלל החרדה. אני גם תופסת את החיים האלה כמסע. אבל איך אפשר לנסוע כשלא מרגישים שזזים, שמשהו נעצר למרות שאוביקטיבית אתה קדימה? אני ממש מודה לך על התגובה ומאחלת לך להמשיך ולהתקדם ולא לוותר. נשמע שאת ממש לוחמת אמיתית.

 

[טיפלה]

היי

שאני אומרת מסע אני לא בהכרח מתכוונת לתנועה לכולם קשה ועצם העובדה שאנחנו מלאים שאיפות ועוברים יום אחרי יום באמונה שנצא מזה זה המסע..זה לא פשוט שאפילו שנורא קשה לראות את האור אני חצי שנה ואני כבר מותשת אבל אני מכירה אנשים שהיו במצבים הרבה יותר קשים ממני ויצאו מזה ... את מתפקדת את צריכה להעריך את זה את מחייכת זה טוב אפילו שזה לא מתחבר למצב...זה מבחינתי מאבק והתקדמות ולא מצב סטטי יש כל כך הרבה אנשים שנותנים לעצמם ליפול מטה שנים יושבים בבית לא קמים מן המיטה מחכים לישועה שלא תבוא כי כמה שזה לא פשוט רק אנחנו יכולים לעזור לעצמנו ולפעמים אין לנו כזאת אמפתיה לעצמנו...מה שמחזק אותי הוא הרצון לזוגיות להיות תורמת ונתרמת זה החלום שלי ואני לא אוותר עליו ובשביל זה אני צריכה לקום להתעודד ..יש אנשים נכנסים לדכאון ולא רוצים כלום

 

[מיוט]

מה שעצוב

לי הוא שחוסר האונים הזה הוא לא רק שלי. חזרתי מפגישה עם המטפלת שלי והיא גם אמרה שאין לה מושג איך אפשר לעזור לי. כל כך הרבה פתרונות יש בעולם הזה ואף אחד מהם לא מתאים לי.

 

[טל קרויטורו]

אני מצטערת, אך דבריה נשמעים מוזרים ביותר

האם היא סיפרה לך כיצד היא הולכת להשיג את המושג כיצד אפשר לעזור לך או למי היא סבורה שאפשר להפנות אותך? מטפל אחראי כשאין לו מושג איך אפשר לעזור יכול לעשות אחד משני דברים: א. להפנות למי שכן יש לו מושג ב. להשלים את החסר למשל באמצעות השתלמות או הדרכה. זה לא נכון שאין פתרון המתאים עבורך, זה שאיש/ת מקצוע מסוים/ת לא צלח/ה לא אומר דבר על החלופות.

 

[טיפלה]

את חייבת להאמין שהמצב ישתפר

לי גם מאוד קשה אני מרגישה ממש חולה פיזית אבל עמוק בפנים אני יודעת שהמצב ישתפר אני מתחילה ללכת לטיפול מנסה לראות מה כן טוב בחיים שלי מה כן עובד אני יודעת שזה נשע קצת קיטש אבל מנפילות אפשר לקום חזקים יותר!! הנה את עכשיו הולכת לטיפול וממש מטפלת בבעיות שהיולךבעבר זה תהליך לא פשוט גם הוא אבל גם משחרר גם שאת עמוק בקושי תאמיני שתצאי מזה וככה יהיה לך יותר קל

 

[מיוט]

לפעמים

מנפילות לא קמים, אני לא מאמינה בטענה הזו שמה שלא ממית מחשל- מאוד תלוי במה שעוברים. האמירה הזו היתה נכונה לגבי עד לאותו ארוע , ראיתי איך אני מתפתחת וגודלת ובום. אני לא מאמינה גדולה בטיפול- את רוב הדרך המשמעותית בחיי עשיתי דווקא בלעדיו. הרבה פעמים טיפול עיכב, דברים אצלי או חיבל באיזה רצף שבניתי. כרגע אני בונה משהו די מטורף עבורי- איזה תכנית אישית שמחליפה 'אשפוז יום'. אף אחד לא הציע לי (עדיין) להתאשפז אז אמרתי לעצמי מדוע שלא נקדים תרופה למכה...? החלטתי שאני חיייבת להיות עסוקה כל רגע ורגע ביום במשהו יצרני. אז בבוקר אני בעבודה, אח"כ נרשמתי לכמה חוגים מסעירים במיוחד- שחלקם דורשים איזה אימון נוסף בבית, בנוסף אני לומדת וצריכה להגיש עוד מיליון עבודות שלא הגשתי ולתכנן תרוצים יצירתיים במיוחד מדוע לא- כך שכל היום הוא איזה הסחת דעת אחת גדולה במקום לנבור בריקנות חיי וחוסר משמעותם. נראה איך זה ילך, וזה שלא שיש לי כסף מיותר בכיס- זו פשוט נראית לי דרך לגיטימית להציל את עצמי ולכן לכסף אין שום משמעות משום שבמקרה שלי מדובר בחיים או מוות. לא יודעת אם זה מה שיושיע אותי אבל ברור לי שזה יעזור לי לפחות להעביר ולשרוד עוד שנה. זה לא שאני מרגישה שאני ראויה להצלה אלא שאני יודעת קוגניטיבית שכל בן אדם אחר כן היה ראוי אז אני מטפלת בעצמי כמו באיזה אובייקט כאילו אני איזה אחות סיעודית של עצמי. אבל אם את מרגישה שהטיפול עוזר לך תשקיעי בו ואל תוותרי, את נשמעת שאת בתוך תקווה לשינוי.

 

[יעל ניסן]

לפעמים

דיכאון מג'ורי נותן הזדמנות להיות אותנטים ולא לשחק שום משחקים. מרגישים רע, מושבתים מכל ה"צריך ל-", אין כוח לעמוד במינימום המוסכמות החברתיות - ומתחילים מאפס לבנות משהו יותר מציאותי ונכון לך ולמי שאת באמת... בתנאי שהולכים לטיפול

 

[מיוט]

לפעמים

כדי לא ליפול עוד יותר עמוק צריך לדעת גם לשחק. אם אני אביא למשל את האותנטיות שלי במלואה אני עלולה להתפרץ על אנשים בעבודה, לקלקל יחסים ולמצוא עצמי מובטלת ונתמכת סעד. זה יכול להיות אולי נכון אם הדכאון המזורי' הוא תקופתי- אבל אם הוא נמשך כל החיים ואתה מעוניין לפחות איכשהו להתקדם, ללמוד, לעבוד ולהמצא באיזה מסגרת אנושית אתה חייב לווסת משהו מתוך זה, להשהות תגובה- גם כשבפנים המערבולת לא מפסיקה. זה יוצר אולי פערים איומים- אבל זה מאפשר לי למשל לשמור על המוניטין המקצועי שלי, להתפרנס בכבוד, לזכות להערכה- שמעצימים ונותנים איזשהי הרגשה של מסוגלות. הבחירות שלי תמיד היו אותנטיות, אבל ניהול המערכה שלי מול העולם חייבת להיות כרוכה באיזה ויתור על חלקים שהם לא מעובדים מספיק. אז אני משתיקה אותם כדי לשרוד. ואני לא חושבת שטיפול הוא התשובה לכל. עדיין לא השתכנעתי לפחות מהניסיון הפרטי שלי. חוצמזה שבלדעת לשחק יש גם מידה מסוימת של בריאות נפשית לדעתי. כולם שחקנים חברתיים בעולם הזה. ונכון שיש לזה מחיר של פיצול, אבל כמו הדחקה- אלו גם מנגנונים שהושמצו מדי ברבות השנים ויש להם פונקציה השרדותית דווקא טובה.

 

[גרא.]

מיוט,הגדרת היטב,מצב שארווין גופמן בספרו

"הצגת האני בחיי היום יום" הגדיר במשפט אחד.לשיטתו,הוא מדמה את חיינו לתיאטרון אחד גדול,כולנו עומדים על במה ומציגים את חיי היום יום שלנו"...אין ספק,היכולת ל"שחק" אותה במצבים חברתיים רבים,היא פן גם הכרחי,גם פן של הישרדות.ואם את מרגישה כשחקנית בחיי היום יום ודרך זה רוכשת שליטה בסיטואציות חברתיות,זה אכן משקף גם להערכתי מרשם של בריאות נפש, של הסתגלות.אלא שלעיתים,דווקא בסיטואציות משמעותיות,את עלולה לההפך בעל כרחך למריונטה,דהיינו כאותה בובה בתיאטרון בובות,בתיאטרון החיים שמישהוא מניע אותה,מורה לה מה לעשות,מה לומר ואיך להתנהג,כאשר השליטה כמובן ממנה והלאה.בתוך התיאטרון הזה של החיים,מופיעים מצבי רוח,ותחושות שלא לפי הזמנה לרוב,שיש להן השפעה דומיננטית על ההתנהגות,ומה שיש סביבה.כאן נכנס למשחק,הבמאי של הנפש במידה רבה,המטפל,שיכול לעזור לך בתכנון הסצנות המשחקיות ,אלה שיעזרו לך לשרוד.ושחקן ללא במאי, אנה הוא בא?