nobodys girl
New member
משהו קטן על פספוס
לכל אלה שמתלבטים ולא יודעים למי שמתבייש ולמי שלא יוצאות לו המילים מהפה עליתי לאוטובוס, קיללתי את עניין התחבורה הציבורית ורציתי להתיישב ליד החלון במושב של הארבע כדי לשים בנוחיות את השקיות על הכיסא ליד ואת הרגליים ממול... בדיוק הוצאתי את הדיסקמן מהתיק וניסיתי לתפוס את האוזניות שנפלו על הריצפה כשראיתי אותו יושב בקצה האוטובוס, בספסל האחרון, מביט החוצה מהחלון. אלוהים. הוא היה הבנאדם הכי יפה בעולם בעיני. עם עיניים כחולות עמוקות ושיער כהה קצוץ. תמיד ראיתי אותו מרחוק, זה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי, להסתכל מרחוק... בבצפר, בשכונה, ועכשיו באוטובוס, כשיכולתי להתיישב ובצורה הכי טבעית בעולם להגיד שלום רק עמדתי קפואה. האוטובוס עזב את התחנה והתחיל לנסוע, עוד עמדתי באמצע, אוחזת בעמוד ומתלתלת מצד לצד. חושבת. נזכרת "את כל כך יפה כשאת צוחקת" הוא אמר לי, ואני הסמקתי בתגובה אפילו תודה לא הצלחתי להגיד "באמת" הוא הוסיף, הסמקתי יותר ופלטתי צחקוק קטן. ישבתי באמצע הגן הציבורי בשכונה, על הנדנדה וקראתי ספר. ופתאום משומקום הוא בא והתיישב לידי, אומר לי שאני יפה. בדיוק רציתי להגיד לו ש"קוראים לי..." והפלאפון שלו צלצל הוא רכן לעברי ונתן לי נשיקה קטנה על הלחי "אני מאחר" הוא אמר לי התרחק שלושה צעדים והוציא את הפלאפון מהכיס האחורי... עוד שמעתי אותו אומר "אהלן שרון, מה המצב?" לפני שהוא נעלם בקצה השביל ראיתי את עצמי ממש עכשיו נגשת אליו ומחייכת. אומרת לו שהוא כל כך חמוד כשהוא סוקר במבט רציני את הרחוב הרטוב מהגשם. אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה שני צעדים... ולרדת מהאוטובוס.
לכל אלה שמתלבטים ולא יודעים למי שמתבייש ולמי שלא יוצאות לו המילים מהפה עליתי לאוטובוס, קיללתי את עניין התחבורה הציבורית ורציתי להתיישב ליד החלון במושב של הארבע כדי לשים בנוחיות את השקיות על הכיסא ליד ואת הרגליים ממול... בדיוק הוצאתי את הדיסקמן מהתיק וניסיתי לתפוס את האוזניות שנפלו על הריצפה כשראיתי אותו יושב בקצה האוטובוס, בספסל האחרון, מביט החוצה מהחלון. אלוהים. הוא היה הבנאדם הכי יפה בעולם בעיני. עם עיניים כחולות עמוקות ושיער כהה קצוץ. תמיד ראיתי אותו מרחוק, זה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי, להסתכל מרחוק... בבצפר, בשכונה, ועכשיו באוטובוס, כשיכולתי להתיישב ובצורה הכי טבעית בעולם להגיד שלום רק עמדתי קפואה. האוטובוס עזב את התחנה והתחיל לנסוע, עוד עמדתי באמצע, אוחזת בעמוד ומתלתלת מצד לצד. חושבת. נזכרת "את כל כך יפה כשאת צוחקת" הוא אמר לי, ואני הסמקתי בתגובה אפילו תודה לא הצלחתי להגיד "באמת" הוא הוסיף, הסמקתי יותר ופלטתי צחקוק קטן. ישבתי באמצע הגן הציבורי בשכונה, על הנדנדה וקראתי ספר. ופתאום משומקום הוא בא והתיישב לידי, אומר לי שאני יפה. בדיוק רציתי להגיד לו ש"קוראים לי..." והפלאפון שלו צלצל הוא רכן לעברי ונתן לי נשיקה קטנה על הלחי "אני מאחר" הוא אמר לי התרחק שלושה צעדים והוציא את הפלאפון מהכיס האחורי... עוד שמעתי אותו אומר "אהלן שרון, מה המצב?" לפני שהוא נעלם בקצה השביל ראיתי את עצמי ממש עכשיו נגשת אליו ומחייכת. אומרת לו שהוא כל כך חמוד כשהוא סוקר במבט רציני את הרחוב הרטוב מהגשם. אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה שני צעדים... ולרדת מהאוטובוס.
