משהו קטן וטוב.
סיפרתי בשבוע שעבר על ההתנדבות של ענבל כעוזת מדריך בחוג ההשרדות של ירדן. בסוגריים: דניס הישרדות, למי שלא מכיר, היא שיטת הגנה עצמית שמשלבת ג'ודו, קראטה וג'יוג'יטסו. שחר מתאמן כבר שנה חמישית וענבל שנה שלישית, והשנה לחצתי על המדריך שלהם לפתוח קבוצה לירדן וחבריו. אז ככה, יש לנו בחוג ילד שכמעט ולא מתקשר. הוא לא מדבר בכלל, מרבה להתרוצץ ממקום למקום בתנועתיות-יתר חסרת תכלית, ומצווח כל פעם שפונים אליו. כשהתגבשה הקבוצה בחוג היה נראה שהפער בנו לבין שאר ילדי הקבוצה גדול מדיי. הוא לא מילא אחרי אף הוראה של המדריך, לא ביצע שום מטלה ובאופן כללי היה עסוק בעצמו - מנותק מאוד ממה שקורה סביבו. די בהתחלה התעורר החשש שהתזזיתיות שלו תפריע לאחרים, וסימן שאלה גדול ריחף על המשך השתתפותו בחוג. אבל משהו אמר לי שדווקא הילד הזה צריך להיות שם, ושזה הצ'אנס שלנו לנסות להוציא אותו מהבועה. שיכנעתי את המדריך והחלטנו לראות לאן זה יתקדם. אתמול פתאום ראינו תופעה מדהימה. כל פעם שהמדריך נתן הוראה לילדים לבצע תרגיל - והילד לא זז ולא מגיב כהרגלו - היתה ניגשת אליו ענבל שלי, מתיישבת/ כורעת מולו - ואומרת לו בקול שקט אבל תקיף: "א., תשכב על הגב! א., תקפל את הברכיים! א., שים ידיים בהגנה וראש באויר!" והילד מגיב אליה! מסתכל עליה בריכוז וממהר לבצע את ההוראות בדיוק מושלם! עכשיו, זה לא שהוא לא הבין את ההוראות של המדריך, כי עובדה שהוא ביצע את כל התרגילים בשלמות. הוא שמע אותן והבין אותן היטב גם קודם, אבל הוא פשוט אימץ את ענבל לסמכות שלו. והפספוסה הזאת הצליחה לחדור את הבועה שלו, בשלווה אינסופית ובבגרות מדהימה. קראתי למדריך שיסתכל לכיוון שלהם והוא אמר לי שהוא בכוונה לא אומר כלום כדי לא לשבור את הקסם. שנינו היינו נרגשים עד דמעות. ======================== אני לא מספרת את הסיפור כדי להתגאות שוב בבת שלי. באמת שלא. היא ואני מוקפות פה בפורום בכל כך הרבה אהבה ופרגון שבאמת אין לי צורך בעוד צומי. (למרות שזה אף פעם לא יזיק...
) אני מספרת לכם כי זאת היתה הפעם הראשונה שבה באמת האמנתי - מכל הלב - בפוטנציאל של השילוב, ובכוח העצום שיש לילדים הרגילים ביצירת סוציאליזציה תקינה לילדים שלנו. אני כל כך רגילה לראות בילדים הרגילים "איום" על ירדן, שמעולם לא התפניתי באמת לחשוב שאולי יש ילדים מסוג אחר: מודעים יותר, מחונכים יותר, טובי לב, מביני עניין - שהיו יכולים לקדם אותו יותר מכל המבוגרים בהם הוא מוקף כל חייו. אני מאחלת לכל ילד איזו ענבל קטנה שתצליח להוציא אותו מהבועה, ומאחלת לעצמי שהיא תישאר כזו תמיד.
סיפרתי בשבוע שעבר על ההתנדבות של ענבל כעוזת מדריך בחוג ההשרדות של ירדן. בסוגריים: דניס הישרדות, למי שלא מכיר, היא שיטת הגנה עצמית שמשלבת ג'ודו, קראטה וג'יוג'יטסו. שחר מתאמן כבר שנה חמישית וענבל שנה שלישית, והשנה לחצתי על המדריך שלהם לפתוח קבוצה לירדן וחבריו. אז ככה, יש לנו בחוג ילד שכמעט ולא מתקשר. הוא לא מדבר בכלל, מרבה להתרוצץ ממקום למקום בתנועתיות-יתר חסרת תכלית, ומצווח כל פעם שפונים אליו. כשהתגבשה הקבוצה בחוג היה נראה שהפער בנו לבין שאר ילדי הקבוצה גדול מדיי. הוא לא מילא אחרי אף הוראה של המדריך, לא ביצע שום מטלה ובאופן כללי היה עסוק בעצמו - מנותק מאוד ממה שקורה סביבו. די בהתחלה התעורר החשש שהתזזיתיות שלו תפריע לאחרים, וסימן שאלה גדול ריחף על המשך השתתפותו בחוג. אבל משהו אמר לי שדווקא הילד הזה צריך להיות שם, ושזה הצ'אנס שלנו לנסות להוציא אותו מהבועה. שיכנעתי את המדריך והחלטנו לראות לאן זה יתקדם. אתמול פתאום ראינו תופעה מדהימה. כל פעם שהמדריך נתן הוראה לילדים לבצע תרגיל - והילד לא זז ולא מגיב כהרגלו - היתה ניגשת אליו ענבל שלי, מתיישבת/ כורעת מולו - ואומרת לו בקול שקט אבל תקיף: "א., תשכב על הגב! א., תקפל את הברכיים! א., שים ידיים בהגנה וראש באויר!" והילד מגיב אליה! מסתכל עליה בריכוז וממהר לבצע את ההוראות בדיוק מושלם! עכשיו, זה לא שהוא לא הבין את ההוראות של המדריך, כי עובדה שהוא ביצע את כל התרגילים בשלמות. הוא שמע אותן והבין אותן היטב גם קודם, אבל הוא פשוט אימץ את ענבל לסמכות שלו. והפספוסה הזאת הצליחה לחדור את הבועה שלו, בשלווה אינסופית ובבגרות מדהימה. קראתי למדריך שיסתכל לכיוון שלהם והוא אמר לי שהוא בכוונה לא אומר כלום כדי לא לשבור את הקסם. שנינו היינו נרגשים עד דמעות. ======================== אני לא מספרת את הסיפור כדי להתגאות שוב בבת שלי. באמת שלא. היא ואני מוקפות פה בפורום בכל כך הרבה אהבה ופרגון שבאמת אין לי צורך בעוד צומי. (למרות שזה אף פעם לא יזיק...