משהו עצוב

משהו עצוב

הנני בת 34. הכרתי בחור בן 37 לפני כשלושה חודשים. היה ביננו חיבור מיידי, אינטנסיבי, והיה לנו נפלא יחדיו לאחר כחודש וחצי של הכרות , ביום שבת אחד בשעות הבוקר הוא קם לשרותים, אני הייתי עוד מנומנמת. כשחזר למיטה הבחנתי שמשהו לא כשורה קראתי בשמו אך הוא לא הגיב נשמתו כאילו נעצרה והוא החל להשמיע קולות מוזרים ולפרכס זמן שאמנם נראה לי נצח אך ארך כ-10 דקות. העניין היה מלווה מריר שיצא מפיו ורעידות קשות בכל גופו. עד אשר נפל על המיטה מעולף. לא ידעתי מה לעשות שכן הוא לא הגיב לקריאותיי והזמנתי מיד אמבולנס שפינה אותו לבית חולים.נסעתי אחריו. אבחנו את ההתקף כהתקף אפלפסיה עם רישומים לביצוע בדיקות רבות. חברי לקח את העניין קשה מאד. הוא התמלא בחרדות ובכאבי ראש בתקופה שלאחר מכן. הדתדלתי להיות עימו ככל שניתן ולממש הוכחתי לו שאני איתו. הוא המשיך בסדרת בדיקות אך התמהמה בכל הקשור לנטילת תרופות שנרשמו לו. . לי היה מאד קשה עם זה. ההתקף שחווה בביתי היה לי מפתיע וטראומתי. ניסיתי לו להזכיר זאת אך בכל רגע שהיה משתתק או בלילה באם נשימתו לא נשמעה לי הייתי נחרדת.וכך גם בנסיבות בנאליות נוספות(נהיגה.. וכו..) שוחחתי עימו על כך אך הוא עוד התמהמה. לפני כשבוע הוא הודיע לי באופן די מפתיע שהוא רוצה לסיים הקשר. היה לי מאד עצוב , ראשית בגלל שהקשר ביננו היה נפלא וחויינו בעיקר רגעים מאושרים. מאז ההתקף הוא הבטיח שלא להסתיר ממני דבר בנושא ואני זו שאחליט אם אני נשארת בקשר ופתאם הוא הפתיע אותי וויתר עליינו באומרו שברצונו לסיים הקשר. לא עמדתי בדרכו . אם כי עצוב לי וריק לי בעיקר.
 

חייםלוי

Member
מנהל
../images/Emo10.gif אני מצטער לשמוע

עושה רושם שהבחור, למרות גילו, אינו בוגר. הוא לא רק מסתיר את האפילפסיה מהקרובים אליו כי אם גם מעצמו. הוא לא לוקח תרופות בזמן, הוא נוהג למרות שבמצבו - הוא לא מאוזן - זה מסוכן לעצמו ולאחרים. האפילפסיה גורמת לו, כנראה, לחוסר ביטחון גדול מאד ובגלל חוסר הביטחון הזה הוא ניתק את הקשר. הוא חושב, אולי, שאת מרחמת עליו ולכן נשארת אתו, למרות שזה לא נכון.
 
../images/Emo10.gifעצוב

אני יכולה להבין אותו ואת ההחלטה שהוא קיבל וגם אותך. יש אנשים שיעדיפו להיות לבד כשהם צריכים להתמודד עם מצבים כאלה נראה לי שהוא בחר להתמודד לבד,אני מקווה שאת מבינה שפשוט היית במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אני מאחלת לך שתמצאי הרבה אהבה בהמשך ועם האדם הנכון
 

גיליבו

New member
צר לי לשמוע,למרות...

שגם אני עשיתי את זה לבושתי.מכיוון שהמחלה היתה ונותרה מאוד סטיגמטית,לקח לי המון זמן להתגבר על ה"סטירות" שקיבלתי מבחורות,קבלה לעבודה.זה מוריד את הביטחון.אז כשסוף סוף נתקלתי במישהי שזה לא הפריע לה,דווקא אני פרשתי כי "אין לה מושג לתוך מה היא נכנסת"...
 
למה אתה מתכוון?

עזבת מישהי שראתה אותך בהתקף? ד.אגב נעים מאוד אני דינה לא הכרנו עדיין
 

גיליבו

New member
דינה מה שלומך...

כן.עזבתי מישהי בגלל זה.לאחר מכן הבנתי שהייתי טיפש גדול ורדפתי אחריה כי התאהבתי בה,ובסופו היא הסכימה להינשא לי...דרך אגב,את הכרת אותי,בעיקר אותה...
 
אז אני מכירה אותך?

או אותה? או בעיקר אותה?
אני מכירה רק בחור מקסים אחד שקיבל הרעלת למיקטל לפני כמה שנים...הבנתי שמדובר בתופעה די נדירה. מה שלומך היום? החיים מחייכים אליך?
אני ב'סדר אותי לא עזבו גם אחרי התקף (ודווקא היו מצבים שזה היה יכול להיות נחמד להיפטר מאנשים מסוימים בלקום מהתקף ולא לראות אותם שם יותר) אני מניחה ככה בגדול שאין פרידה כייפית,זה נאחס לשני הצדדים אבל לפעמים איך אומרים? "כבר אין דופק" חלומות פז
 
למעלה