ראויה לאדון
New member
משהו אישי
אני לא נוהגת לשתף את הרגשות שלי. אבל כאן בפורום מצאתי מקום של שייכות, מקום של קבלה וחוסר שיפוט. בכמה ימים האחרונים אני והאדון הראוי שלי עברנו כמה וכמה שיאים, רגשות של חיים שלמים דחוסים למספר שעות. בדיוק במקום בו חשבנו שאי אפשר לאהוב יותר, שאי אפשר להתקרב יותר, עברנו עוד גבול ועוד ועוד. הקירבה והאימון הגיעו לפסגה חדשה, מראים אחד ולשניה דברים שמועלם לא גילינו לאף אחד ולפעמים גם לא לעצמינו במודע. היום בבוקר נפגשנו שוב אחרי לילה אתמול מאד טעון רגשית. התחלנו להתווכח על משהו טריביאלי לחלוטין, הוא התעצבן יותר ויותר ואני נפגעתי עוד ועוד. רציתי שהוא יאהב אותי ברכות, לא רציתי בכוח. אמרתי לו. הוא אמר לי להתפשט, לחכות לו על ארבע. סירבתי. הוא שתק. דקות ארוכות של שתיקה. הוא שאל אם להמשיך, אם אני זוכרת את מילת הבטחון. אני מהנהנת בראשי. פתאום לא רוצה להחליט כלום, רוצה שהוא יחליט בשבילי. רוצה שהוא יגיד לי מה לעשות ובאותה מידה לא רוצה לציית. הוא מוריד את הכפכף מהרגל ומתחיל לכפכף לי את התחת, בעצבים, מוציא את כל התסכול שלו, אני צועקת לו די ונהנית מכל רגע, בוכה, רוצה עוד, זה מרגש אותי ומגרה בטירוף. לא רוצה להיות עכשיו כנועה ומרגישה את עצמי גומרת בכל זאת. מהמכות שלו. איזה מין בן אדם אני? מה קורה לי? אח"כ כהרגלנו, מדברים, עוטפים ואוהבים. הבלבול לא עוזב אותי. אותו בלבול שהוא חווה לפני שבוע שבועיים. זה נורמאלי? זה רגיל? והאם יכול להיות שפשוט עוצמת הקשר בינינו משתק אותנו?
אני לא נוהגת לשתף את הרגשות שלי. אבל כאן בפורום מצאתי מקום של שייכות, מקום של קבלה וחוסר שיפוט. בכמה ימים האחרונים אני והאדון הראוי שלי עברנו כמה וכמה שיאים, רגשות של חיים שלמים דחוסים למספר שעות. בדיוק במקום בו חשבנו שאי אפשר לאהוב יותר, שאי אפשר להתקרב יותר, עברנו עוד גבול ועוד ועוד. הקירבה והאימון הגיעו לפסגה חדשה, מראים אחד ולשניה דברים שמועלם לא גילינו לאף אחד ולפעמים גם לא לעצמינו במודע. היום בבוקר נפגשנו שוב אחרי לילה אתמול מאד טעון רגשית. התחלנו להתווכח על משהו טריביאלי לחלוטין, הוא התעצבן יותר ויותר ואני נפגעתי עוד ועוד. רציתי שהוא יאהב אותי ברכות, לא רציתי בכוח. אמרתי לו. הוא אמר לי להתפשט, לחכות לו על ארבע. סירבתי. הוא שתק. דקות ארוכות של שתיקה. הוא שאל אם להמשיך, אם אני זוכרת את מילת הבטחון. אני מהנהנת בראשי. פתאום לא רוצה להחליט כלום, רוצה שהוא יחליט בשבילי. רוצה שהוא יגיד לי מה לעשות ובאותה מידה לא רוצה לציית. הוא מוריד את הכפכף מהרגל ומתחיל לכפכף לי את התחת, בעצבים, מוציא את כל התסכול שלו, אני צועקת לו די ונהנית מכל רגע, בוכה, רוצה עוד, זה מרגש אותי ומגרה בטירוף. לא רוצה להיות עכשיו כנועה ומרגישה את עצמי גומרת בכל זאת. מהמכות שלו. איזה מין בן אדם אני? מה קורה לי? אח"כ כהרגלנו, מדברים, עוטפים ואוהבים. הבלבול לא עוזב אותי. אותו בלבול שהוא חווה לפני שבוע שבועיים. זה נורמאלי? זה רגיל? והאם יכול להיות שפשוט עוצמת הקשר בינינו משתק אותנו?
