"משהו אחר"

בלי שום שפעת../images/Emo6.gif

בכל פעם שאני קוראת אותו אני בוכהבדמעות
מותר וידוי קטן בהזדמנות זו? קנינו את הספר לאודליה לפני שלוש שנים כשחשבנו שהיא בהחלט "משהו אחר". היו לה עיכובים התפתחותיים רציניים ולא היינו בטוחים (0ואיש לא היה בטוח) שהיא תהיה אי פעם "כמו כולם" או אפילו "פחות או יותר כמו כולם". מבחינה חברתית, כמובן, זה היה הכי קשה. היא ילדה חברותית ומקסימה ולבבית ובכל זאת בעיות התקשורת שלה גרמו לה להיות כמעט לגמרי מבודדת בגן ובשכונה. אז היום תודה לאל אלף פעמים, היא ממש התקדמה, המון טיפולים והמון אהבה ועבודה, ואי אפשר להכיר את הילדה הזו. היא בוגרת כל-כך, חכמה, מתבטאת יפה בעל פה (עדיין יש קצת קשיי דיבור ושיבושי היגוי אבל די מינורי... וזה קשור לצערי לשמיעה שלה שעדיין מדי פעם לקויה קצת ), מבחינה התפתחותית היא בסדר כגמור, אפילו שיש עוד קצת "תיקונים קטנים" בכל מיני תחומים נקודתיים כמו אחיזת עיפרון - היא גם התפתחה מאוד מבחינה חברתית, יש לה הרבה חברים, היא אהובה, בגן היא ממש מככבת, בלי עין הרע
היא פשוט משהו.
זהו, רק רציתי לספר לכן
 
אני חושבת שזה ספר מזעזע

החור השחור הזה בלב, לא עשה לי טוב ואני לא חושבת שהקונוטציות של הספר הזה טובות. יכול אפילו להפחיד קצת...
 
אני פגשתי את הספר הזה

בשעה של צער גדול שהבעיה המרכזית שלו היתה ההדחקה. בסוגיה כזו - הספר עושה עבודה נפלאה. לא כל ספר לילדים צריך להיות ספר שמח כי לא כל חייהם מלאים שמחה - יש לילדים הרבה עצב שאנו חוטאות להם לעיתים בכך שאנחנו חיות איזושהי אידיאליזציה של הילדות. הספר עוזר בצורה נהדרת לעבד עצב, עיבוד אמיתי ולא חייחני וצוהל המאפיין הרבה מספרות הילדים. ואני שמה לב רק כשאני כותבת המלצות, כמה אני אוהבת את הספרים של חנה גולדברג. קראתי אמש עם עומר את "מי חטף את נסיכת המחשב" - ספר לגדולים יותר, נניח מכתה א' ועד לזקנה ושיבה.
 
יש את הספר "דורון והטרקטורון"

שמדבר על שכול של אב, כתבה אותו אלמנה של אחד מהרוגי הפיגועים בגוש קטיף. אני אישית לא אקרא אותו לילדים, אבל מישהי שזה קרה לה, לא עלינו, מצאה אותו כדבר מדהים בשביל ילדה.
 
באופן כללי אני חושבת שספרים מגויסים

יכולים לעשות עבודה טובה אם הבעיה קיימת (כמו ליליה שדברה על הדחקה או נדיה על פיגועים, לא עלינו), אבל אם אין בעיה - הם יכולים ליצור את הבעיה היכן שכאמור, אינה קיימת. מכאן נובעת דעתי על דמעות ורודות, על ילד של אמא (ספר מדהים, אבל ילד שלא מרגיש ככה, מתחיל פתאום לחשוב...) וגם על לילה חשוך אחד (לבת שלי לא הייתה שום בעיה עם חושך עד שלא התחילה לראות פילים בכל מקום...). בטח יש עוד כאלה שהדחקתי
 
"ילד של אמא" מדהים

לא, לא היתה לנו 'בעייה' וזה לא יצר אותה. בכלל, אני חושבת שהילדים שלנו חכמים/ות דיין כדי כדי להתחבר או לא למסרים שונים ממקומות שונים. כמו שספר פרוזה על נושא מסויים לא יוצר אצלי בעיות שעולות באותו ספר. אין לי לכן התלבטות בכזו רמה אלא יותר לגבי ספרים המתארים סיטואציות קיצוניות. הייתי מתלבטת על שכול (אולי) יותר מאשר על נושא הדחקה, שברמה מסויימת קורית אצל כולם.
 

לאה_מ

New member
את "הענק הכי גנדרן" עוד לא ראיתי

אבל ראיתי את הספר על הקוף, שהיה חמוד מאד, ועמוד אחד בו ממש ממש הצחיק אותי, אבל הוא עדיין לא מגיע לקרסוליים של "טרופותי" המצויין מאד! וגם "טרמפ על מטאטא" הוא ספר חמוד, ורחוק מאד מ"טרופותי".
 
הענק הגנדרן פחות טוב לדעתי מטרופותי

הוא דידקטי מדי. מכניס מסר (לטעמי ממש מאוס) עם כפית ישר לפה. מה לפה, עד לגרון. אני לא מכירה את התרגום, קראנו את הספר באנגלית במקור ולא אהבנו (הורים וילדה בת חמש וחצי). טרופותי גם אצלינו להיט.
 
אין אין אין כמו טרופותי!

אצלנו כל המשפחה יודעת אותו בעל-פה. תעירו אותי באמצע הלילה, אני אדקלם לכם אותו.
 
הוא ספר נורא יפה

אבל איכשהו אף אחד/ת אצלינו לא התלהב/ה ממה שכתוב בו. מה גם שחרדות לילה אינן בלקסיקון המשפחתי ומאוד לא אהבתי את זה שהילד היה בעונש. לא ידידותי, אפעס.
 

לאה_מ

New member
נפל לי האסימון... ארץ יצורי הפרא?

גם אני לא אהבתי את הקטע של העונש, אבל הסוף שלו מדהים בעיני, ואיכשהו אצלנו זה לא התקשר לפחדים וחרדות (גם הילדים שלי לא חזקים בחרדות), אלא יותר להשתוללות.
 

לאה_מ

New member
אז תגעו בטרופותי ../images/Emo6.gif

ספר מקסים ומצחיק על עכבר שמצליח בכח המוח בלבד להתגבר על הסכנות האורבות לו.
 
למעלה