משבר גיל שנתיים??

[dana2909]

משבר גיל שנתיים??

הילדון בן שנה ו-10, ובשבועות האחרונים המלחמות איתו הפכו ממש קשות. אין מצב לשבת ליד השולחן ולאכול, אחרי 2-3 ביסים הוא ממצא את העניין ובוכה שנוריד אותו (ובטח אין מה לדבר על לצאת למסעדות) - ואחר כך מחסל בקבוק סימילק שלם - וכל יום מגדיל את הכמות שאוכל במקום לאכול ארוחת ערב מסודרת. כל 'לא' שהוא מקבל או כל דבר שהוא רוצה לעשות שנתקל בסירוב מלווה בבכי ארוך וקורע לב. פעם אחת עשיתי טעות מרה - נתתי לו בננה - ושברתי לו אותה באמצע, כמו תמיד, שיחזיק חלק בכל יד. הוא כל כך התרגז עד שזרק את הבננה על הרצפה , נשכב על הרצפה ודפק עם הידיים והרגליים. למזלי זה היה בבית, אז ישבתי בצד וחיכיתי שזה יגמר. אני מרגישה שהמלחמות הולכות ומתגברות, ואני לא מצליחה להעביר לו בלי צעקות שלי את המסר, וזה משהו שאני רוצה לחתוך מיד עכשיו בהתחלה. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה כשהולכים ברחוב. הוא פשוט לא מקשיב, הוא יורד לכביש כשבא לו, רץ לכל כיוון שהוא רוצה. עכשיו אני עוד מצליחה לתפוס אותו אבל עוד כמה חודשים כשההריון שלי יהיה מתקדם זה יהיה ממש קשה. אשמח לכל עצה .

 

[tiger mom]

מנסה לעזור

1. תבחרי את המלחמות שלך. שברת בננה. הוא רצה אותה שלמה. כמה זה חשוב להתעקש איתו על לאכול דווקא את הבננה הזו? בהנחה שיש עוד בננה, הייתי נותנת חדשה ומסבירה: "אמא לא ידעה שאת רוצה את הבננה שלמה". אפשר לנסות להציע קודם פשרה: "לא ידעי שרצית בננה שלמה. או לי תוכל את זו בכל זאת ופעם הבא אני לא אשבור אותה?". אבל בואי נגיד שלא הייתי נכנסת למלחמת עולם על בננה. מלחמות עולם אני עושה על דברים שעקרוניים לי מאד: חגורת בטיחות, צחצוח שיניים, יד כשחוצים את הכביש וכודמה. 2. תני לו אופציות. לא יותר משתיים. על כל הדבר: אתה רוצה בננה או תפוח? לאכול את הבננה שלמה או בחלקים? צלחת ירוק או אדומה? זה נותן לילד תחושה של עצמאות. ובגלל שיש לו מספיק מקום לבטא את העצמאות שלו זה מקטין את החיכוכים במקומות שבהם את לא רוצה לתת עצמאות. 3. תעזרי לו להביע את את הרגשות שלו בצורה מילולית. : "אני מבינה שאתה כועס/ עצוב/ מתוסכל, אבל..." 4. תסבירי לו תמיד מה התוכניות קדימה: "אחרי רוחת ערב נעשה אמבטיה, נקרא סיפור ונלך לישון", " עכשיו הוכים לאמבטיה, אח"כ נקרא סיפור ונלך לישון". 5. אל תפחדי מזה שהוא בוכה, צועק, נשכב על הרצפה. זו הדרך שלו להביע כעס. וזה לגיטימי לכעוס. למדי אותו איך להביע כעס. למדי אותו להגיד את זה (אני מבינה שאתה כועס, אבל...), תני לו לצעוק כמה שהוא רוצה אבל תמנעי ממנו ביטויי אלימות (או כל דבר אחר שאת מגדירה כגבול). הוא יודע שיש בקבוק סימילאק אחרי האוכל. אז למה שיאכל? אל תתני בקבוק סימילאק. תני לו ארוחה מסודרת. ובמקום בקבוק תציעי לו פרי למשל. ככל שתפחיתי את כמות הסימילאק וההתניה הזו של נגמרה הארוחה מקבלים בקבוק, ככה הוא ילמד לאכול יותר בארוחות (זה נכון כל עוד ין בעיה אמיתית עם התזונה). גם הבת שלי הייתה שמחה להתקיים מסימילאק. בשלב מסויים הגבלתי אותה לבקבוק לפני השינה ובקבוק כשקמים בבוקר (בגיל הזה בערך). כל שאר הזמן יש לה אופציה לנישנושים יחסית בריאים (פרות, צ'ריוס, ירקות)

 

[אמא עמיתית]

ידעתי שתבואי לעזרה../images/Emo24.gif

מסכימה עם כל מילה כרגיל. לאן נעלמת?

 

[tiger mom]

../images/Emo178.gif

הרבה עבודה ובלאגן אבל אני באה כשצריך אותי

 

[עושים שינוי]

קראתי את כל מה שכתבת...

מאחר ואני מתמודדת עם בעיות דומות (בן שנה +10) מאד ענין אותי לקרוא עצות להתמודדות. כל מה שכתבת יפה ונכון אבל אם לומר את האמת... זה נכון בתיאוריה. כשזה מגיע ליישם את הדברים בזמן אמת זה לא כזה שחור ולבן. לפחות מנסיוני עם הפצפון האישי שלי אין מצב לשבת ליד שולחן האוכל נקודה. לא משנה אם זה בבית שלנו, בבית של הסבים, במסעדה או אצל חברים. אחרי 2-3 ביסים האוכל פשוט מתחיל להתעופף לכל עבר והוא צווח שיורידו אותו מהכיסא. אז נגיד שזה לא שווה מלחמה ומורידים אותו מכיסא האוכל יוצא שאחד מאיתנו בהתרוצצות מתמדת לצורך מניעת נזקים (מפיל אגרטלים, מושך בכל דבר אפשרי, מנסה לפתוח את הדלת, מטפס ונעמד על שולחן הסלון וכו'). יוצא שכל יום הופך להיות מלחמה אחת גדולה ומתישה. המילה "לא" והמילה "אסור" מלוות בהסברים מתאימים בגובה העיניים פשוט לא מעניינות אותו. הוא בשלו. לקחת אותו ולנתק אותו ממה שהוא עושה באותו רגע זוכה לצווחות אימה ולבעיטות לכל עבר כשברגע שמניחים אותו בצד ומנסים להסיט את תשומת ליבו לפעילות אחרת הוא מחייך ורץ בחדווה חזרה למקום הקודם שממנו "תלשתי" אותו. וכך כל יום... ונגיד שכן בחרנו שזו המלחמה שלנו כי זה כבר לא נעים שאיך שיושבים לאכול הוא צורח ומעיף אוכל. אז בחרנו. הוא בשלו. זה לא משנה כמה הסברנו, כמה הדגמנו, כמה ניסינו להכין אותו מראש, כמה שנביא אותו רעב לארוחה הוא יעשה את מה שהוא עושה ולא, הוא לא זוכה לתשומת לב מיוחדת כשהוא עושה זאת בזמן האחרון. גם את שיטת ההתעלמות אנחנו מנסים כבר כשבועיים וזה גם לא עוזר. אולי אפילו מחמיר. כבר לא יודעת...

אז או שאני מפספסת משהו, או שהבן שלי עקשן במיוחד וכך יוצא שבמקרה שלנו התיאוריה ישימה בתיאוריה

 

[tiger mom]

זה לא שאני מדברת באוויר. יש לי בת 3 וקצת בבית

(ולמזלי גם כלב שאסף את כל האוכל שהתעופף באוויר בתקופה ההיא) וברור שיש דברים שיותר קל ליישם ודברים שיותר קשה וברור שיש דברים שעובדים מהר יותר ויש דברים שלוקח להם הרבה זמן. כשהבת שלי הייתה בשלב זריקת האוכל, כל פעם שהאוכל היה נזרק הייתי אומרת לה: "אני מבינה סיימת לאכול. אז אני אוריד לך את הצלחת ואתן לך ללכת לשחק/ לראות טלוויזיה" (כל דבר שמאפשר לי כמה דקות של שקט). אם היא הביע מחאה על זה שאני לוקחת לה את הצלחת אז אמרתי לה: "אם את רוצה עדיין לאכול אז תוכלי יפה בלי לזרוק אוכל". וכן, בהחלט הייתה תקופה שאכלנו במשמרות ובהחלט הייתה גם תקופה שהיא לא ממש הייתה בשלה לארוחה משפחתית. למרות שהיא ידעה לאכול לבד בכפית ומזלג מגיל צעיר מאד עדיין היה לה קשה להיות מרוכזת לאורך זמן בשביל לאכול מספיק. אז אחד אכל והשני האכיל. כפית אחת בשביל הילדה שתאכיל את עצמה. כפית אחת בשבילי בשביל להאכיל אותה. ואח"כ תורי לאכול מה שהוסיף אצלנו קצת (מאד) עניין לאוכל: סכום צבעוני שהיא בחרה. עזרה בהכנת אוכל (מהגיל הזה היא התחילה לקשקש ביצים בקערה, לשים תבלינים וכדומה) אין נוסחת קסם זה לוקח זמן אבל ההתעקשות בסופו של דבר מביאה לתוצאות. אולי הייתי צריכה להוסיף משפט בהתחלה שאומר: צריך הרבה סבלנות

 

[נתי של דוגי]

זה תלוי המון גם בילד

מה שאת תעשי ישנה המון בהתנהגות שלו אבל בסופו של דבר לא כל הילדים הם אותו הדבר (וטוב שכך) ויש ילדים נוחים יותר ויש פחות. הילד שלי הוא מאוד נוח (כל עוד אני מאפשרת לו להיות עצמאי מגיל צעיר כמו שהוא רוצה) ואני כבר יכולה לראות שהקטנה תעשה לכולנו בית ספר... כבר היום , בגילה הצעיר , היא הרבה יותר לוחמנית ולא מוותרת - הכול צריך להיות בדרך שלה ואם לא - היא מוחה בקולי קולות. סבבה , זורמים עם כל ילד בדרך שלו

 

[ד פ נ א]

אהבתי את תשובותיך ../images/Emo45.gif

רק הסתיגות אחת לגבי "אני מבינה שאתה כועס/ עצוב/ מתוסכל, אבל...", כשאת אומרת למישהו כך, את בעצם מבטלת את מה שהוא עושה או חושב. הייתי מנסחת את המשפט בצורה אחרת:"אני מבינה שאתה כועס/ עצוב/ מתוסכל (מורידה את האבל) ואמא רוצה להבין למה ולנסות לפתור את הבעיה.... או ""אני מבינה שאתה כועס/ עצוב/ מתוסכל, וזה טוב מאוד שאתה מסביר לי מה קרה, ובוא ננסה לשנות דברים לפעם הבאה. מקווה שהובנתי, כי קצת הסתבכתי עם ההסבר...

 

[tiger mom]

לא הבנתי למה אני מבטלת

הכוונה שלי היא כזו: נניח שהילד רוצה חטיף ואת לא מוכנה לתת. והוא מתעצבן/ בוכה/ צורח המשפט הוא: "אני מבינה שאתה כועס כי אתה רוצה חטיף, אבל אנחנו הולכים לאכול עכשיו ארוחת ערב" הכוונה שלי היא שאת מסבירה לילד שאת מבינה את הרגשות שלו, אבל יש סיבה למה שאת עושה בסופו של דבר הילד כועס מסיבה מסויימת. בד"כ בגלל שהוא ואת רוצים דברים שונים. ואם את רוצה להתעקש על הדרך שבחרת (נניח אין חטיף עכשיו כי יושבים לאכול) אז תוסיפי הסבר הכוונה שלי היא לא : אתה כועס, אבל לא אכפת לי

 

[ללילילל]

לגבי "אבל"

אני חושבת (ולא תמיד מצליחה ליישם) שצריך לנסות להפריד את שני החלקים של המשפט הזה. כשאומרים "אני רואה שאתה כועס", לעצור שם - לשהות לרגע עם זה לפני שקופצים להסבר ולפתרון, לתת לזה לעמוד בפני עצמו לרגע. כשממשיכים ישר ל"אבל", כאילו יוצרים משוואה שאומרת שמצד אחד הכעס שלו ומצד שני הצדק שלך. בעוד שזה בעצם שני דברים נפרדים. הוא לא אמור להפסיק לכעוס רק בגלל שאת צודקת. כשאני מצליחה להיות מספיק מודעת, אני הרבה פעמים מוצאת שעצם זה שהכרתי בכעס/אכזבה/תסכול - מאפשר לו לנשום ולהירגע. ואם לא, אז מאפשר לו לפרוק. ואחר כך הוא יכול גם להיות פנוי להסברים. זה קצת התפלפלות אולי ולא משהו שתמיד אפשר להתייחס אליו, אבל אני מבינה את ההסתייגות. ומסכימה מאד באופן כללי עם עצות גיל השנתיים שלך

 

[ד פ נ א]

תודה שהסברת אותי טוב יותר...../images/Emo140.gif

ניסית לחפש גם במילון אבן שושן את הפרוש המדויק ולא הצלחתי...

 

[tiger mom]

אבל המשוואה נכונה

הוא כועס בגלל משהו. ואני צודקת בגלל משהו זה לא סותר אחד את השני וכמו בדוגמא שנתתי ברור שהבת שלי תכעס כי אני מסרבת לתת לה חטיף כרגע ברור (לי) שאני צודקת כי עכשיו יושבים לאכול ארוחה מסודרת אין שום סתירה בין הכעס שלה לצדקת הדרך שלי שניהם מתקיימים במקביל. ובסופו של דבר אי אפשר באמת להפריד בין הדברים. כי היא כועסת בדיוק בגלל זה. ויותר מזה, בעיני החיבור של השמפט מראה שאני מבינה ומקבלת את הכעס, אבל עומדת על שלי. וזה בדיוק המצב שאני רוצה להעביר לבת שלי זה בסדר לכעוס על ההחלטות שלי. אבל הגבול/ החלטה שלי עומד בעינו למרות הכעסים. מקובל עלי שלא מוצא חן בעינך שאנילא נותנת לך חטיף עכשיו, אני מבינה שזה מכעיס אותך, ויחד עם זאת ההחלטה שלי נשארת בעינה.

 

[o r n i t]

אני הכי מפחדת

שבגלל שכמו שאת מייעצתאני אומרת לו שזכותו לכעוס כשהוא מחליט להשתטח על הריצפה או לזרוק כל מה שהיה לידו, כשהוא בוכה וכועס אז הוא יחשוב שזה לגיטימי לעשות את זה. איך אפשר להציב גבול לדבר כזה? אני נגד אלימות, אפילו הקטנה ביותר וכל הזמן אומרים לי תחזיקי אותו בכוח ותענישי אבל בכל זאת הוא בן שנה ו10 חודשים , מותר לו לכעוס גם אם "תופעות הלוואי" של הכעס לא מקובלות עלי.

 

[tiger mom]

אז תסבירי מה לגיטימי ומה לא

גם לבת שלי הייתה תקופה שכשהיא הייתה מתעצבנת היא זרקה דברים (עדיין קורה לפעמים) אז הסברתי לה שאני מרשה לצעוק ולבכות אבל אני לא מרשה לזרוק עם להשתטח על הרצפה אין לי בעיה גם לא עם משפטים כמו: אני רוצה אמא אחרת, אני לא חברה שלך, אני אחפש בית אחר. כל אחד ומה שלגיטימי לו אבל צריך לתת לילד דרך לבטא את הכעס והעצבים שלו וצריך ללמד אותו מהן הדרכים המקובלות (עליך) לכך. כשהוא זורק, תסבירי שאת לא מרשה לזרוק, תני לו אופציה מה כן לעשות (להרביץ לכרית, לצרוח חזק, לקפוץ במקום מה שבא לך).

 

[ללילילל]

כן אבל ../images/Emo3.gif

שוב, זה ממש להיכנס לדקויות ואני לא חושבת שיש ביננו מחלוקת מהותית. אבל אני אנסה להבהיר עוד קצת (גם לעצמי...) באמירה "אני מבינה שאתה...אבל ..." מובלעת ציפיה לעבור הלאה - שהכעס ייעלם וייסוג מפני הטיעון ההגיוני. בגלל שמדובר בילדים קטנטנים, ברוב המצבים אפילו אין צורך להדגיש בפניהם שההחלטות שלנו עומדות בעינן, כי אנחנו פשוט מבצעות את ההחלטות האלה - פיזית לא מאפשרות להם (לרוץ לכביש, לקחת עוגיה חמישית...) או מרימות אותם ולוקחות אותם כשהם לא מוכנים לבוא, וכולי. הכח שלנו לעומתם עצום, ולא נשארת להם הרבה ברירה. המפלט היחיד של ילד בגיל הזה שמאד מתנגד, זה למחות ולהביע את חוסר שביעות הרצון שלו. נדמה לי שמספיק אפילו לשנות את הסדר כדי שזה יישמע קצת אחרת - תראי אם שני אלה עושים לך משהו שונה: 1) "אני רואה שאתה כועס כי אתה רוצה להמשיך להשאר כאן, אבל אנחנו מאחרים ואבא מחכה אז חייבים עכשיו ללכת." 2) "עכשיו אנחנו הולכים כי כבר מאוחר ואבא מחכה. אני רואה שאתה כועס, היה כל כך כיף לשחק כאן, חבל לך לעזוב, היית רוצה להשאר..." בעיני - ושוב, אני ממש ממש לא מתיימרת לטעון שאני מיישמת את זה כל הזמן - באפשרות הראשונה יש כמעט יציאה לידי חובה: הנה, הכרתי ברגשות שלך כמו אמא טובה, עכשיו תעשה טובה ותבוא יפה... ובשנייה יש קצת יותר מרחב לזה שהוא באמת התאכזב וכעס ואני באמת ראיתי והבנתי וקיבלתי, למרות שתוך כדי זה אני כבר הרמתי אותו והלכתי. זה מזכיר לי משהו חצי קשור: לפעמים קורה שיש איזו סערה זמנית ואחר כך מגיעים לפתרון, ולי נדמה שאפשר לעבור הלאה, ומישמיש מודיע לי: עדיין לא סיימתי לבכות... או לפעמים דורש: תרגיעי אותי עוד. זאת אומרת, הוא מבין שהארוע עצמו נגמר (ויכול להיות שלשביעות רצונו המלאה), אבל זקוק לעוד זמן כדי לעבור פאזה מבחינת המצב הרגשי שלו. וזו ההבחנה בין ההסבר/הפתרון/ההגיון לבין הסערה הרגשית שלא תמיד פועלת על אותו שעון.

 

[tiger mom]

אני רואה את זה אחרת

כי כשאני מסבירה את עמדתי אני לא מצפה שהיא תפסיק לבכות והיא גם לא מפסיקה לבכות. אני פשוט מסבירה את עמדתי זה לא שברגע זה נעצר הבכי ועושים מה שאני החלטתי עליו בהחלט יש בכי והשיחה גם לא מסתיימת במשפט הזה אבל חשוב לי שיהיה ברור לילדה: הכעס שלך לגיטימי. ההחלטה שלי בעינה עומדת. והכעס שלך הוא על ההחלטה שלי. והמיקוד הזה חשוב לי מאד כי עכשיו בגיל המופלג של 3 ו-4 חודשים היא מתחילה לבכות על חטיף שאני לא נותנת ועוברת משם ל: "X אמרה לי שאני לא נחמדה ושהיא לא רוצה להיות חברה שלי". לפעמים זה נכון ולפעמים לא, אבל מכאן כבר עוברים לשיחה אחרת. אם אני לא אסביר את עמדת החטיף מול ארוחת ערב ברגע שזה קורה אני כבר אעבור להסברים על : X חברה שלך, היא פשוט רצתה לשחק עם מישהו אחר. גם משחקת עם עוד ילדים וכו'. ובמקביל בגיל הזה המריבות לפעמים נפסקות עוד לפני שהן התחילו. יש קול מחאה על האיסור, אני מסבירה את העמדה ושלום על ישראל. אין מלחמת עולם אין בכי ואין צורך בהרגעות. לפעמים כשמחכים מפספסים את הרכבת. ולגמי החלטות שאנחנו מבצעים: שי שני סוגים: לתפוס ילד שרוצה לרוץ לכביש: אני במצבים כאלה (של סכנה) לא מכילה את הכעס שלו, אלא כועסת בעצמי. זה מצב שונה לגמרי. כי שיש ניגוד אניטסרים נטול סכנה, אני יכולה להבין את הילדה ולהסביר את עצמי. כשיש סכנה (כמו ריצה לכביש) אני מסבירה את הכעס שלי. במצבים כמו עם הדוגמא שנתתי עם החטיף, שברור שאני לא אתן: ברור שהכוח הוא בידיים שלי. אני יכולה לא להסביר כלום ולא להתעניין בכעס שלה. יש לי את כל הכוח. אבל חשוב לי להסביר עמדות. ולא רק לה. כשאת מתמללת את עצמך את יכולה ל מצוא את עצמך לפעמים מגלה שאין סיבה אמיתית לאיסור שלך. הוא נובע סתם כי אין לך כוח (שזה לגיטימי לילדים מגיל מסויים ומעלה, אבל קשה לביצוע לילדים בני 2), כי לא בא לך, כי עצבנו אותך בעבודה ואין לך עצבים לכלום. וכשאני מבינה שכשאני אומרת "אני מבינה שאת כועסת, אבל..." ומאחורי האבל לא עומד כלום, אני משנה את דעתי. אני מודה בטעותי ומשנה את דעתי (ומסבירה גם את זה)

 

[ללילילל]

אני אוהבת את הגישה שלך

נשמע שאת מקדישה הרבה מחשבה לתקשורת עם הבת שלך ואני בטוחה שזה מתבטא גם בתגובות שלה. אני אפילו לא בטוחה אם יש ביננו אי הסכמה אמיתית או שזה עניין סמנטי. במקרה האישי שלי, כל מה שקשור להסברים הגיוניים בא לי בקלות, והצד של להכיר ברגשות ולהתעכב עליהם - יותר מתוך מאמץ מודע ועבודה עצמית, אז אולי אני שמה על זה דגש מוגזם. בכל מקרה, זה חומר מעניין למחשבה - זה נושא שאף פעם לא נגמר

 

[perah11]

כשכתבת את המילה מבטלת את

מה שהוא עושה או חושב העלה לי משהו והייתי רוצה להתייעץ- גם לי יש ילד בן שנה ו-10 וכמו שהבנות כתבו ותיארו גם אצלי הוא בדיוק כך, בדרך כלל אני מגיבה לתגובות שלו באופן נורא רגוע ולא מרימה עליו את הקול ולפעמים אחרי שהסברתי לו ועדיין הבכי והכעס ממשיכים אני אומרת לו- אתה רוצה אתה יכול להמשיך לבכות אין לי שום בעיה... זו טעות? אולי זה סתם יותר פוגע בו?

אני חייבת את התשובות שלכן

 

[פלגיה]

למה פוגע?

זה תלוי בטון הדיבור, אבל לומר שהבכי לגיטימי ומותר לבכות זה לא משהו שאמור לפגוע.

 

[perah11]

היי תודה על תשובתך

אני אומרת לו את זה בטון רגוע מאוד כזה שמראה שהבכי אינו מפריע לי, חשבתי פוגע בגלל שהוא עלול לחשוב- מה אני מרגיש א', ב' ג' ולא איכפת לה מזה?? הבנת למה פוגע? יכול להיות שאני סתם מגזימה במחשבות שלי....