Spiral Slut
New member
משבר בידידות../images/Emo188.gif
יש לי ידיד שאיתי בצבא, לפני חודש ומשהו היו איזה שבועיים שבהם התקרבנו פיזית, כאשר מראש לא הייתה כוונה לקשר רציני. בסוף השבועיים האלה הוא בא להגיד לי שהוא כבר לא מרגיש טוב עם זה ושהוא רוצה שנפסיק, אבל שהוא לא ייתן לי להתרחק והוא רוצה שנחזור להיות ידידים כמו קודם. אחרי שהוא אמר את זה, די הרגשתי רע, כי היה לי כיף בסה"כ וזה עשה לי הרגשה טובה, וגם כי (למרות שהתאמצתי שזה לא יקרה) קצת פיתחתי כלפיו רגשות (אבל לא משהו מאוד עמוק). אמרתי לו שרע לי עם זה, שזה כבר קרה לי בעבר וזה מתסכל אותי, אבל אמרתי לו שזו לא אשמתו כי ידעתי למה נכנסתי מראש..שנינו קצת הצטערנו על כל הסיפור, אבל אף אחד לא יכול להגיד שהוא לגמרי מתחרט. פה התחילו כל הבעיות, כי הוא כן נתן לי להתרחק והתחלתי להרגיש שאני רק רואה אותו מחוסר ברירה (אותו בסיס סגור, אותם חברים משותפים), לא כי הוא רוצה בזה, ואני מצידי, לפחות חלק מהזמן ניסיתי ליזום שיחות איתו, אבל הרגשתי שהוא פחות מתעניין בי כידידה. בשבועיים האחרונים התחיל להיות קצת יותר בסדר, הוא בא לשאול מה שלומי הרבה, אבל הרגשתי שיש בינינו ריחוק, כאילו שאף אחד לא באמת יודע מה קורה עם השני בשום צורה. הרגשתי ממש רע, כאילו שאיבדתי ידיד ושהרסתי הכל, ממש השתגעתי מכל העניין, כי על הרגשות שהיו לי כלפיו כבר התגברתי, פשוט רציתי את הידיד שלי בחזרה. כדי להרגיע את עצמי, שלחתי ידיד משותף שיברר מה קורה איתו והוא באמת אמר לו שהתרחקנו ושאל מה קורה איתי כי לא דיברנו הרבה זמן. הוא גם אמר זו כנראה תקופה קצת מביכה שצריכה לעבור. התשובה הזאת באמת הרגיעה אותי כי זה הראה שהוא באמת מרגיש בזה שהתרחקנו (כי זה לא שלא דיברנו בכלל, פשוט לא על שום דבר חשוב ולא רק שנינו). לפני כמה ימים אמרתי לו שאני רוצה שנדבר, שנפנה לזה זמן. מה שיצא, זה שהוא קבע איתי ואז התברר שאין לו הרבה זמן, רק איזה רבע שעה (הוא באמת בנאדם יחסית עסוק ויש לו המון עבודה לעשות בבסיס) ודיברנו על זה שבאמת התרחקנו, ושעכשיו זה עבר..הוא אמר שאני לא צריכה לדאוג שאני מאבדת אותו. חוץ מזה, דיברנו על סתם כמה דברים שעברו עלינו בזמן האחרון ושלא יצא לנו לשתף בגלל הריחוק. איכשהו יצאתי בהרגשה רעה מהשיחה איתו, גם כי היא הייתה קצרה ולחוצה בזמן וגם כי אני איכשהו לא מאמינה לו שהכל יהיה טוב עכשיו. אני לא יודעת אם זה בגלל חוסר הבטחון שלי באנשים לפעמים, שאני מרגישה שרק אני יוזמת ושהם פשוט "זורמים" עם זה ולא באמת אכפת להם, אבל ככה אני מרגישה, אני פשוט מפחדת. קשה לי לחשוב על לאבד אותו ולא לנהל איתו שיחות נפש יותר, וקשה לי לראות איך הוא מצליח לפנות זמן לשיחות ארוכות עם אנשים אחרים. מה שעוד יותר מערער לי את הבטחון זה שעכשיו מינו אותו להיות המפקד שלי, וזה לא שיש אצלנו עניין של רשמיות ודיסטנס עם המפקדים הישירים, כי זה קורה הרבה שחבר טוב לצוות הופך למפקד, אבל אני לא רוצה שנדבר כל פעם רק בגלל שהוא צריך לשבת איתי על הפרויקט שלי. בקיצור, אני משתגעת ולא יודעת מה לעשות...המצב כן נראה כאילו הוא משתפר, אבל ברגעים מסוימים אני מרגישה ריחוק וחוסר סבלנות מצידו.
יש לי ידיד שאיתי בצבא, לפני חודש ומשהו היו איזה שבועיים שבהם התקרבנו פיזית, כאשר מראש לא הייתה כוונה לקשר רציני. בסוף השבועיים האלה הוא בא להגיד לי שהוא כבר לא מרגיש טוב עם זה ושהוא רוצה שנפסיק, אבל שהוא לא ייתן לי להתרחק והוא רוצה שנחזור להיות ידידים כמו קודם. אחרי שהוא אמר את זה, די הרגשתי רע, כי היה לי כיף בסה"כ וזה עשה לי הרגשה טובה, וגם כי (למרות שהתאמצתי שזה לא יקרה) קצת פיתחתי כלפיו רגשות (אבל לא משהו מאוד עמוק). אמרתי לו שרע לי עם זה, שזה כבר קרה לי בעבר וזה מתסכל אותי, אבל אמרתי לו שזו לא אשמתו כי ידעתי למה נכנסתי מראש..שנינו קצת הצטערנו על כל הסיפור, אבל אף אחד לא יכול להגיד שהוא לגמרי מתחרט. פה התחילו כל הבעיות, כי הוא כן נתן לי להתרחק והתחלתי להרגיש שאני רק רואה אותו מחוסר ברירה (אותו בסיס סגור, אותם חברים משותפים), לא כי הוא רוצה בזה, ואני מצידי, לפחות חלק מהזמן ניסיתי ליזום שיחות איתו, אבל הרגשתי שהוא פחות מתעניין בי כידידה. בשבועיים האחרונים התחיל להיות קצת יותר בסדר, הוא בא לשאול מה שלומי הרבה, אבל הרגשתי שיש בינינו ריחוק, כאילו שאף אחד לא באמת יודע מה קורה עם השני בשום צורה. הרגשתי ממש רע, כאילו שאיבדתי ידיד ושהרסתי הכל, ממש השתגעתי מכל העניין, כי על הרגשות שהיו לי כלפיו כבר התגברתי, פשוט רציתי את הידיד שלי בחזרה. כדי להרגיע את עצמי, שלחתי ידיד משותף שיברר מה קורה איתו והוא באמת אמר לו שהתרחקנו ושאל מה קורה איתי כי לא דיברנו הרבה זמן. הוא גם אמר זו כנראה תקופה קצת מביכה שצריכה לעבור. התשובה הזאת באמת הרגיעה אותי כי זה הראה שהוא באמת מרגיש בזה שהתרחקנו (כי זה לא שלא דיברנו בכלל, פשוט לא על שום דבר חשוב ולא רק שנינו). לפני כמה ימים אמרתי לו שאני רוצה שנדבר, שנפנה לזה זמן. מה שיצא, זה שהוא קבע איתי ואז התברר שאין לו הרבה זמן, רק איזה רבע שעה (הוא באמת בנאדם יחסית עסוק ויש לו המון עבודה לעשות בבסיס) ודיברנו על זה שבאמת התרחקנו, ושעכשיו זה עבר..הוא אמר שאני לא צריכה לדאוג שאני מאבדת אותו. חוץ מזה, דיברנו על סתם כמה דברים שעברו עלינו בזמן האחרון ושלא יצא לנו לשתף בגלל הריחוק. איכשהו יצאתי בהרגשה רעה מהשיחה איתו, גם כי היא הייתה קצרה ולחוצה בזמן וגם כי אני איכשהו לא מאמינה לו שהכל יהיה טוב עכשיו. אני לא יודעת אם זה בגלל חוסר הבטחון שלי באנשים לפעמים, שאני מרגישה שרק אני יוזמת ושהם פשוט "זורמים" עם זה ולא באמת אכפת להם, אבל ככה אני מרגישה, אני פשוט מפחדת. קשה לי לחשוב על לאבד אותו ולא לנהל איתו שיחות נפש יותר, וקשה לי לראות איך הוא מצליח לפנות זמן לשיחות ארוכות עם אנשים אחרים. מה שעוד יותר מערער לי את הבטחון זה שעכשיו מינו אותו להיות המפקד שלי, וזה לא שיש אצלנו עניין של רשמיות ודיסטנס עם המפקדים הישירים, כי זה קורה הרבה שחבר טוב לצוות הופך למפקד, אבל אני לא רוצה שנדבר כל פעם רק בגלל שהוא צריך לשבת איתי על הפרויקט שלי. בקיצור, אני משתגעת ולא יודעת מה לעשות...המצב כן נראה כאילו הוא משתפר, אבל ברגעים מסוימים אני מרגישה ריחוק וחוסר סבלנות מצידו.