בדיוק היום
דיסקסתי עם מישהו על הפרדוקס של האמת. מצד אחד כולנו או רובנו שואפים לדעת אותה, חלקינו באובססיביות מעוררת חמלה. כי היא לכאורה המזור לחרדה, היא מפזרת עננים של חוסר וודאות שלעיתים קשה לנו מנשוא, יותר מהמצב הנתון, כך אנחנו נוטים לעיתים לחשוב.
אבל כשמתוודים לאמת - כבר אין לאן לשגת, והיא לעיתים בכמה וכמה סטיות תקן רחוקה מהפנטזיה המושלמת שרצינו לחיות בתוכה. ואז מה עכשיו? איך מכילים את הדבר הזה? הרי עכשיו יש מאה אחוז וודאות שאנחנו בברוך.
ככה, כשמישהו משקר אותנו, וגורם לנו לחיות בעננה של הסתרות לפחות אפשר להאשים אותו, שהוא השקרן והמניאק שהורס לנו את החיים, אבל עכשיו?
הוא בעצם אומר לך - אני זה אני, יש משהו שבוער בי שלא מצליח לכבות. חייב את זה. כבר הלכתי לממש את זה <אז מה שבפעם הזו לא היה לו אומץ>, והינה אני מספר לך כדי שעכשיו או תעצרי אותי או תקחי אחריות על מה שאני לא יכול לבד. וגם - אני לא מה שאת מדמיינת לך שם. אני לא מלאך, וזה מה שיש.
ועכשיו לכי תסתדרי עם זה את. לא הוא.