משבר אמון
אני נשואה לאיש 4 שנים וחצי. סה"כ 7 שנים יחד. יש לנו 2 ילדות קטנטנות (אחת בת 4, שניה בת 5 חודשים). זוג מושלם שכזה, הכל מצויין וטוב. הזוג הנוצץ של החבר'ה. המושלם ממש. התחתנו מאהבה גדולה, מחיבור מצויין, פיזי, רגשי וחיצוני, התאמה הכי טובה שאפשר למצוא. לפני 3 חודשים וחצי האיש בא לספר בדמעות ובהיסטריה ממש, שהוא התאהב באחרת. הוא ניהל איתה רומן רגשי אינטרנטי וטלפוני במשך 3 חודשים וחצי. התאהבות והתמסרות, המון מכתבים וסיפורים ועוד כל מיני מחוות רגשיות שעשה למענה. כל זה החל משהייתי בחודש השמיני להיריון ועד חודש וחצי לאחר הלידה. הם לא נפגשו מעולם, קבעו פעם אחת ובעקבות משהו שקרה הפגישה בוטלה, אח"כ הוא כבר הבין שעדיף לא להיפגש ולא נפגשו. בא לספר בדמעות כי אמר שאוהב אותי, לא הפסיק לרגע, הוא רוצה רק אותי. ניסה להפסיק את מה שהיה שם ולא הצליח ולכן בא לספר, כדי שזה יגמר ודי. כי אני הבר היחיד שהוא רוצה בעולם והוא פוחד פחד מוות לאבד אותי. ממש במילים האלה. וזה נגמר. באותו יום הוא ניתק הכל ומחק את כל התכתובות, התמונות וכל השאר. היום הוא כבר ממש אחרי זה, מבין שלא היה שם כלום, שהיא היתה פנטזיה וירטואלית ושום דבר לא היה אמיתי ובטח שלא אהבה. שהיא היתה ממש סתם וכל כך לא אכפת לו ממנה או ממה שקורה איתה. הוא מצטער עד עמקי נשמתו. הוא מתבייש - בעצמו, מתבייש במי שהתאהב ומכה על חטא יום יום. והוא עושה הכל הכל כדי לתקן ולגרום לי להרגיש שאוהב ורוצה אותי ושאכפת לו ממני ורק ממני. הולכים גם לטיפול זוגי. אבל הפגיעה... אני לא מצליחה להרפות. אני לא מצליחה להפסיק להרגיש כעס וזעם וטינה. אני מרגישה שבכל פעם שבה אני נותנת לעצמי קצת להינות ממה שהוא עושה, ליהנות מהמגע שלו או מהאהבה והנתינה שמרעיף, אני חוסמת את הרגשות שלי וחוזרת אחורה. משחזרת שוב ושוב, מה הוא עשה, מה אמר לה, איך בחר לפעול כשהיה שרוי במשבר רגשי, שהחליט לפנות לאישה אחרת ולהתאהב בה במקום לעמוד מולי עם הבעיות. שויתר עלי והלך לאחרת שתספק אותו רגשית. אני לא מצליחה לשחרר את העלבון, את הפגיעה. אני מחייה אותה שוב ושוב, יום יום. אני יודעת שיש משמעות לזמן שיעבור אבל אני לא רואה איך משהו יכול להשתנות כשאני חוסמת את עצמי כל כך. אני תוהה מה טוב בכלל בזוגיות ארוכת טווח? למה להיקשר כל כך רגשית למישהו אם עלולים להיפגע ממנו בצורה כל כך אנושה? למה להיקשר חזרה למישהו שכל כך פגע? אני יודעת שאני צריכה לתת לרגשות מקום ואני נותנת להם ה-מ-ו-ן מקום. אנחנו גם מדברים ומשתפים, גם בבית וגם במסגרת הטיפול הזוגי. אבל אני גם מרגישה שיש גבול שבו צריך להפעיל קצת הגיון ושיקול דעת ואני לא רוצה לעשות או להחליט דברים שאתחרט עליהם. אשמח לתובנות
אני נשואה לאיש 4 שנים וחצי. סה"כ 7 שנים יחד. יש לנו 2 ילדות קטנטנות (אחת בת 4, שניה בת 5 חודשים). זוג מושלם שכזה, הכל מצויין וטוב. הזוג הנוצץ של החבר'ה. המושלם ממש. התחתנו מאהבה גדולה, מחיבור מצויין, פיזי, רגשי וחיצוני, התאמה הכי טובה שאפשר למצוא. לפני 3 חודשים וחצי האיש בא לספר בדמעות ובהיסטריה ממש, שהוא התאהב באחרת. הוא ניהל איתה רומן רגשי אינטרנטי וטלפוני במשך 3 חודשים וחצי. התאהבות והתמסרות, המון מכתבים וסיפורים ועוד כל מיני מחוות רגשיות שעשה למענה. כל זה החל משהייתי בחודש השמיני להיריון ועד חודש וחצי לאחר הלידה. הם לא נפגשו מעולם, קבעו פעם אחת ובעקבות משהו שקרה הפגישה בוטלה, אח"כ הוא כבר הבין שעדיף לא להיפגש ולא נפגשו. בא לספר בדמעות כי אמר שאוהב אותי, לא הפסיק לרגע, הוא רוצה רק אותי. ניסה להפסיק את מה שהיה שם ולא הצליח ולכן בא לספר, כדי שזה יגמר ודי. כי אני הבר היחיד שהוא רוצה בעולם והוא פוחד פחד מוות לאבד אותי. ממש במילים האלה. וזה נגמר. באותו יום הוא ניתק הכל ומחק את כל התכתובות, התמונות וכל השאר. היום הוא כבר ממש אחרי זה, מבין שלא היה שם כלום, שהיא היתה פנטזיה וירטואלית ושום דבר לא היה אמיתי ובטח שלא אהבה. שהיא היתה ממש סתם וכל כך לא אכפת לו ממנה או ממה שקורה איתה. הוא מצטער עד עמקי נשמתו. הוא מתבייש - בעצמו, מתבייש במי שהתאהב ומכה על חטא יום יום. והוא עושה הכל הכל כדי לתקן ולגרום לי להרגיש שאוהב ורוצה אותי ושאכפת לו ממני ורק ממני. הולכים גם לטיפול זוגי. אבל הפגיעה... אני לא מצליחה להרפות. אני לא מצליחה להפסיק להרגיש כעס וזעם וטינה. אני מרגישה שבכל פעם שבה אני נותנת לעצמי קצת להינות ממה שהוא עושה, ליהנות מהמגע שלו או מהאהבה והנתינה שמרעיף, אני חוסמת את הרגשות שלי וחוזרת אחורה. משחזרת שוב ושוב, מה הוא עשה, מה אמר לה, איך בחר לפעול כשהיה שרוי במשבר רגשי, שהחליט לפנות לאישה אחרת ולהתאהב בה במקום לעמוד מולי עם הבעיות. שויתר עלי והלך לאחרת שתספק אותו רגשית. אני לא מצליחה לשחרר את העלבון, את הפגיעה. אני מחייה אותה שוב ושוב, יום יום. אני יודעת שיש משמעות לזמן שיעבור אבל אני לא רואה איך משהו יכול להשתנות כשאני חוסמת את עצמי כל כך. אני תוהה מה טוב בכלל בזוגיות ארוכת טווח? למה להיקשר כל כך רגשית למישהו אם עלולים להיפגע ממנו בצורה כל כך אנושה? למה להיקשר חזרה למישהו שכל כך פגע? אני יודעת שאני צריכה לתת לרגשות מקום ואני נותנת להם ה-מ-ו-ן מקום. אנחנו גם מדברים ומשתפים, גם בבית וגם במסגרת הטיפול הזוגי. אבל אני גם מרגישה שיש גבול שבו צריך להפעיל קצת הגיון ושיקול דעת ואני לא רוצה לעשות או להחליט דברים שאתחרט עליהם. אשמח לתובנות
