משבר אמון עם חמותי
שלום לכולן,
אני חייבת לשתף אתכם, במשבר אליו אני ובעלי נקלענו ביחסינו עם חמותי (מתנצלת מראש על האריכות).
יש לי בן בכור בגיל שלוש. מהרגע הראשון שהוא נולד, נתפסתי ע"י חמותי (ובאופן מסוים גם על ידי הגיסים-האחים של בעלי) כחרדתית/היסטרית/דאגנית בקשר לאופן בו אני שומרת עליו ומגדלת אותו.
מנגד, לאורך השנים, היו כל מיני מקרים, בהם חשתי כי חמותי לא שומרת על בני בצורה מספיק מוקפדת ובטיחותית.
כאשר הוא היה תינוק בן יומו, היא שמרה עליו, ובזמן שהוא ישן, היא קפצה לקנות ירקות למספר דקות (כשאין אף אחד בבית כמובן). לי זה מאוד הפריע, וחשתי חוסר אחריות מצידה.
זה המשיך באירועים נוספים, כמו אי הקפדה להחזיק את ידו כשהיא הולכת איתו ברחוב (כאשר היה בן שנה וחצי-שנתיים). לעתים כשרצתה ללכת להסתובב איתו, ביקשתי שתיקח טיולון ותשים אותו, והיא הסתייגה (בדרך כלל בסוף הסכימה לקחת, אך הייתה לפחות פעם אחת שהיא לקחה את הטיולון ולא השתמשה בו).
האירוע המשמעותי ביותר, התרחש לפני כשלושה חודשים, היינו בשבת אצל חמותי, היא יצאה עם בני לזרוק את הזבל, ולאחר מספר דקות, נכנסה לבדה, ואמרה שהיא באה להודיע לי שהם נמצאים בגינה אז היא רצתה להודיע לי שלא אדאג.
שאלתי אותה כשאני המומה ונסערת, היכן הילד, והיא השיבה לי שהוא נמצא בגינה, והיא אמרה לו להמתין ושהיא כבר חוזרת.
מדובר בגינת שעשועים הנמצאת בסמיכות לבניין בו מתגוררת חמותי, כאשר בין הבניין לגינה מפריד חניון של הבניין ושל בניינים סמוכים, מדובר בגינה פתוחה, אשר אפשר לצאת ממנה בכל רגע (כמובן שלא היה לה קשר עין איתו).
רק עצם המחשבה, שבמהלך 3 הדקות שהיא השאירה אותו בגינה ללא השגחה, הוא יכול היה לצאת ולהיפגע מרכב בחניון, או חלילה להיתקל באדם זר וכך הלאה, לא נתנה לי מנוח, ומבחינתי זה היה הקש ששבר את גב הגמל. בעלי עוד העיר לה למחרת, אך היא הקלה ראש בכך, והשיבה שהיא אמרה לבני להישאר על המגלשה ולא לזוז, ומדובר בזמן קצר, ואין עם זה שום בעיה. כמובן שגם תשובתה המבטלת אף העצימה את תחושותיי.
מאותו הרגע, איבדתי את האמון ביכולת שלה לשמור על הילד בבטחה.
מדובר בחשש שהיא תסתובב איתו מחוץ לבית ופחות כאשר היא נמצאת איתו בבית.
שיתפתי את בעלי בתחושותיי, והוא הזדהה איתי סך הכול. הוא אומנם לא איבד את האמון שלו באימו כפי שאני, אבל הוא בהחלט היה שותף לחששות שלי.
סחבתי את זה מספר שבועות בבטן, כשבתוך תוכי כבר ברור לי שבמצב הדברים הקיים אני לא מוכנה לאפשר לה להסתובב עם ילדי מחוץ לבית. לא הייתי יכולה להגיד לה את זה בצורה ישירה, אז ניסיתי להתמודד עם זה בצורה עקיפה.
לדוג', כאשר היא הוציאה את הילד מהגן, הגעתי יחד איתה לגן, כדי "לפקח" עליה שהיא שומרת עליו כמו שצריך (לדוג' מחזיקה לו את היד ליד כביש וכך הלאה). היא כמובן לא הייתה מודעת לכך.
אלא שהפיצוץ היה כנראה בלתי נמנע. היא הגיעה לבקר את הנכד לפני חודשיים, ואז הציעה לצאת להסתובב איתו. היא הציעה מספר הצעות, ולאחר כל הצעה שהיא העלתה, השבתי: "עדיף שלא", כי הרי לא הרגשתי נוח להגיד לה אני לא סומכת עלייך. בסופו של דבר שהיא העלתה תמיהה מדוע אני מסרבת, השבתי שאני רוצה שהיא תישאר איתו בבית ולא תצא איתו.
היא נעלבה עד עומקי נשמתה מכך שאני מפקפקת ברמת האחריות שלה. בכתה במשך מספר ימים ללא הפסקה.
היא דיברה עם בעלי ושטפה אותו, איזה זלזול וחוצפה ורשעות הייתה בהתנהגות שלי, ועל כך שמה שאמרתי לה, לא הייתי אומרת בחיים לאימא שלי, ואיך אפשר להגיד שהיא לא אחראית, ואיך אפשר להתעלם מהמסירות שלה והאהבה שלה לנכדיה, ושזה לא היה מגיע לה. היא טענה שהבעיה נמצאת אצלי ולא אצלה, וכל מי שהיא מדברת איתו מצדד בכך שתגובתי הייתה מוגזמת ומופרכת, וכי לא נפל כל דופי במעשיה, ושסתם עשיתי סיפור מזה שהיא השאירה אותו בגינה.
בעלי נסע אליה לאחר מספר ימים, כדי לעשות סולחה, אבל לצערי, הפגישה נכשלה, והוא רב עם אימו. הבנתי ממנו, שהוא ניסה לגונן עליי וגיבה את התנהגותי, וניסה להסביר לה את נקודת מבטי, אך היא לא הייתה מוכנה לקבל כל ביקורת במעשיה, והמשיכה לחשוב שעשיתי זאת בצורה לא מכבדת וזדונית, וכי אין שום בסיס למסקנות שלי שהיא לא אחראית.
בחודשיים האחרונים יש נתק חלקי בינינו לבינה, נפגשים מדי פעם, אך הסיפור הזה מעיב על הקשר.
בעלי מדבר איתה מדי פעם, ומביע הזדהות עם עלבונה, ואומר לה שהוא מבין שהיא נפגעה כי זה באמת לא נעים לקבל ביקורת מכלתה, אך מצד שני, הוא אומר לה שהגיבה בצורה מוגזמת ודרמטית (בכתה שבוע, חשבה שעשיתי זאת מתוך רשעות וכך הלאה), וכי המסקנה שהגעתי אליה, לגיטימית מנקודת מבטי, והיא צריכה להבין שאני תופסת את השמירה וההקפדה על הילדים בצורה שונה, וצריך לגשר על הפער, אך היא לא מוכנה לקבל זאת, וטוענת בתוקף שהבעיה היא אצלי, ושהאחים של בעלי גם חושבים שאני דאגנית יתר על המידה (אגב, אין לגיסים שלי אין עדיין ילדים).
חמותי רוצה שנשב כל המשפחה, כלומר, אני ובעלי, היא, וגיסיי, ונלבן את הסיפור הזה כמו שצריך.
אני אומרת לעצמי, למה צריך לעשות מזה סימפוזיון? אי אפשר לפתור דברים כאלה בצורה בוגרת ולפתוח דף חדש? נדמה לי שהיא רוצה להוכיח אותי מול גיסיי, ולהראות לי שאני הבעיה ואני ממש לא מעוניינת בכך (וכמובן גם לא מסכימה).
היא ממשיכה להביא כל הזמן לבעלי דוגמאות שהיא שומעת מאנשים אחרים, כדי להמחיש לו עד כמה הבעיה היא אצלי. רק היום היא סיפרה לו איך גיסי לוקח בת של חבר שלו למימדיון ושגיסי בחיים לא היה חושב לקחת את בני כי ברור לו שאני לא אסכים. נראה לי שהבת של החבר של גיסי בכלל בת 5 ולא בת שלוש (הבדל משמעותי בעיניי), ובכל מקרה מה זה רלוונטי? לפי דעתי כל אחד ורמת הדאגה שלו לילדיו והיא צריכה לקבל את זה.
לפי דעתי, נקודת המבט שלה שונה, והיא לא הצליחה להפנים שזמנים השתנו מאז שהיא הייתה אימא. לדוג', כאשר בעלי היה בגן חובה, הוא היה חוזר לבד מהגן הביתה (הליכה של 10 דקות), האם היום זה עוד קורה?!!
חשוב להבין שבאותה הסיטואציה בה מנעתי מחמותי לצאת עם בני, ראיתי לנגד עיניי את שלום הילד שלי, וזה היה מבחינתי מעל הכל, ולא חשבתי על ההשלכות הקשות של הקשר איתה.
מה נראה לכן? אני אימא דאגנית וחרדתית כפי שחמותי מציגה אותי? עשיתי מעשה בלתי נסלח? עשיתי זאת בצורה מזלזלת? האם חמותי מגיבה בצורה טבעית ונורמלית או שהיא לקחה את זה רחוק מדי? מה אני צריכה לעשות?
שוב מתנצלת על על הטקסט הארוך, מקווה שהצלחתן לשרוד.. (-:
שלום לכולן,
אני חייבת לשתף אתכם, במשבר אליו אני ובעלי נקלענו ביחסינו עם חמותי (מתנצלת מראש על האריכות).
יש לי בן בכור בגיל שלוש. מהרגע הראשון שהוא נולד, נתפסתי ע"י חמותי (ובאופן מסוים גם על ידי הגיסים-האחים של בעלי) כחרדתית/היסטרית/דאגנית בקשר לאופן בו אני שומרת עליו ומגדלת אותו.
מנגד, לאורך השנים, היו כל מיני מקרים, בהם חשתי כי חמותי לא שומרת על בני בצורה מספיק מוקפדת ובטיחותית.
כאשר הוא היה תינוק בן יומו, היא שמרה עליו, ובזמן שהוא ישן, היא קפצה לקנות ירקות למספר דקות (כשאין אף אחד בבית כמובן). לי זה מאוד הפריע, וחשתי חוסר אחריות מצידה.
זה המשיך באירועים נוספים, כמו אי הקפדה להחזיק את ידו כשהיא הולכת איתו ברחוב (כאשר היה בן שנה וחצי-שנתיים). לעתים כשרצתה ללכת להסתובב איתו, ביקשתי שתיקח טיולון ותשים אותו, והיא הסתייגה (בדרך כלל בסוף הסכימה לקחת, אך הייתה לפחות פעם אחת שהיא לקחה את הטיולון ולא השתמשה בו).
האירוע המשמעותי ביותר, התרחש לפני כשלושה חודשים, היינו בשבת אצל חמותי, היא יצאה עם בני לזרוק את הזבל, ולאחר מספר דקות, נכנסה לבדה, ואמרה שהיא באה להודיע לי שהם נמצאים בגינה אז היא רצתה להודיע לי שלא אדאג.
שאלתי אותה כשאני המומה ונסערת, היכן הילד, והיא השיבה לי שהוא נמצא בגינה, והיא אמרה לו להמתין ושהיא כבר חוזרת.
מדובר בגינת שעשועים הנמצאת בסמיכות לבניין בו מתגוררת חמותי, כאשר בין הבניין לגינה מפריד חניון של הבניין ושל בניינים סמוכים, מדובר בגינה פתוחה, אשר אפשר לצאת ממנה בכל רגע (כמובן שלא היה לה קשר עין איתו).
רק עצם המחשבה, שבמהלך 3 הדקות שהיא השאירה אותו בגינה ללא השגחה, הוא יכול היה לצאת ולהיפגע מרכב בחניון, או חלילה להיתקל באדם זר וכך הלאה, לא נתנה לי מנוח, ומבחינתי זה היה הקש ששבר את גב הגמל. בעלי עוד העיר לה למחרת, אך היא הקלה ראש בכך, והשיבה שהיא אמרה לבני להישאר על המגלשה ולא לזוז, ומדובר בזמן קצר, ואין עם זה שום בעיה. כמובן שגם תשובתה המבטלת אף העצימה את תחושותיי.
מאותו הרגע, איבדתי את האמון ביכולת שלה לשמור על הילד בבטחה.
מדובר בחשש שהיא תסתובב איתו מחוץ לבית ופחות כאשר היא נמצאת איתו בבית.
שיתפתי את בעלי בתחושותיי, והוא הזדהה איתי סך הכול. הוא אומנם לא איבד את האמון שלו באימו כפי שאני, אבל הוא בהחלט היה שותף לחששות שלי.
סחבתי את זה מספר שבועות בבטן, כשבתוך תוכי כבר ברור לי שבמצב הדברים הקיים אני לא מוכנה לאפשר לה להסתובב עם ילדי מחוץ לבית. לא הייתי יכולה להגיד לה את זה בצורה ישירה, אז ניסיתי להתמודד עם זה בצורה עקיפה.
לדוג', כאשר היא הוציאה את הילד מהגן, הגעתי יחד איתה לגן, כדי "לפקח" עליה שהיא שומרת עליו כמו שצריך (לדוג' מחזיקה לו את היד ליד כביש וכך הלאה). היא כמובן לא הייתה מודעת לכך.
אלא שהפיצוץ היה כנראה בלתי נמנע. היא הגיעה לבקר את הנכד לפני חודשיים, ואז הציעה לצאת להסתובב איתו. היא הציעה מספר הצעות, ולאחר כל הצעה שהיא העלתה, השבתי: "עדיף שלא", כי הרי לא הרגשתי נוח להגיד לה אני לא סומכת עלייך. בסופו של דבר שהיא העלתה תמיהה מדוע אני מסרבת, השבתי שאני רוצה שהיא תישאר איתו בבית ולא תצא איתו.
היא נעלבה עד עומקי נשמתה מכך שאני מפקפקת ברמת האחריות שלה. בכתה במשך מספר ימים ללא הפסקה.
היא דיברה עם בעלי ושטפה אותו, איזה זלזול וחוצפה ורשעות הייתה בהתנהגות שלי, ועל כך שמה שאמרתי לה, לא הייתי אומרת בחיים לאימא שלי, ואיך אפשר להגיד שהיא לא אחראית, ואיך אפשר להתעלם מהמסירות שלה והאהבה שלה לנכדיה, ושזה לא היה מגיע לה. היא טענה שהבעיה נמצאת אצלי ולא אצלה, וכל מי שהיא מדברת איתו מצדד בכך שתגובתי הייתה מוגזמת ומופרכת, וכי לא נפל כל דופי במעשיה, ושסתם עשיתי סיפור מזה שהיא השאירה אותו בגינה.
בעלי נסע אליה לאחר מספר ימים, כדי לעשות סולחה, אבל לצערי, הפגישה נכשלה, והוא רב עם אימו. הבנתי ממנו, שהוא ניסה לגונן עליי וגיבה את התנהגותי, וניסה להסביר לה את נקודת מבטי, אך היא לא הייתה מוכנה לקבל כל ביקורת במעשיה, והמשיכה לחשוב שעשיתי זאת בצורה לא מכבדת וזדונית, וכי אין שום בסיס למסקנות שלי שהיא לא אחראית.
בחודשיים האחרונים יש נתק חלקי בינינו לבינה, נפגשים מדי פעם, אך הסיפור הזה מעיב על הקשר.
בעלי מדבר איתה מדי פעם, ומביע הזדהות עם עלבונה, ואומר לה שהוא מבין שהיא נפגעה כי זה באמת לא נעים לקבל ביקורת מכלתה, אך מצד שני, הוא אומר לה שהגיבה בצורה מוגזמת ודרמטית (בכתה שבוע, חשבה שעשיתי זאת מתוך רשעות וכך הלאה), וכי המסקנה שהגעתי אליה, לגיטימית מנקודת מבטי, והיא צריכה להבין שאני תופסת את השמירה וההקפדה על הילדים בצורה שונה, וצריך לגשר על הפער, אך היא לא מוכנה לקבל זאת, וטוענת בתוקף שהבעיה היא אצלי, ושהאחים של בעלי גם חושבים שאני דאגנית יתר על המידה (אגב, אין לגיסים שלי אין עדיין ילדים).
חמותי רוצה שנשב כל המשפחה, כלומר, אני ובעלי, היא, וגיסיי, ונלבן את הסיפור הזה כמו שצריך.
אני אומרת לעצמי, למה צריך לעשות מזה סימפוזיון? אי אפשר לפתור דברים כאלה בצורה בוגרת ולפתוח דף חדש? נדמה לי שהיא רוצה להוכיח אותי מול גיסיי, ולהראות לי שאני הבעיה ואני ממש לא מעוניינת בכך (וכמובן גם לא מסכימה).
היא ממשיכה להביא כל הזמן לבעלי דוגמאות שהיא שומעת מאנשים אחרים, כדי להמחיש לו עד כמה הבעיה היא אצלי. רק היום היא סיפרה לו איך גיסי לוקח בת של חבר שלו למימדיון ושגיסי בחיים לא היה חושב לקחת את בני כי ברור לו שאני לא אסכים. נראה לי שהבת של החבר של גיסי בכלל בת 5 ולא בת שלוש (הבדל משמעותי בעיניי), ובכל מקרה מה זה רלוונטי? לפי דעתי כל אחד ורמת הדאגה שלו לילדיו והיא צריכה לקבל את זה.
לפי דעתי, נקודת המבט שלה שונה, והיא לא הצליחה להפנים שזמנים השתנו מאז שהיא הייתה אימא. לדוג', כאשר בעלי היה בגן חובה, הוא היה חוזר לבד מהגן הביתה (הליכה של 10 דקות), האם היום זה עוד קורה?!!
חשוב להבין שבאותה הסיטואציה בה מנעתי מחמותי לצאת עם בני, ראיתי לנגד עיניי את שלום הילד שלי, וזה היה מבחינתי מעל הכל, ולא חשבתי על ההשלכות הקשות של הקשר איתה.
מה נראה לכן? אני אימא דאגנית וחרדתית כפי שחמותי מציגה אותי? עשיתי מעשה בלתי נסלח? עשיתי זאת בצורה מזלזלת? האם חמותי מגיבה בצורה טבעית ונורמלית או שהיא לקחה את זה רחוק מדי? מה אני צריכה לעשות?
שוב מתנצלת על על הטקסט הארוך, מקווה שהצלחתן לשרוד.. (-:
