משבר אינסופי
בסיפור שלי לא המצאתי את הגלגל, אבל נחרדתי לגלות שאני ש"יודעת הכל" לא יודעת להתומדד עם זה... אנחנו זוג אוהב ואפילו מאוד כבר שנה וחצי.יש לנו תינוקת מתוקה בת חודשיים מתוכננת לחלוטין. היינו אמורים להתחתן לפני מספר חודשים וביטלנו את החתונה (כן כן, אולם , שמלה והכל) חודש וחצי לפני וליתר דיוק יום לפני יום הולדתי
. יש לנו שלוש בעיות עיקריות ואלך מהקל אל הכבד: (סליחה על חוסר הצנזורה) בן זוגי אוהב סמים. ככה. הוא נמנה על הברנז'ה התל אביבית המסיבתית שחובבים קריסטל. לפני שאני נכנסתי לתמונה, היו ערבי "קרחנה" בחמישי ומתמסטלים למוות. לא ידעתי ולא היכרתי את העולם השחור הזה אבל ירדה איכשהו התדירות. הסכם ממון: הסכמתי להסכם ממון, אבל הוא רוצה הסכם חולני... אם חוק יחסי ממון אומר 50% מה כ ל אחרי שמתחתנים, הוא רוצה לקבוע סכומים אחרי שמתחתנים. לא מעניין אותו מה החוק אומר ובאמת שזה לא מרוע לב או קמצנות, הוא חושד כל הזמן ומפחד שכל מה שנה במו ידיו מחר ייעלם. רדוף פחדים. והבעיה שכולנו מכירים לצערי, ההורים שלו. הוא עוד מעט בן 40, הם לא משחררים והוא לא משחרר. הם חושבים שאף אחת לא מספיק טובה בשבילו וזו זכותם, אבל הם שולחים חיצים לאורך כל הדרך. הוא מכבד אותם מעל ומעבר, שזה משהו שיקרין לחיוב על הזוגיות, אבל לא... הוא כל הזמן מנסה להכניס אותם בדלת האחורית. הוא יודע שיש איתם בעיה , הוא הולך לפסיכולוגית כדי לדעת איך להתמודד עם החנק שלהם אבל רוצה שאתנהג כאילו אני הבת שלהם. הוא לא מבין שאי אפשר להתקרב יתר על המידה שמנסים לפגוע בך כל הזמן, את הזוגיות של האח הגדול הם הרסו כבר, וכולם יודעים את זה. אני חושבת שנמאס לי להתמודד עם זה. נמאס לי שהם מקנאים שאני בחופשת לידה ואמי איתי, נמאס לי שמתערבים לי במוזמנים לבריתה, נמאס לי שיש נסיון לכפות אותם עלי מצידו. נמאס לי להיות חולה ובמקום לקבל עזרה מבן זוגי, הוא רץ למשפחתו כדי שלא יהיו ריכולים.. אני מפונקת? לא מעריכה את מה שיש לי? למה אני צריכה לסבול כ"כ? אני רוצה רק להנות מהאושר שלי. כ"כ רציתי תא משפחתי בריא, עם אבא בבית, דמות גברית אבהית לילדים שלי, אבל כנראה שנכשלתי. מה דעתכם?
בסיפור שלי לא המצאתי את הגלגל, אבל נחרדתי לגלות שאני ש"יודעת הכל" לא יודעת להתומדד עם זה... אנחנו זוג אוהב ואפילו מאוד כבר שנה וחצי.יש לנו תינוקת מתוקה בת חודשיים מתוכננת לחלוטין. היינו אמורים להתחתן לפני מספר חודשים וביטלנו את החתונה (כן כן, אולם , שמלה והכל) חודש וחצי לפני וליתר דיוק יום לפני יום הולדתי
. יש לנו שלוש בעיות עיקריות ואלך מהקל אל הכבד: (סליחה על חוסר הצנזורה) בן זוגי אוהב סמים. ככה. הוא נמנה על הברנז'ה התל אביבית המסיבתית שחובבים קריסטל. לפני שאני נכנסתי לתמונה, היו ערבי "קרחנה" בחמישי ומתמסטלים למוות. לא ידעתי ולא היכרתי את העולם השחור הזה אבל ירדה איכשהו התדירות. הסכם ממון: הסכמתי להסכם ממון, אבל הוא רוצה הסכם חולני... אם חוק יחסי ממון אומר 50% מה כ ל אחרי שמתחתנים, הוא רוצה לקבוע סכומים אחרי שמתחתנים. לא מעניין אותו מה החוק אומר ובאמת שזה לא מרוע לב או קמצנות, הוא חושד כל הזמן ומפחד שכל מה שנה במו ידיו מחר ייעלם. רדוף פחדים. והבעיה שכולנו מכירים לצערי, ההורים שלו. הוא עוד מעט בן 40, הם לא משחררים והוא לא משחרר. הם חושבים שאף אחת לא מספיק טובה בשבילו וזו זכותם, אבל הם שולחים חיצים לאורך כל הדרך. הוא מכבד אותם מעל ומעבר, שזה משהו שיקרין לחיוב על הזוגיות, אבל לא... הוא כל הזמן מנסה להכניס אותם בדלת האחורית. הוא יודע שיש איתם בעיה , הוא הולך לפסיכולוגית כדי לדעת איך להתמודד עם החנק שלהם אבל רוצה שאתנהג כאילו אני הבת שלהם. הוא לא מבין שאי אפשר להתקרב יתר על המידה שמנסים לפגוע בך כל הזמן, את הזוגיות של האח הגדול הם הרסו כבר, וכולם יודעים את זה. אני חושבת שנמאס לי להתמודד עם זה. נמאס לי שהם מקנאים שאני בחופשת לידה ואמי איתי, נמאס לי שמתערבים לי במוזמנים לבריתה, נמאס לי שיש נסיון לכפות אותם עלי מצידו. נמאס לי להיות חולה ובמקום לקבל עזרה מבן זוגי, הוא רץ למשפחתו כדי שלא יהיו ריכולים.. אני מפונקת? לא מעריכה את מה שיש לי? למה אני צריכה לסבול כ"כ? אני רוצה רק להנות מהאושר שלי. כ"כ רציתי תא משפחתי בריא, עם אבא בבית, דמות גברית אבהית לילדים שלי, אבל כנראה שנכשלתי. מה דעתכם?
