מר-מתוק מוזר
פרק 19
.
- פותח הנושא מיה אחת
- פורסם בתאריך
הפרק בהודעות. חלק א'.
שעות וימים חלפו בזה אחר זה, בּבְליל של שקיעות אדומות וזריחות תכלכלות שרצדו על פני שמשת החלון. לילי עקבה אחר מניין הימים מאז חטיפתה ביסודיות אפיינית, אך חוסר הוודאות ואיומיו המעורפלים, החוזרים ונשנים של וולדמורט, כרסמו לאט את חומות התקווה והבטחון מאחוריהן בצרה את עצמה. לילי ישבה על אדן החלון, ברכיה אסופות אל גופה, וצפתה בשמש השוקעת מעבר לפסגות המשוננות. את השעות הראשונות בבוקר שלאחר החטיפה, בלתה בניסיון לקבוע היכן היא. לא הייתה שום וודאות כי הנוף הנשקף אליה בעד לחלון המקומר איננו אשליה מכושפת, אבל מהיכרותה הקצרה עם הלורד האפל (ומהמעט שצליחה להסיק בנוגע לכוונותיו), נטתה לילי להניח כי וולדמורט לא יטרח לשקר לה. כמויות הגשם שירדו במקום והנוף הפראי, בנוסף לקרבתם של ההרים וריחו המלוח של הים שהגיע לאפה מדי פעם בפעם, הובילו את את לילי להניח כי היא נמצאת אי שם בצפון וויילס. מזג האוויר היה חמים מזה שבהוגוורטס. לא היה שלג שיכסה את הבתא הנמוכה שהשתרעה מעבר לחלון, והטמפרטורה מעולם לא ירדה מתחת לחמש מעלות. אף על פי כן, היה לה קר. קור תמידי, עוטף, כמו אצבעות של קפאון ויאוש שהתגנבו מתחת לבגדיה, מתחת לעורה וחפנו את לבה של לילי ביד רפאים צוננת. היא שנאה את המקום. לחות פעפעה בעד לכתלי האבן, מלווה בתחושה מעורפלת יותר, אבסטרקטית, של זעם עתיק יומין, חולי ומרירות. נכחותו של וולדמורט, שהיה מתעכב בחדריה - לרגעים חטופים או שעות ארוכות - לא שיפרה את הרגשתה של לילי. היא הקיצה לתוך חדר רחב ידיים, מרוהט בפאר מרקיב שהעיד על עושר שחלף זמנו. זאת, במקום להתעורר בצינוק החשוך לו ציפתה. לעיתים היה לה נדמה שהיא מעדיפה את הצינוק. היא חכתה לעינויים, ובמידה מסוימת, הייתה מוכנה לעמוד בכאב, אבל ביקוריו של וולדמורט היה סוג אחר של עינוי, כזה שלילי לא ידעה כיצד להתמודד עמו. היא יכלה להתמודד עם הקרושיאטוס. הכאב היה בלתי נסבל, אבל האקט עצמו היה צפוי ומתקבל על הדעת. העונג שמלא את וולדמורט ברגעים הללו, הוא שהחריד אותה באמת. הסדיזם שלו היה הדבר שלילי התקשתה לתפוס. זה, והחיבה היתירה, הלא-טבעית, שהלורד האפל נדמה לרכוש לה. קיננה בלילי התחושה המעורפלת כי הוא מוקסם על ידיי עזות המצח שלה. וולדמורט היה מוקף באומרי-הן, וסרבנותה של לילי... עוררה אותו? סקרנה אותו? היא התקשתה לומר בוודאות. הוא התפעל מיופייה, ולילי חשבה כי אולי הכיעור שלו עצמו משך את וולדמורט אליה. היא העלתה את השאלה, באחת משיחותיהם הכפויות, ונענתה בצחוק גבוה, מתגלגל. וולדמורט הרים את ידו העכבישית, וכשהוא מעביר אותה על פניו ברפרוף, התבונן בלילי מתוך פנים שהיו שונות לגמרי ממסיכת המוות הלבנה שניבטה אליה ברגיל. היא צמצמה את עיניה, מביטה בוולדמורט בחשדנות. לילי זהתה קסם ללא-שרביט, אך לא הבינה מה תכליתו הפעם. "מי זה? מה עשית?" "זה הוא... טום רידל." לילי הביטה בתווי-הפנים שספק רחפו ספק נצמדו לפניו הנחשיות של וולדמורט. שיער שחור, עבה ומבריק כיסה את הקרקפת העירומה, נופל על מצח גבוה וחינני. העור החיוור כסיד לבש גוון נאה של שנהב. עיניים תכולות, מלאות חיניות, החליפו את אישוני החתול הארגמניים, והזרבובית הנחשית התחלפה בחוטם אריסטוקרטי. הוא היה יפה. לא היופי הקודר, האפלולי, של סיריוס בלק, כי אם יופי מואר, מלא חיים, שהזכיר לה... היא חשבה על התינוק שראתה בחלומה, אי שם לפני חודשים ארוכים, ונרעדה. וולדמורט חייך ברשעות כשפניו הנאים של טום ריידל התפוגגו לאיטם. "האם די בזה לענות על שאלתך?" היא נדה בראשה, מלחלחת את שפתיה. "כן... לא! אולי. זה תלוי..." "תלוי במה, לביאת גריפינדור שלי?" לילי שנאה את הכינוי. "תלוי ב..אם התכוונת לזה או לא," השיבה לבסוף. "שקר החן, הבל היופי..." ציטט וולדמורט כשהוא מניף את ידו החיוורת במחווה של ביטול. "טום רידל היה נער יפה מאוד," אמר וולדמורט, "מה שסייע לו להשיג דברים וללא ספק הקל על חייו. טום רידל מת. הנער שהיה צריך להשתמש במראהו החיצוני על מנת להקסים את דרכו אל לבם של אנשים, לא קיים עוד. לורד וולדמורט יכול לקחת כל מה שהוא רוצה. ללורד וולדמורט אין צורך ביופי חיצוני." הוא אמר זאת בגאווה, עיניו האדומות זורחות בנוגה ארגמני. "לורד וולדמורט מדבר על עצמו בגוף שלישי," ירתה לילי. הוא הביט בה בזעם. "קרושיו!" לילי צנחה על ארבעותיה, מתפתלת בכאב. קרסיי זכוכית משוננים, מחושמלים, פלחו את גופה, ואף על פי שהבטיחה לעצמה שלא תשמיע קול, מצאה את עצמה צועקת. "אתה... באמת... נהנה... מזה..." ירקה לאחר מכן, עדיין מתגוללת על הרצפה. עיניה של לילי היו עצומות למחצה, פניה חיוורים כפני המוות. "כן, יפתי," השיב וולדמורט באכזריות. "זה מהנה אותי עד מאוד." היא ראתה אותו רוכן מעליה, מתכווצת בחלחלה כאשר הרים אותה בזרועותיו. וולדמורט נשא את לילי למיטה הענקית בה נאלצה לישון מדי לילה. הוא היה קר. נטול חום אנושי של ממש. ידיו החשופות היו צוננות ולחות. עדיין חלשה מכדי לנוע, הניחה לוולדמורט להשכיב אותה על המיטה, עוקבת אחרי המאורעות בריחוק קריר, של צופה מן הצד. הלורד האפל רכן מעליה, עיניו הנחשיות, האדומות, קודחות לתוך שלה. -"מה אתה רוצה?" הוא גיחך, אצבעותיו מרחפות מעל עיקול צווארה. "תוריד ממני את הידיים המטונפות שלך," סיננה לילי. "צצצק צצק... אבא ואמא לא ירצו לשמוע את התינוקת שלהם מדברת בשפה כזו." "אני מתכוונת לזה, מפלצת שכמותך," היא נשמה בכבדות, עדיין חלשה מקללת הקרושיאטוס. "אל. תגע. בי." "ילדה טיפשה," נהם וולדמורט, מתכופף על מנת לקרוע את שורת הכפתורים בחזית חלוקה. "הייתי זקוק לך ולכן חטפתי אותך," אמר כשהוא מתנשף, מתאמץ לרסן את לילי שהתפתלה תחתיו. "אני רוצה אותך, ולכן את שלי. הפנים היפות שלך והשדיים הרכים שלך והכוס המתוק שלך. כולם שלי. שלי. ואם את טיפשה מספיק כדי לחשוב שתוכלי לעצור בעדי- נערה חסרת בינה-!"
שעות וימים חלפו בזה אחר זה, בּבְליל של שקיעות אדומות וזריחות תכלכלות שרצדו על פני שמשת החלון. לילי עקבה אחר מניין הימים מאז חטיפתה ביסודיות אפיינית, אך חוסר הוודאות ואיומיו המעורפלים, החוזרים ונשנים של וולדמורט, כרסמו לאט את חומות התקווה והבטחון מאחוריהן בצרה את עצמה. לילי ישבה על אדן החלון, ברכיה אסופות אל גופה, וצפתה בשמש השוקעת מעבר לפסגות המשוננות. את השעות הראשונות בבוקר שלאחר החטיפה, בלתה בניסיון לקבוע היכן היא. לא הייתה שום וודאות כי הנוף הנשקף אליה בעד לחלון המקומר איננו אשליה מכושפת, אבל מהיכרותה הקצרה עם הלורד האפל (ומהמעט שצליחה להסיק בנוגע לכוונותיו), נטתה לילי להניח כי וולדמורט לא יטרח לשקר לה. כמויות הגשם שירדו במקום והנוף הפראי, בנוסף לקרבתם של ההרים וריחו המלוח של הים שהגיע לאפה מדי פעם בפעם, הובילו את את לילי להניח כי היא נמצאת אי שם בצפון וויילס. מזג האוויר היה חמים מזה שבהוגוורטס. לא היה שלג שיכסה את הבתא הנמוכה שהשתרעה מעבר לחלון, והטמפרטורה מעולם לא ירדה מתחת לחמש מעלות. אף על פי כן, היה לה קר. קור תמידי, עוטף, כמו אצבעות של קפאון ויאוש שהתגנבו מתחת לבגדיה, מתחת לעורה וחפנו את לבה של לילי ביד רפאים צוננת. היא שנאה את המקום. לחות פעפעה בעד לכתלי האבן, מלווה בתחושה מעורפלת יותר, אבסטרקטית, של זעם עתיק יומין, חולי ומרירות. נכחותו של וולדמורט, שהיה מתעכב בחדריה - לרגעים חטופים או שעות ארוכות - לא שיפרה את הרגשתה של לילי. היא הקיצה לתוך חדר רחב ידיים, מרוהט בפאר מרקיב שהעיד על עושר שחלף זמנו. זאת, במקום להתעורר בצינוק החשוך לו ציפתה. לעיתים היה לה נדמה שהיא מעדיפה את הצינוק. היא חכתה לעינויים, ובמידה מסוימת, הייתה מוכנה לעמוד בכאב, אבל ביקוריו של וולדמורט היה סוג אחר של עינוי, כזה שלילי לא ידעה כיצד להתמודד עמו. היא יכלה להתמודד עם הקרושיאטוס. הכאב היה בלתי נסבל, אבל האקט עצמו היה צפוי ומתקבל על הדעת. העונג שמלא את וולדמורט ברגעים הללו, הוא שהחריד אותה באמת. הסדיזם שלו היה הדבר שלילי התקשתה לתפוס. זה, והחיבה היתירה, הלא-טבעית, שהלורד האפל נדמה לרכוש לה. קיננה בלילי התחושה המעורפלת כי הוא מוקסם על ידיי עזות המצח שלה. וולדמורט היה מוקף באומרי-הן, וסרבנותה של לילי... עוררה אותו? סקרנה אותו? היא התקשתה לומר בוודאות. הוא התפעל מיופייה, ולילי חשבה כי אולי הכיעור שלו עצמו משך את וולדמורט אליה. היא העלתה את השאלה, באחת משיחותיהם הכפויות, ונענתה בצחוק גבוה, מתגלגל. וולדמורט הרים את ידו העכבישית, וכשהוא מעביר אותה על פניו ברפרוף, התבונן בלילי מתוך פנים שהיו שונות לגמרי ממסיכת המוות הלבנה שניבטה אליה ברגיל. היא צמצמה את עיניה, מביטה בוולדמורט בחשדנות. לילי זהתה קסם ללא-שרביט, אך לא הבינה מה תכליתו הפעם. "מי זה? מה עשית?" "זה הוא... טום רידל." לילי הביטה בתווי-הפנים שספק רחפו ספק נצמדו לפניו הנחשיות של וולדמורט. שיער שחור, עבה ומבריק כיסה את הקרקפת העירומה, נופל על מצח גבוה וחינני. העור החיוור כסיד לבש גוון נאה של שנהב. עיניים תכולות, מלאות חיניות, החליפו את אישוני החתול הארגמניים, והזרבובית הנחשית התחלפה בחוטם אריסטוקרטי. הוא היה יפה. לא היופי הקודר, האפלולי, של סיריוס בלק, כי אם יופי מואר, מלא חיים, שהזכיר לה... היא חשבה על התינוק שראתה בחלומה, אי שם לפני חודשים ארוכים, ונרעדה. וולדמורט חייך ברשעות כשפניו הנאים של טום ריידל התפוגגו לאיטם. "האם די בזה לענות על שאלתך?" היא נדה בראשה, מלחלחת את שפתיה. "כן... לא! אולי. זה תלוי..." "תלוי במה, לביאת גריפינדור שלי?" לילי שנאה את הכינוי. "תלוי ב..אם התכוונת לזה או לא," השיבה לבסוף. "שקר החן, הבל היופי..." ציטט וולדמורט כשהוא מניף את ידו החיוורת במחווה של ביטול. "טום רידל היה נער יפה מאוד," אמר וולדמורט, "מה שסייע לו להשיג דברים וללא ספק הקל על חייו. טום רידל מת. הנער שהיה צריך להשתמש במראהו החיצוני על מנת להקסים את דרכו אל לבם של אנשים, לא קיים עוד. לורד וולדמורט יכול לקחת כל מה שהוא רוצה. ללורד וולדמורט אין צורך ביופי חיצוני." הוא אמר זאת בגאווה, עיניו האדומות זורחות בנוגה ארגמני. "לורד וולדמורט מדבר על עצמו בגוף שלישי," ירתה לילי. הוא הביט בה בזעם. "קרושיו!" לילי צנחה על ארבעותיה, מתפתלת בכאב. קרסיי זכוכית משוננים, מחושמלים, פלחו את גופה, ואף על פי שהבטיחה לעצמה שלא תשמיע קול, מצאה את עצמה צועקת. "אתה... באמת... נהנה... מזה..." ירקה לאחר מכן, עדיין מתגוללת על הרצפה. עיניה של לילי היו עצומות למחצה, פניה חיוורים כפני המוות. "כן, יפתי," השיב וולדמורט באכזריות. "זה מהנה אותי עד מאוד." היא ראתה אותו רוכן מעליה, מתכווצת בחלחלה כאשר הרים אותה בזרועותיו. וולדמורט נשא את לילי למיטה הענקית בה נאלצה לישון מדי לילה. הוא היה קר. נטול חום אנושי של ממש. ידיו החשופות היו צוננות ולחות. עדיין חלשה מכדי לנוע, הניחה לוולדמורט להשכיב אותה על המיטה, עוקבת אחרי המאורעות בריחוק קריר, של צופה מן הצד. הלורד האפל רכן מעליה, עיניו הנחשיות, האדומות, קודחות לתוך שלה. -"מה אתה רוצה?" הוא גיחך, אצבעותיו מרחפות מעל עיקול צווארה. "תוריד ממני את הידיים המטונפות שלך," סיננה לילי. "צצצק צצק... אבא ואמא לא ירצו לשמוע את התינוקת שלהם מדברת בשפה כזו." "אני מתכוונת לזה, מפלצת שכמותך," היא נשמה בכבדות, עדיין חלשה מקללת הקרושיאטוס. "אל. תגע. בי." "ילדה טיפשה," נהם וולדמורט, מתכופף על מנת לקרוע את שורת הכפתורים בחזית חלוקה. "הייתי זקוק לך ולכן חטפתי אותך," אמר כשהוא מתנשף, מתאמץ לרסן את לילי שהתפתלה תחתיו. "אני רוצה אותך, ולכן את שלי. הפנים היפות שלך והשדיים הרכים שלך והכוס המתוק שלך. כולם שלי. שלי. ואם את טיפשה מספיק כדי לחשוב שתוכלי לעצור בעדי- נערה חסרת בינה-!"
חלק ב'.
לילי נעצרה לרגע על מנת להתבונן בדם החומצי שזלג מהשרטת שהותירו ציפורניה על לחיו. עיניו בערו בכעס נורא. לאחר מכן, כשהיא מגייסת את שארית שנותר ברשותה, כיוונה בִּרְכִּיה לחלציו של היצור המחריד שגחן מעליה. עיניו האדומות של וולדמורט, הזדגגו, אחר התבהרו. קול חנוק, ספק צווחה ספק יללה חייתית, בקעה מפיו. "בוצדמית מטומטמת!" הוא שלף את שרביטו, ובשני לחשים מהירים שיתק את לילי וערטל אותה מבגדיה. היא רצתה לצרוח- אפילו שלא ידעה במה זה יועיל, שכן אפילו מי שישמע אותה לא יבוא לעזרתה. לצרוח: מפני שהצליל הצורם, החרוך, עשוי לגרום לו לסגת לאחור וימחה את החיוך המכוער מפניו. אולי מפני שאינספור סרטים ותכניות טלוויזיה מוגלגיות למדו אותה שזו התגובה המתאימה לסיטואציה. מענה טיפשי, מן הסתם, לאיום חמור כל כך, אבל אפילו הכבוד המפוקפק הזה נשלל מלילי. לחש השיתוק כבל את גרונה ואיבן את מיתרי הקול, מחניק את זעקותיה עוד בטרם נולדו. לילי עצמה את עיניה, נאבקת בדמעות שאיימו לזלוג. לכל הפחות, לא תתן למפלצת את הסיפוק שבלראות אותה בוכה. והיא לא תביט בו. הוא לא יראה את הזוועה בעיניה. ידיו של וולדמורט, קרירות ולחות כמו בשר מרקיב, רחפו על גופה של לילי. בליטות זעירות של צמרמורת כיסו את עורה החשוף וצחנת המוות של נשימתו התרפקה על לחייה. הוא צבט פטמה ורודה בין אצבעות המעוקלות; בעדינות, ואז בכח כה רב שגרם ללילי להתכווץ בכאב. היא זכרה שאי אז, בצעירותה, היו מתרחשות תופעות מוזרות כל אימת שמצאה את עצמה במצבים של מצוקה ממשית. הפעם ההיא, שבה כמעט נדרסה על ידיי מכונית ושנייה לאחר מכן הופיעה לצד הכביש כשהיא בריאה ושלמה. כשרודני קרטיס, בנם המגודל של השכנים, ניסה לגרור אותה אל החצר האחורית ולבצע בה את זממו: כח מוזר שיתק את רודני, ואפשר ללילי לברוח מהמקום כל עוד רוחה בה. היא למדה את ההסבר לכך בהוגוורטס. כוחות הקסם האצורים בה - שכל אותו זמן לא באו לידיי ביטוי - פרצו מאליהם במצבים של צורך אמיתי. כמו עכשיו. היא עצמה את עיניה והתרכזה. אולי, אם תתאמץ מספיק, תוכל לגייס די כח קסם על מנת... היא לא ידעה מה בדיוק. על מנת לעצור בעדו. איכשהו. היא צרחה. גל של כח פרימיטיבי גרם לילי להתרומם ולהתקשת. קסם נקי, פראי ולא מכויל, חשמל את האוויר, התלפף סביב גרונו של וולדמורט והדף אתו לאחור בעצמה אדירה. הדמות המפלצתית הוטחה כנגד הקיר, בעוד שלילי מצאה את עצמה לבושה בבגדיה. היא נשמה עמוקות, מחניקה יבבה אקראית, והתרוממה על מנת להביט בו. וולדמורט החזיר לה מבט של שנאה טהורה. היא חשקה את שפתיה. "אני לא שלך, ואף פעם לא אהיה שלך," אמרה לו בבוז ממסמר. "לא הפנים היפות שלי, ולא השדיים הרכים שלי, ולא..." היא נשמה עמוקות בטרם הגתה את המילה, "ולא הכוס המתוק שלי. אתה יכול להחזיק אותי כאן כנגד רצוני, אתה יכול להכאיב לי ולאיים עלי ולאנוס אותי- אבל אני אף פעם, אף פעם, לא אהיה שלך." * * * הוא לא חזר להטריד אותה לאחר מכן. אף על פי שלילי התקשתה לומר מדוע הניח לה, הייתה לילי אסירת תודה על כך. אולי חשב כי היא איננה ראויה לכבוד שבנכחותו. לילי מצאה את האפשרות הזו הגיונית, אך לא רלוונטית במיוחד. משהו אחר הסיג אותו ממנה. לילי שכבה במיטה הענקית דקות ארוכות לאחר מכן, מתייפחת אל הכר. האירוע התנגן במחשבותיה פעם אחר פעם כמו תקליט שבור. היא לא רצתה לזכור ומצאה את עצמה משחזרת את המגע המרקיב, הרירי, את הצמרמורת שהעבירו בה ליטופיו של וולדמורט. והיא זכרה את המבט בעיניו. הייתה שם שנאה, הו כן, אבל אפילו בשנאה הזו היה משהו שלילי התפלאה לזהות ככאב. השתוממות ילדותית, מלאת-מרי: הוא הזכיר לה ילד שהתקשה להבין מדוע מבוגר אהוב דוחה אותו מעליו. כאילו הדחייה עצמה הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. וולדמורט. ילד. דחוי. לילי צחקה נכח שרשרת האסוציאציות עד שבטנה כאבה. צחוק התערבב בבכי, שהתחלף ביפחות שהפכו לצחוק וחוזר חלילה. זה היה כל כך... פתטי. והסכנה הייתה כל כך מוחשית. 'והוא נגע בי, ורציתי למות באותו רגע.' היא ניסתה לחשוב על ג'יימס. להתנחם בזכרון השעות שהעבירו ביחד. 'כמה מוזר שאפילו זכרון של מגע יכול לחמם...' לילי עצמה את עיניה, מנסה לשחזר את התחושה המדויקת של עורו כנגד עורה. ג'יימס היה חמים וחלק, ובריא. 'ואלוהים יודע מתי אראה אותו שוב... שלא אראה אותו שוב...' הדמעות גלשו על לחייה. היא לא טרחה להיאבק בהן. לא הפעם. ארוחת הערב, לה למדה לילי לצפות כשעתיים לאחר רדת החשיכה, לא הגיעה באותו יום. למחרת, כללה ארוחת הבוקר שלה מרק דלוח ופיסת לחם עבשה. 'חסל סדר ארוחות דשנות,' הרהרה ללא קול. 'אני כבר לא משעשעת ולכן נמאס למפלצת לפטם אותי.' ועם זאת, לילי לגמה את המרק וכרסמה את הלחם בתחושת רווחה שלא הרגישה מזה ימים ארוכים. הוא לא הציע שוחד. היא לא תתבקש לקיים את חלקה בהסכם ההזוי שוולדמורט הגה במוחו. לילי תהתה כמה זמן יהיה עליה להשאר במקום. כמה זמן נותר לה לחיות. אחרי שסרקה את החדר ביסודיות ביומים הראשונים לשהייתה שם, ידעה שכל ניסיון לברוח יהיה חסר תוכלת. עשרה מטרים הפרידו ביו חלון החדר לבין הקרקע. לא נפילה ארוכה. לעיתים שאלה את עצמה האם הנפילה תארך מספיק זמן על מנת לאפשר לה תחושה כלשהי של ריחוף. החלון לא היה מסורג. היא תוכל לקפוץ ממנו אל מותה, אם לא תיוותר ברירה אחרת. היא תהתה האם וולדמורט חשב על כך. אולי כן. אולי שגעון האלמוות של וולדמורט עצמו הפך את המחשבה שאדם אחר עשוי לקפד את חייו מרצון, לבלתי אפשרית עבור הלורד האפל. לילי קיוותה שיהיה לה די כח על מנת לקחת את הצעד הזה. מוטב למות תוך סיכול תכניותיו של וולדמורט מאשר למות כשהיא משרתת את מטרותיו. פרט לזה... כל עוד היא חיה, כל זמן שהיא מוסיפה לנשום... היה סיכוי.
לילי נעצרה לרגע על מנת להתבונן בדם החומצי שזלג מהשרטת שהותירו ציפורניה על לחיו. עיניו בערו בכעס נורא. לאחר מכן, כשהיא מגייסת את שארית שנותר ברשותה, כיוונה בִּרְכִּיה לחלציו של היצור המחריד שגחן מעליה. עיניו האדומות של וולדמורט, הזדגגו, אחר התבהרו. קול חנוק, ספק צווחה ספק יללה חייתית, בקעה מפיו. "בוצדמית מטומטמת!" הוא שלף את שרביטו, ובשני לחשים מהירים שיתק את לילי וערטל אותה מבגדיה. היא רצתה לצרוח- אפילו שלא ידעה במה זה יועיל, שכן אפילו מי שישמע אותה לא יבוא לעזרתה. לצרוח: מפני שהצליל הצורם, החרוך, עשוי לגרום לו לסגת לאחור וימחה את החיוך המכוער מפניו. אולי מפני שאינספור סרטים ותכניות טלוויזיה מוגלגיות למדו אותה שזו התגובה המתאימה לסיטואציה. מענה טיפשי, מן הסתם, לאיום חמור כל כך, אבל אפילו הכבוד המפוקפק הזה נשלל מלילי. לחש השיתוק כבל את גרונה ואיבן את מיתרי הקול, מחניק את זעקותיה עוד בטרם נולדו. לילי עצמה את עיניה, נאבקת בדמעות שאיימו לזלוג. לכל הפחות, לא תתן למפלצת את הסיפוק שבלראות אותה בוכה. והיא לא תביט בו. הוא לא יראה את הזוועה בעיניה. ידיו של וולדמורט, קרירות ולחות כמו בשר מרקיב, רחפו על גופה של לילי. בליטות זעירות של צמרמורת כיסו את עורה החשוף וצחנת המוות של נשימתו התרפקה על לחייה. הוא צבט פטמה ורודה בין אצבעות המעוקלות; בעדינות, ואז בכח כה רב שגרם ללילי להתכווץ בכאב. היא זכרה שאי אז, בצעירותה, היו מתרחשות תופעות מוזרות כל אימת שמצאה את עצמה במצבים של מצוקה ממשית. הפעם ההיא, שבה כמעט נדרסה על ידיי מכונית ושנייה לאחר מכן הופיעה לצד הכביש כשהיא בריאה ושלמה. כשרודני קרטיס, בנם המגודל של השכנים, ניסה לגרור אותה אל החצר האחורית ולבצע בה את זממו: כח מוזר שיתק את רודני, ואפשר ללילי לברוח מהמקום כל עוד רוחה בה. היא למדה את ההסבר לכך בהוגוורטס. כוחות הקסם האצורים בה - שכל אותו זמן לא באו לידיי ביטוי - פרצו מאליהם במצבים של צורך אמיתי. כמו עכשיו. היא עצמה את עיניה והתרכזה. אולי, אם תתאמץ מספיק, תוכל לגייס די כח קסם על מנת... היא לא ידעה מה בדיוק. על מנת לעצור בעדו. איכשהו. היא צרחה. גל של כח פרימיטיבי גרם לילי להתרומם ולהתקשת. קסם נקי, פראי ולא מכויל, חשמל את האוויר, התלפף סביב גרונו של וולדמורט והדף אתו לאחור בעצמה אדירה. הדמות המפלצתית הוטחה כנגד הקיר, בעוד שלילי מצאה את עצמה לבושה בבגדיה. היא נשמה עמוקות, מחניקה יבבה אקראית, והתרוממה על מנת להביט בו. וולדמורט החזיר לה מבט של שנאה טהורה. היא חשקה את שפתיה. "אני לא שלך, ואף פעם לא אהיה שלך," אמרה לו בבוז ממסמר. "לא הפנים היפות שלי, ולא השדיים הרכים שלי, ולא..." היא נשמה עמוקות בטרם הגתה את המילה, "ולא הכוס המתוק שלי. אתה יכול להחזיק אותי כאן כנגד רצוני, אתה יכול להכאיב לי ולאיים עלי ולאנוס אותי- אבל אני אף פעם, אף פעם, לא אהיה שלך." * * * הוא לא חזר להטריד אותה לאחר מכן. אף על פי שלילי התקשתה לומר מדוע הניח לה, הייתה לילי אסירת תודה על כך. אולי חשב כי היא איננה ראויה לכבוד שבנכחותו. לילי מצאה את האפשרות הזו הגיונית, אך לא רלוונטית במיוחד. משהו אחר הסיג אותו ממנה. לילי שכבה במיטה הענקית דקות ארוכות לאחר מכן, מתייפחת אל הכר. האירוע התנגן במחשבותיה פעם אחר פעם כמו תקליט שבור. היא לא רצתה לזכור ומצאה את עצמה משחזרת את המגע המרקיב, הרירי, את הצמרמורת שהעבירו בה ליטופיו של וולדמורט. והיא זכרה את המבט בעיניו. הייתה שם שנאה, הו כן, אבל אפילו בשנאה הזו היה משהו שלילי התפלאה לזהות ככאב. השתוממות ילדותית, מלאת-מרי: הוא הזכיר לה ילד שהתקשה להבין מדוע מבוגר אהוב דוחה אותו מעליו. כאילו הדחייה עצמה הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. וולדמורט. ילד. דחוי. לילי צחקה נכח שרשרת האסוציאציות עד שבטנה כאבה. צחוק התערבב בבכי, שהתחלף ביפחות שהפכו לצחוק וחוזר חלילה. זה היה כל כך... פתטי. והסכנה הייתה כל כך מוחשית. 'והוא נגע בי, ורציתי למות באותו רגע.' היא ניסתה לחשוב על ג'יימס. להתנחם בזכרון השעות שהעבירו ביחד. 'כמה מוזר שאפילו זכרון של מגע יכול לחמם...' לילי עצמה את עיניה, מנסה לשחזר את התחושה המדויקת של עורו כנגד עורה. ג'יימס היה חמים וחלק, ובריא. 'ואלוהים יודע מתי אראה אותו שוב... שלא אראה אותו שוב...' הדמעות גלשו על לחייה. היא לא טרחה להיאבק בהן. לא הפעם. ארוחת הערב, לה למדה לילי לצפות כשעתיים לאחר רדת החשיכה, לא הגיעה באותו יום. למחרת, כללה ארוחת הבוקר שלה מרק דלוח ופיסת לחם עבשה. 'חסל סדר ארוחות דשנות,' הרהרה ללא קול. 'אני כבר לא משעשעת ולכן נמאס למפלצת לפטם אותי.' ועם זאת, לילי לגמה את המרק וכרסמה את הלחם בתחושת רווחה שלא הרגישה מזה ימים ארוכים. הוא לא הציע שוחד. היא לא תתבקש לקיים את חלקה בהסכם ההזוי שוולדמורט הגה במוחו. לילי תהתה כמה זמן יהיה עליה להשאר במקום. כמה זמן נותר לה לחיות. אחרי שסרקה את החדר ביסודיות ביומים הראשונים לשהייתה שם, ידעה שכל ניסיון לברוח יהיה חסר תוכלת. עשרה מטרים הפרידו ביו חלון החדר לבין הקרקע. לא נפילה ארוכה. לעיתים שאלה את עצמה האם הנפילה תארך מספיק זמן על מנת לאפשר לה תחושה כלשהי של ריחוף. החלון לא היה מסורג. היא תוכל לקפוץ ממנו אל מותה, אם לא תיוותר ברירה אחרת. היא תהתה האם וולדמורט חשב על כך. אולי כן. אולי שגעון האלמוות של וולדמורט עצמו הפך את המחשבה שאדם אחר עשוי לקפד את חייו מרצון, לבלתי אפשרית עבור הלורד האפל. לילי קיוותה שיהיה לה די כח על מנת לקחת את הצעד הזה. מוטב למות תוך סיכול תכניותיו של וולדמורט מאשר למות כשהיא משרתת את מטרותיו. פרט לזה... כל עוד היא חיה, כל זמן שהיא מוסיפה לנשום... היה סיכוי.
חלק ג' ואחרון להפעם.
זה היה טיפשי. יותר מטיפשי, בעצם, אבל לילי הוסיפה לקוות כי בסופו של דבר, יעלה בידה להנצל. היא חלמה על ג'יימס, במה שהיה פארודיה רומנטית לעגנית של תת המודע שלה: ג'יימס דוהר לתוך החדר על מטאטא המירוץ שלו ומטיס אותה בחזרה להוגוורטס. ג'יימס רכוב על סוס לבן, מתדפק על שעריי הטירה. אם מישהו יציל אותה, יהיה זה קרוב לוודאי דמבלדור, או אדם מטעמו. היא לא תלתה תקוות רבות במיוחד בהילאים של משרד הקסמים. אותם הילאים שנכשלו לבלום את המתקפה על הוגסמיד. הלבנה שהביטה בה בעגמומיות בעד לעבים, הלכה והתמלאה, מפתחת כרס הריונית. ריטואלים מסוימים, זכרה לילי, יכולים להתקיים רק מתחת לירח מלא. והירח המלא הבא יופיע בשמים בליל האלבאן ארתואן, חג האורות... עוד מועד בעל כוחות קסם חזקים במיוחד. ספירה קצרה של הימים ומבט ממוקד בגרמי השמים, ווידאו את חששותיה של לילי. חגיגות היול יתקיימו למחרת היום- הלילה שלמחרת היום, ליתר דיוק, שיהיה הלילה הארוך ביותר בשנה... 'עוד פחות מעשרים-וארבע שעות' חשבה. 'אולי באמת הגיע הזמן להתפלל...' הלילה חלף באיטיות משוועת. לילי ישבה על אדן החלון, מכורבלת בשמיכתה, והתבוננה בקרני השמש הראשונות שהפציעו מהמזרח. היא שקעה בתנומה זמן קצר לאחר מכן, כהשמש משחקת על פניה, וישנה עד רדת הערב. לילי התעוררה בבהלה. סרטי ארגמן, סגול וזהב הכתימו את השמים האפורים, וראשו המגומם של ירח מלא גירד את שולי הרקיע. 'לא מספיק זמן,' הרהרה לילי. 'אף פעם לא מספיק זמן.' היא טעמה את מלח הדמעות על שפתיה, ולא טרחה לעצור אותן. 'ליליאן אוונס, את נהפכת לבכיינית נוראית,' נזפה בעצמה. 'אולי זה מה שקורה כשאתה נאלץ להוציא את מכסת הדמעות שלך בפרק זמן של פחות משבועיים...' היא קנחה את אפה ברעש. 'טוב. לכל הפחות לא אבדתי את חוש ההומור שלי.' לילי רכנה להציץ מעבר לחלון. זו לא תהיה נפילה ארוכה... האם היא מסוגלת לעשות את זה? לילי לא הייתה בטוחה. אם תקפוץ, זה יהיה הסוף... באמת. שבריר הסיכוי שתשוב לראות את משפחתה, את חברותיה... את הגבר שהיא אוהבת, יאבד לנצח. ומצד שני... בצורה כזו, תוכל לילי להבטיח את נפילתו של וולדמורט. מחיר פעוט, הלא כן? היא מחתה את הדמעות שהרטיבו את לחייה. 'ג'יימס היה מקריב את עצמו ללא היסוס,' חשבה, 'אבל אני לא הטיפוס הקורבני. אני רוצה לחיות, ואני רוצה לראות אותו ואני רוצה להגיד לו שאני אוהבת אותו ואני רוצה שנעביר את שארית חיינו ביחד.' צמד אוכלי המוות שנשלחו להביא את לילי מצאו אותה יושבת על אדן החלון. הדמעות זלגו ללא הפרעה על פניה והיא נראתה עיוורת לנכחותם. "את!" היא לא טרחה להגיב. היא לא תאבק בהם, אך לכל הפחות, לא תפסע מרצון אל מותה הוודאי. "בוצדמית ארורה..." ירק הגבוה מבין השניים. הוא שלף את שרביטו בכוונה להטיל עליה קרושיו, אך אוכל המות השני עצר בעדו. "הלורד אומר לא לפגוע בה..." סינן בזעם. "האם אתה מוכן להסתכן בחמת זעמו של אדוננו?" "לא לפגוע, אמנם... אבל הוא לא אמר שאסור לנו לשחק איתה קצת, נכון?" "אתה אידיוט גמור, מאלפוי. האדון הבהיר עוד ביום הראשון שהיא שלו. תניח עליה אצבע והוא יתן לחברי האחווה לשחק בך." מאלפוי... היא זכרה את הנער הבלונדיני והשחצן שלמד ארבע שנים מעליה. יפה, מבריק, שאפתן ומרושע. המחשבה כי אדם שעד לפני ארבע שנים היה תלמיד הוגוורטס - ישב באותן כיתות בהן ישבה לילי, למד מפי אותם מורים וסעד, כמותה, באולם הגדול - יקח חלק, קטן ככל שיהיה, ברציחתה, הייתה מעוררת חלחלה. מאלפוי פקד עליה לקום פעם נוספת. כשסירבה, השתמש בקללת האימפריו על מנת לכפות עליה את רצונו. היא נאבקה לרגע בערפל הדביק שהציף את מוחה, נכנעת להשפעת הקללה כשאוכל המוות השני חבר למאלפוי והטיל עליה אימפריו נוספת. העולם התערפל, ואז התבהר, והכל היה... מעורבב, לא קוהרנטי, ו...נחמד. היא אהבה את התחושה הזו. מטושטשת, פסעה לילי בעקבותיהם של שני הגברים המבורדסים. הם יצאו את החדר, צועדים במסדרונות הטירה אכולי האזוב, למטה; במורד גרם מדרגות מהודר ומעלה אבק, לתוך אולם עצום בגדלו. היה לה קר, אבל הקור נותר בגדר תחושה מעורפלת, רחוק מלהיות ידיעה ממשית. השיערות הזעירות שעל זרועותיה סמרו. "לכאן, בוצדמית מלוכלכת..." קולו של לוציוס מאלפוי הדהד בראשה של לילי, כופה על איבריה לנוע. בלית ברירה, צייתה לילי להוראותיו. הם יצאו בעד דלתות אלון כבירות, חוצים גן מוזנח שפעם, בוודאי, היה מרהיב עין. שיניה של לילי נקשו מן הקור. בפנים, היה הערפל המתוק, הדביק, של קללת האימפריו. אוכלי המוות הוליכו אותה בעד אדמות האחוזה, מעבר לשער ברזל עצום ומחליד, לאחריו נעצרו. אוכל המוות, שלילי זיהתה כלוציוס מאלפוי, תפס בה בכח, וברגע הבא, התעתקו שניהם מהמקום. ~סוף פרק 19~
זה היה טיפשי. יותר מטיפשי, בעצם, אבל לילי הוסיפה לקוות כי בסופו של דבר, יעלה בידה להנצל. היא חלמה על ג'יימס, במה שהיה פארודיה רומנטית לעגנית של תת המודע שלה: ג'יימס דוהר לתוך החדר על מטאטא המירוץ שלו ומטיס אותה בחזרה להוגוורטס. ג'יימס רכוב על סוס לבן, מתדפק על שעריי הטירה. אם מישהו יציל אותה, יהיה זה קרוב לוודאי דמבלדור, או אדם מטעמו. היא לא תלתה תקוות רבות במיוחד בהילאים של משרד הקסמים. אותם הילאים שנכשלו לבלום את המתקפה על הוגסמיד. הלבנה שהביטה בה בעגמומיות בעד לעבים, הלכה והתמלאה, מפתחת כרס הריונית. ריטואלים מסוימים, זכרה לילי, יכולים להתקיים רק מתחת לירח מלא. והירח המלא הבא יופיע בשמים בליל האלבאן ארתואן, חג האורות... עוד מועד בעל כוחות קסם חזקים במיוחד. ספירה קצרה של הימים ומבט ממוקד בגרמי השמים, ווידאו את חששותיה של לילי. חגיגות היול יתקיימו למחרת היום- הלילה שלמחרת היום, ליתר דיוק, שיהיה הלילה הארוך ביותר בשנה... 'עוד פחות מעשרים-וארבע שעות' חשבה. 'אולי באמת הגיע הזמן להתפלל...' הלילה חלף באיטיות משוועת. לילי ישבה על אדן החלון, מכורבלת בשמיכתה, והתבוננה בקרני השמש הראשונות שהפציעו מהמזרח. היא שקעה בתנומה זמן קצר לאחר מכן, כהשמש משחקת על פניה, וישנה עד רדת הערב. לילי התעוררה בבהלה. סרטי ארגמן, סגול וזהב הכתימו את השמים האפורים, וראשו המגומם של ירח מלא גירד את שולי הרקיע. 'לא מספיק זמן,' הרהרה לילי. 'אף פעם לא מספיק זמן.' היא טעמה את מלח הדמעות על שפתיה, ולא טרחה לעצור אותן. 'ליליאן אוונס, את נהפכת לבכיינית נוראית,' נזפה בעצמה. 'אולי זה מה שקורה כשאתה נאלץ להוציא את מכסת הדמעות שלך בפרק זמן של פחות משבועיים...' היא קנחה את אפה ברעש. 'טוב. לכל הפחות לא אבדתי את חוש ההומור שלי.' לילי רכנה להציץ מעבר לחלון. זו לא תהיה נפילה ארוכה... האם היא מסוגלת לעשות את זה? לילי לא הייתה בטוחה. אם תקפוץ, זה יהיה הסוף... באמת. שבריר הסיכוי שתשוב לראות את משפחתה, את חברותיה... את הגבר שהיא אוהבת, יאבד לנצח. ומצד שני... בצורה כזו, תוכל לילי להבטיח את נפילתו של וולדמורט. מחיר פעוט, הלא כן? היא מחתה את הדמעות שהרטיבו את לחייה. 'ג'יימס היה מקריב את עצמו ללא היסוס,' חשבה, 'אבל אני לא הטיפוס הקורבני. אני רוצה לחיות, ואני רוצה לראות אותו ואני רוצה להגיד לו שאני אוהבת אותו ואני רוצה שנעביר את שארית חיינו ביחד.' צמד אוכלי המוות שנשלחו להביא את לילי מצאו אותה יושבת על אדן החלון. הדמעות זלגו ללא הפרעה על פניה והיא נראתה עיוורת לנכחותם. "את!" היא לא טרחה להגיב. היא לא תאבק בהם, אך לכל הפחות, לא תפסע מרצון אל מותה הוודאי. "בוצדמית ארורה..." ירק הגבוה מבין השניים. הוא שלף את שרביטו בכוונה להטיל עליה קרושיו, אך אוכל המות השני עצר בעדו. "הלורד אומר לא לפגוע בה..." סינן בזעם. "האם אתה מוכן להסתכן בחמת זעמו של אדוננו?" "לא לפגוע, אמנם... אבל הוא לא אמר שאסור לנו לשחק איתה קצת, נכון?" "אתה אידיוט גמור, מאלפוי. האדון הבהיר עוד ביום הראשון שהיא שלו. תניח עליה אצבע והוא יתן לחברי האחווה לשחק בך." מאלפוי... היא זכרה את הנער הבלונדיני והשחצן שלמד ארבע שנים מעליה. יפה, מבריק, שאפתן ומרושע. המחשבה כי אדם שעד לפני ארבע שנים היה תלמיד הוגוורטס - ישב באותן כיתות בהן ישבה לילי, למד מפי אותם מורים וסעד, כמותה, באולם הגדול - יקח חלק, קטן ככל שיהיה, ברציחתה, הייתה מעוררת חלחלה. מאלפוי פקד עליה לקום פעם נוספת. כשסירבה, השתמש בקללת האימפריו על מנת לכפות עליה את רצונו. היא נאבקה לרגע בערפל הדביק שהציף את מוחה, נכנעת להשפעת הקללה כשאוכל המוות השני חבר למאלפוי והטיל עליה אימפריו נוספת. העולם התערפל, ואז התבהר, והכל היה... מעורבב, לא קוהרנטי, ו...נחמד. היא אהבה את התחושה הזו. מטושטשת, פסעה לילי בעקבותיהם של שני הגברים המבורדסים. הם יצאו את החדר, צועדים במסדרונות הטירה אכולי האזוב, למטה; במורד גרם מדרגות מהודר ומעלה אבק, לתוך אולם עצום בגדלו. היה לה קר, אבל הקור נותר בגדר תחושה מעורפלת, רחוק מלהיות ידיעה ממשית. השיערות הזעירות שעל זרועותיה סמרו. "לכאן, בוצדמית מלוכלכת..." קולו של לוציוס מאלפוי הדהד בראשה של לילי, כופה על איבריה לנוע. בלית ברירה, צייתה לילי להוראותיו. הם יצאו בעד דלתות אלון כבירות, חוצים גן מוזנח שפעם, בוודאי, היה מרהיב עין. שיניה של לילי נקשו מן הקור. בפנים, היה הערפל המתוק, הדביק, של קללת האימפריו. אוכלי המוות הוליכו אותה בעד אדמות האחוזה, מעבר לשער ברזל עצום ומחליד, לאחריו נעצרו. אוכל המוות, שלילי זיהתה כלוציוס מאלפוי, תפס בה בכח, וברגע הבא, התעתקו שניהם מהמקום. ~סוף פרק 19~
juggernaut
New member
לדעתי זה דווקא הוכיח לנו>
שוולדי הוא אנושי יותר משחשבנו..
שוולדי הוא אנושי יותר משחשבנו..
L i l A L o
New member
מהמם כרגיל...
וזהו איןם לי מה להגיד.. פשוט מוכשרת...
וזהו איןם לי מה להגיד.. פשוט מוכשרת...
juggernaut
New member
מדהים כרגיל...>>
אני לא יכול לחכות ליום חמישי!!!!!! את פשוט מעולה!!!!!!!
אני לא יכול לחכות ליום חמישי!!!!!! את פשוט מעולה!!!!!!!
לולו המשוגע
New member
מקסים../images/Emo45.gif../images/Emo13.gif../images/Emo60.gif
אבל לפי דעתי, 'כוס מתוק' הוריד קצת את הקסם בפאנפיק.
אבל לפי דעתי, 'כוס מתוק' הוריד קצת את הקסם בפאנפיק.
****מדהים כתמיד****
ואני לא כמו כל שאר יפה הנפש,ואני חושבת שדווקא השימוש במילים אלו שנזכרו לעיל חיזק את האוויריה והוסיף עניין...זה לא אותו לורד וולדמורט מקרטון,לא אנושי שג'יי קיי מתארת...הוא חיי,הוא טבעי באופן המתאים לו והוא אנושי ביותר..אמנם רע,שחצן ותפטי אבל הוא אמיתי. נהנתי מאוד...יותר מ18למען האמת,שהיה מעט משעמם...הפרק הזה "החזיר אותי למוטב".... מחכה לפרק 20!!! נוקי.
ואני לא כמו כל שאר יפה הנפש,ואני חושבת שדווקא השימוש במילים אלו שנזכרו לעיל חיזק את האוויריה והוסיף עניין...זה לא אותו לורד וולדמורט מקרטון,לא אנושי שג'יי קיי מתארת...הוא חיי,הוא טבעי באופן המתאים לו והוא אנושי ביותר..אמנם רע,שחצן ותפטי אבל הוא אמיתי. נהנתי מאוד...יותר מ18למען האמת,שהיה מעט משעמם...הפרק הזה "החזיר אותי למוטב".... מחכה לפרק 20!!! נוקי.
SheWhoMustNotBeNamed
New member
את מוכשרת בטירוף!!!!
מילקשייק בכחול
New member
../images/Emo42.gif../images/Emo25.gifפשוט מדהים../images/Emo99.gif
אני קוראת כבר כמה זמן זאת פעם ראשונה שאני מגיבה...
אני קוראת כבר כמה זמן זאת פעם ראשונה שאני מגיבה...
•°• Gil The King •°•
New member
יפה...../images/Emo182.gif../images/Emo29.gif
ומשהו שהפריע לי, זה היה גם בפרק אחר שהיה לא מזמן. אי אפשר להתעתק עם מישהו? כי ממה שאני זוכרת אי אפשר...
ומשהו שהפריע לי, זה היה גם בפרק אחר שהיה לא מזמן. אי אפשר להתעתק עם מישהו? כי ממה שאני זוכרת אי אפשר...
•°• Gil The King •°•
New member
בעעע תיקון
אפשר להתעתק עם מישהו?
אפשר להתעתק עם מישהו?
love the black dog
New member
../images/Emo41.gifיפייפה
את ממש כותבת יפה... את ממש יכולה להיות סופר .... כרגיל מדהים מלא.... לא לעניננו.. אני שואלת את עצמי מאיפה את משיגה תמונות מגניבות כל-כך... (לפני כמה זמן היה שירשור על כל מני תמונות) ושלך ממש יפות וחיפשתי וחיפשתי ...ולא מצאתי .... בקשה תגידי לי מאיפה את מוצאת אותן... וכל אדם אחר שקורא את זה ויודע נא להגיד!!!
את ממש כותבת יפה... את ממש יכולה להיות סופר .... כרגיל מדהים מלא.... לא לעניננו.. אני שואלת את עצמי מאיפה את משיגה תמונות מגניבות כל-כך... (לפני כמה זמן היה שירשור על כל מני תמונות) ושלך ממש יפות וחיפשתי וחיפשתי ...ולא מצאתי .... בקשה תגידי לי מאיפה את מוצאת אותן... וכל אדם אחר שקורא את זה ויודע נא להגיד!!!
קודם כל, ../images/Emo51.gif ../images/Emo141.gif.
לשאלתך (איפה אני משיגה תמונות מגניבות כ"כ). קודם כל אני חייבת לציין שלמצוא פאנארטים של ה"פ זה ממש לא בעיה. יש אלה בכל חור והמקום הראשון שבו את צריכה לחפש הוא Artistic Alley שב-FA. פשוט ללכת לאחד הפורומים ולחטט. מקום נוסף הוא ה-livejournal של HP fanart שמכיל אמנם פחות חומר, אבל ללא ספק, איכותי בהרבה. עכשיו- איכות התמונות זה סיפור אחר לגמרי. אני באופן אישי מאוד בררנית ותמונה שנכנסת לתיקיית הפאנארטים שלי עוברת סינון קפדני במיוחד (אי לכך, תיקיית הפאנארטים שלי היא קטנה יחסית ולא כוללת הרבה חומר). ברשת יש הרבה זבל, והעובדה שהתמונות שאני מעלה לפורום הן טובות קשורה להתעקשות שלי לסנן את הזבל הזה. אני אוספת פאנארטים מהרבה מקומות- משרשורים כאן בפורום, מהאתרים שאליהם הפניתי אותך, מלינקים שאחריהם עקבתי (הרבה פעמים יוצר מפנה אותך לאתר הבית שלו ואז, אם היוצר איכותי, אני לוחצת על הקישור) וכולי וכולי. בקיצור, אין ממש סוד להשגת תמונות טובות (חוץ מלעלות על יוצר איכותי, ע"ע, אנט לגמו, סבסטיאן ת'ייליג). הסוד היחיד הוא לראות הרבה ולשמור את מה שהכי מוצא חן בעינייך.
לשאלתך (איפה אני משיגה תמונות מגניבות כ"כ). קודם כל אני חייבת לציין שלמצוא פאנארטים של ה"פ זה ממש לא בעיה. יש אלה בכל חור והמקום הראשון שבו את צריכה לחפש הוא Artistic Alley שב-FA. פשוט ללכת לאחד הפורומים ולחטט. מקום נוסף הוא ה-livejournal של HP fanart שמכיל אמנם פחות חומר, אבל ללא ספק, איכותי בהרבה. עכשיו- איכות התמונות זה סיפור אחר לגמרי. אני באופן אישי מאוד בררנית ותמונה שנכנסת לתיקיית הפאנארטים שלי עוברת סינון קפדני במיוחד (אי לכך, תיקיית הפאנארטים שלי היא קטנה יחסית ולא כוללת הרבה חומר). ברשת יש הרבה זבל, והעובדה שהתמונות שאני מעלה לפורום הן טובות קשורה להתעקשות שלי לסנן את הזבל הזה. אני אוספת פאנארטים מהרבה מקומות- משרשורים כאן בפורום, מהאתרים שאליהם הפניתי אותך, מלינקים שאחריהם עקבתי (הרבה פעמים יוצר מפנה אותך לאתר הבית שלו ואז, אם היוצר איכותי, אני לוחצת על הקישור) וכולי וכולי. בקיצור, אין ממש סוד להשגת תמונות טובות (חוץ מלעלות על יוצר איכותי, ע"ע, אנט לגמו, סבסטיאן ת'ייליג). הסוד היחיד הוא לראות הרבה ולשמור את מה שהכי מוצא חן בעינייך.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.