מרוקנת

[פסיפלורה]

ההגיון אומר בדיוק אותך דברים..

והיומיום כופה עלינו אחרת.. אלוהים ברך אותי. הוא הרשה למלאך להיכנס לי לחיים. המלאך הזה חייך אלי היום וחיבק. הנשים אותי.. תודה , מלאך שלי.. עכשיו יש בי אוויר להתחיל ולחשוב על עצמי.. קצת

אתה צודק, האלי. אבל המחוייבות לא "מרשה" לי להעמיד עצמי בראש הרשימה. עם קצת עזרה - אני יכולה לקחת פסק זמן ולעשות זאת. עכשיו. מלאך - תודה. המון..

לכולם - תודה שהייתם כאן כשהייתי זקוקה לכם. תודה שהרשתם לי להתפרק עליכם. אני מרגישה טוב. מאוד.. בעזרת העידוד שלכם, בעזרת המלאך שלי.. אני בטוב.. מחוזקת ומחייכת..

 

[ענת הגדולה]

כמעט נגמר לי האויר עד שהגעתי

להודעה הזאת שלך,,, התחלתי לקרוא ומיד עלו לי הדמעות חשבתי להגיב מיד אבל אמרתי קודם אקרא הכל עד שהגעתי להודעה הזאת שלך ופתאום עלה החיוך והתיבשו הדמעות אז ברשותך גם אני מבקשת לאמר תודה למלאך שנכנס לך לחיים שיחבק, שינשים ויעשה לך רק טוב אוהבת אותך מאוד

 

[mika2]

ואני התפרצתי ככה

סתם, על כל הודעה בלי לקרוא עד הסוף. אין לי אין לי סבלנות... אז מה ? כל מה שכתבתי כבר לא רלוונטי ? הכל טוב ? הלואי. אז תשמרי את העצות לפעם אחרת. בתקווה שלא תזדקקי.

 

[אחותו של שקספיר]

עכשיו אני-אני לא צועקת. כי יש "אני"

ואני יכול להיות לכל אחד משלו ,של עצמו וראייתו. אני צועקת רק על אמירות של "כזה ראה וקדש" או "ככה דרכו של עולם" וחוץ מזה אני לגמרי מסכימה שהאדם הכי חשוב נמצא בתוך העור שלי(עבורי) הלוואי והייתי זוכרת את זה לעיתים יותר קרובות.אבל אני לפחות יודעת. אז אפילו על התפיסה הפעם אין לנו ויכוח. חוץ מהסיגריות כמובן.. שתרצי-תעשני, לא תרצי-אל תעשני.

 

[גלית יחיד]

האלי וכל השאר

קראתי את ההודעה של פסי והויתור על הסיגריות והאינטרנט הוא לדעתי רק דוגמא למה שמתחולל כרגע בחייה, הלחץ הוא נוראי ובזמן כזה קשה מאד לראות רק את עצמך כי יש משפחה שלולא פסי היא תתפרק ופסי ( סליחה שאני מתרגמת אותך ) וכל המשרדים ששולחים פתקים אדומים וכל הניירות מבתי המשפט וכמובן שהבית צריך לתפקד שהילדים לא ירגישו כלום והבעל מתחבא מתחת לשמיכה כי אין לו כוחות להתמודד נשארת כמובן רק פסי שצריכה לסחוב את כל העגלה והאמינו לי שהיא כל כך כבדה שהיא צריכה פשוט מאד שמישהו יעזור לה לסחוב אותה, חיבוקים פה לא מספיקים פה צריכים כתף ענקית, וידיים שיחזיקו בידה. פסי אם טעיתי אני מתנצלת מראש ומוכנה לקבל ממך מנה אחת אפיים. גלית

 

[האלי]

שמישהו יגיד לי מה ואיך

ואני, אם אוכל אעשה. שלך, האלי.

 

[רשפים של אור]

פסי, קחי לך את הזמן שלך

קחי לך את הזמן עבורך, ורק עבורך. אנחנו ילדים גדולים, נסתדר לבד, גם בלי החיבוקים של אמא פסי, לזמן מה. כדי שנוכל להנות מאמא פסי, אמא פסי צריכה לעשות לעצמה. וזה הזמן, עכשו. מותר לך להיות חלשה, כל הילדים שלך, כולל הילד הגדול יסתדרו, גם אם זה נראה לך לא הגיוני. אני מכירה את הענין מקרוב, אישית לוחצת, הייתי שם, ולא ידעתי לפרגן לי את הרגעים האלה, לתת לעצמי את הזמן הנחוץ לי... באו אלי מלמעלה, והעמידו אותי בפני העובדה, עשו לי פסק זמן, שאני לא מאחלת לאיש. והפלא ופלא, המשפחה לא התפרקה, התלכדה, התחזקה, ולנו לא היה אבא בבית... אני לא רוצה ותגיעי למצב שלי, כי אני באמת ובתמים מאמינה שהתאונה שלי היתה אות משמים, לכך שאני צריכה פסק זמן. אנא עשי עכשו למענך, עיזבי את כולם, עיזבי אותנו, אנחנו פה עכשו בשבילך!!! את בחופשה עכשו מהתפקיד להיות לנו לאם ואחות.

ועוד

אחד

 

[אטיוד5]

אם תמשיכי ככה ...

באמת תהיי חולה. ומה יקרה אז? חייבת למצוא דרך להוריד מעצמך חלק מהמטלות, חלק מהאחריות. יש חמישה ילדים בבית. הם יכולים לעשות חלק מהעבודה שלך. בן השמונה יאסוף זבל. בן החמש יוריד את הפח. בן העשר יעשה קפה. בן הארבעים יעשה כביסה. בת השתים עשרה תקפל. דברים קטנים. אבל יורידו מעלייך המון עומס. ועדיין יישאר לך מספיק על הראש. המון, יותר מדי, אבל יהיה קצת יותר קל. בהצלחה

 

[נפש הים]

אין לי דברים חכמים

או אפילו מכוונים להוסיף על כל מה שנכתב לך פה. כתבו לך כבר הכל. רק רוצה לחזק את מה שנכתב פה. מצאי את הזמן לעצמך. את חייבת. ושולחת לך חיבוק- את נפלאה. תתחילי לדאוג לנפלאה שבך.בכל דרך. חישבי לעצמך שזו שאלה של חים או מוות. אסור לך להלך חיה ובעצם מתה- בפנים.

 

[פלסטיק]

מותר לפעמים לקרוס טיפה

עד שבאתי אפילו הצלחת להתרומם חזרה <בהזדמנות זו, תודה למלאך...> אין ברירה, את חייבת למצוא דרך להעביר חלק מהעומס....

 

[פסיפלורה]

galgalit כתבה..

מחקתי קטע קטן שלא הרגשתי נוח איתו. תחתיו גלגלית כתבה תגובה המתייחסת להודעה הראשית. הנה היא כאן: ברגעים קשים כאלה יש שתי אפשרויות: אחת, להצמד לרע, למצוא לעצמך פינה שקטה (אפילו אם זה רק מתחת לשמיכה), ולבכות, ולבכות ולבכות ולבכות...בבוקר קמים לתחושת ריקנות (שהרבה פעמים מסתברת כעדיפה על פני תחושת דכאון ורחמים עצמיים). שניה, לחשוב חזק חזק לפחות על משהו חיובי אחד ולשנן אותו לעצמך בלי הפסקה (אצלי זה בדרך כלל..."יש לי ילד מקסים", "יש לי ילד מקסים"). דבי,תראי, אני לא ממש מכירה את הנפשות הפועלות, אבל קראתי בכרטיס האישי שלך שאת נשואה. אז אם היחסים ביניכם קרובים ואם הוא לא חלק מהדכאון ותחושת חוסר האונים, להתכרבל לו בין הידיים ולבכות בטוח יעשה את העבודה... בינתיים, קחי חיבוק ענקי ותראי שמחר בבוקר הכל יראה קצת פחות שחור וקצת פחות קודר =========== תודה גלית. וסליחה על שההודעה שלך נמחקה עם אחת ההודעות שלי..

 

[זאת שלא ידעה לשאול]

בואי רגע הנה בבקשה

ותני לי חיבוק וקחי חיבוק ממני. לא כי בא לי להתחנף למנהלת.... פשוט - מאמינה בך.

 

[russo1]

עניין של פרופורציות

אתמול בערך באותה שעה שכתבת כאן את הדברים יצאתי מביתי לכיוון בית הקברות היתה זו לוויה של בחורה צעירה אמא לילדה קטנה בהריון חודש שמיני ככה פתאום שיום שישי בצהריים התפוצץ צמיג קדמי במכוניתה היא איבדה שליטה התהפכה ונהרגה היא והתינוקת שבביטנה על קיברה הפתוח עמד בעלה ומירר בבכי זה לא יכול להיות קרן איזה חיים יהיו לי בלעדייך ולפתע פתאום מול הכאב הנורא שלו מול המחשה על ביתו הקטנה שאומרת שעכשיו אמא תשמור עליה בשמים מול המחשבה על ביתי הקטנה שלא מסוגלת לעכל את משמעות מותה של אם חברתה פתאום נראו לי כל הבעיות כל טרדות היום יום כל הצרות כל כך פעוטות כל כך חסרות משמעות אנחנו שוכחים לפעמים להסתכל על מה שטוב בחיינו להעריך את כל אותם רגעי אושר קטנים אלה שרק מול הקבר הפתוח אנו מבינים שלעולם לא יחזרו עוד ואולי כדאי היום כשיקירינו עדיין בחיים להתפנות לחיות איתם להעריך את נוכחותם להנות מהם לפני שיהיה מאוחר מדי

 

[פסיפלורה]

ההודעה הזו השאירה אותי עם..

רגשות מעורבים. זו טרגדיה עצומה. מבהילה. מצד אחד. שולחת תנחומים .. ומצד שני אני כועסת עליך. אנחנו חיים בעולם עם טונות של אסונות שקורים כל שניה. לשלוף הודעה כזו שדרכה אתה כל כך ממעיט ומבטל את העולם הפרטי שלי - זה מעליב . מאוד. זה לא מעודד - זה הותיר אותי עם הרגשה פנימית רעה על כך שטרחתי בכלל לחלק דברים דביליים ומטופשים כמו מלחמת ההשרדות האישית שלי מול טרגדיה שכזו. ולא - זה לא דבילי, שטותי או זניח בשבילי, איש! מצד שני - אני מבינה למה כתבת את זה. אני אוהבת את המשפחה שלי עם כל החבילה - ולא, אני לא ממעיטה בערכם בחיי! מעולם לא עשיתי זאת! הם היצורים האנושיים הכי יקרים לי בעולם ואני לא מתכוונת לרגע לחשוב על מותם כדי להתעודד באופן זמני. אולי זו השיטה שלך. לא שלי.

 

[russo1]

צר לי עם פגעתי בך

לא היתה לי שום כוונה לזלזל במה שמעיק עלייך רק לנסות ולהזכיר את הצד השני את חצי הכוס המלאה ואם בכל זאת פגעתי סליחה

 

[פסיפלורה]

בוא ואסביר משהו..

זה אולי יהיה נורא להגיד את זה כאן, בפורום הזה - אבל אולי בעצם כולם כמותי במקום כלשהו.. "צרת רבים חצי נחמה"???? אולי. אולי לא נחמה אלא היזון חוזר.. אני מנהלת כאן פורום תמיכה. פינה קטנה בה אנשים שופכים הכל, חושפים עצמם לגמרי. לפעמים אני יושבת כאן, קוראת אתכם, חוזרת הביתה ומועכת את הילדים ואת הבעל הנהדר שיש לי.. למה? כי אני קוראת כל כך הרבה מקרים יותר קשים משלי.. יותר מורכבים.. אני מעכלת כמה נשים בודדות יש שם בחוץ שמתמודדות עם הכל לבד.. שאין להן עם מי להתכרבל בלילה. מישהו שאוהב אותן, מישהו לאהוב בחזרה. אני "מתעודדת" מצרותיהם של אחרים?? לא ממש. אני פשוט מברכת על מה שיש לי. אתה רואה? יש דברים קטנים שכן נותנים לנו להעריך את מה שיש.. אנחנו לא צריכים טרגדיות נוראיות שכאלה כדי להעריך מה שיש. טלפון ממישהו קרוב שמחבק אותך במילים, עוזר לך בדרכים שלו, כל אלה מגרשים את הדכאון.. מבהירים את החיים. אין לנו צורך בסופניות שכזו כדי "לעודד" את הצד השני.. זה סתם טיפ קטן, רוסו. אני מבינה עד כמה זה חרוט אצלך בראש ובנפש. הלוויה של אתמול. זו הסיבה שכתבתי שאני מבינה למה כתבת זאת.

 

[mika2]

פסי - פיספסת...

פסי יקרה, אני חושבת שפיספסת את מה שהאיש רצה לומר. הוא לא התכוון שתדמייני עצמך בלי יקירייך, אלא שתשווי את צרותייך לצרות של אחרים. ועם כל הקשיים שלנו - לפעמים הצרות שלנו הן לוקסוס... נכון זה לא מפחית מעוצמתן, זה רק נותן עוד נקודת ראייה. מין שד קטן בפנים שפתאום מצייץ - ואת - את מה יש לך שם בכלל לקטר. יש לי חברה שחולה בסרטן. וכן, כל פעם שאני מעיזה "לקטר" אני מכניסה אותה לתמונה בראש שלי. זה לא מפחית מהכאב האישי שלי. אבל זה עושה משהוא. וזה מה שניסה הנ"ל לעשות.

 

[russo1]

תודה על ההגנה

ואין לי צורך להוסיף אף מילה

 

[פסיפלורה]

לא פיספסתי כלום, חמדתי.

בהחלט הבנתי למה הוא נתן את ה"דוגמה" הזו. אני רק אומרת שכשמישהו נמצא במצב חולשה, במצב של דכדוך - הדבר האחרון שצריך לעשות הוא לנסות ולעודד בצורה שתמעיט "בערך" הסיבה שהביאה אותו לנקודה הזו. בכך אתה "מבליט" לא במכוון את חוסר הבטחון ומחזק את החולשה שאותו אדם מרגיש. הדרך היא למשוך את אותו אדם למעלה על ידי הבהרת המצב. בזה שאתה משחיר את הסביבה כדי "להבהיר" את הנקודה בה אותו אדם נמצא - אתה לא עוזר. אתה רק מעמיק את הדכדוך.. אתה רק מוסיף לו.. "בשביל מה להתאמץ בכלל?? אפילו עם דברים פשוטים אני לא מסוגל להתמודד.. אז מה יהיה עם דברים קשים יותר כמו הדוגמה הזו?" מקווה שהסברתי עצמי מספיק טוב..

 

[mika2]

הכל תלוי בעיני המסתכל.

והכל תלוי בכוונה שבלב. אני בטוחה שהוא ניסה לעודד. לא בהכרח כל אחד יגיב כפי שאת מגיבה. נתתי דוגמא את עצמי שלי, זה לפעמים מרחיק אותי מהכאב של עצמי ולפעמים עוזר. אבל אף פעם לא הרגשתי חוסר לגיטימיות בעומק הכאב של עצמי גם אם היה שולי. ואף פעם לא עלה בדעתי ההקש של "בשביל מה להתאמץ". להיפך, אם לאנשים עם בעיות כל כך קשות יש יכולת להתמודד - אז גם אני אצליח. דווקא בדרבון ולא ביאוש. תראי איך שתינו מפרשות את אותו דבר אחרת. אין דרך אחת לעידוד. אחד אוהב שיתמכו בו ללא סייג, אחד רוצה רק חיבוק, אחד רוצה הצדקה, אחד רוצה לראות דווקא את הזוית ההפוכה, אחד רוצה ציניות, אחד רוצה אינטימיות, ככה זה - כולנו מיוחדים נכון ? והעידוד הכי גדול הוא שמישהו באמת רוצה לעזור לנו ולהיות לצידנו.