מרגיש לבד.....
היי. (אני בתחילת שנות ה20 שלי למי ששואל) אני מרגיש כל כך לבד בעולם. במישור הרגשי בעיקר. אני התעוררתי עכשיו מתרדמת של הדחקת רגשות במשך הרבה זמן-והבנתי משהו. הבנתי כמה אני לבד מבחינה ריגישת, כמה אין לי למי לספר את מה שאני מרגיש וחושב, כמה שאין לי את מי לשתף. אולי יש אנשים שאני יכול לכתוב להם במסנגר אב לא באמת יש לי את התמיכה לספר להם הכל וגם אם סיפרתי משהו רגיש אני מרגיש חוסר אמפתיה מהם אני לא מצפה שיגידו לי "אז תלך ותעשה" או דברים כאלה אני מצפה לעצות שהן יותר תומכות, מבינות, מחזקות ולא עצות שקוראות לי לעשות משהו שברור שאני רוצה לעשות אבל לא יכול מסיבות כאלה ואחרות, גם אם הסיבות הן רק בראש שלי זה עדיין סיבה ואני מצפה שיבינו אותי ואת הקצב שלי. אני רוצה כבר חברים אמיתיים וטובים שאני יוכל לשפוך בפניהם הכל והם יבינו אותי, שניהיה באותו ראש ונבין אחד את השני. חבר לנפש. אולי אני מבקש יותר מידי? שלא לדבר על איך שאני מרגיש בכלל בעולם החברתי אין לי אומץ ללכת לשם מקום חברתי חדש. ככל שהמקום רחוק מתחום העיניין שלי ככה אני נרתע יותר ואפילו מקומות שהם קשורים לתחומי העיניין שלי אני חושש מללכת אליהם כי אני מרגיש פשוט חסר בטחון בכל מה שקשור לתחום האנושי. אפילו הידיד שהכרתי וכן מבין אותי במקום כלשהו עושה טובה שהוא מזיז את התחת שלו ושנפגש.....נמאס לי מכל האנשים האלה והחברה הזאת אני רוצה בנאדם אחד נורמאלי בחיים שלי(או יותר נכון כבר יהפוך מיוחד ביחס לאחרים) שימלא את כל החלל הזה. אין לי מושג איך להתקדם מכאן. לפחות פרקתי הכל כאן.......אולי מכאן תיהיה איזהשהי התקדמות. תודה למי שיקרא, אם בכלל יהיה כזה.....
היי. (אני בתחילת שנות ה20 שלי למי ששואל) אני מרגיש כל כך לבד בעולם. במישור הרגשי בעיקר. אני התעוררתי עכשיו מתרדמת של הדחקת רגשות במשך הרבה זמן-והבנתי משהו. הבנתי כמה אני לבד מבחינה ריגישת, כמה אין לי למי לספר את מה שאני מרגיש וחושב, כמה שאין לי את מי לשתף. אולי יש אנשים שאני יכול לכתוב להם במסנגר אב לא באמת יש לי את התמיכה לספר להם הכל וגם אם סיפרתי משהו רגיש אני מרגיש חוסר אמפתיה מהם אני לא מצפה שיגידו לי "אז תלך ותעשה" או דברים כאלה אני מצפה לעצות שהן יותר תומכות, מבינות, מחזקות ולא עצות שקוראות לי לעשות משהו שברור שאני רוצה לעשות אבל לא יכול מסיבות כאלה ואחרות, גם אם הסיבות הן רק בראש שלי זה עדיין סיבה ואני מצפה שיבינו אותי ואת הקצב שלי. אני רוצה כבר חברים אמיתיים וטובים שאני יוכל לשפוך בפניהם הכל והם יבינו אותי, שניהיה באותו ראש ונבין אחד את השני. חבר לנפש. אולי אני מבקש יותר מידי? שלא לדבר על איך שאני מרגיש בכלל בעולם החברתי אין לי אומץ ללכת לשם מקום חברתי חדש. ככל שהמקום רחוק מתחום העיניין שלי ככה אני נרתע יותר ואפילו מקומות שהם קשורים לתחומי העיניין שלי אני חושש מללכת אליהם כי אני מרגיש פשוט חסר בטחון בכל מה שקשור לתחום האנושי. אפילו הידיד שהכרתי וכן מבין אותי במקום כלשהו עושה טובה שהוא מזיז את התחת שלו ושנפגש.....נמאס לי מכל האנשים האלה והחברה הזאת אני רוצה בנאדם אחד נורמאלי בחיים שלי(או יותר נכון כבר יהפוך מיוחד ביחס לאחרים) שימלא את כל החלל הזה. אין לי מושג איך להתקדם מכאן. לפחות פרקתי הכל כאן.......אולי מכאן תיהיה איזהשהי התקדמות. תודה למי שיקרא, אם בכלל יהיה כזה.....