מקום ביער

[perhay]

מקום ביער

אני מאוהבת בסיפור הזה, ונדמה לי שלא ראיתי אותו בין הסיפורים שעלו לפורום.מזמן חפשתי אותו כדי להביאו לפורום, והיום פתאום גיליתי את הגרסה הספרדית שלו ומהרתי לתרגם אותו עבורכם. מקום ביער (עיבוד של Jorge Bucay) תרגום מספרדית: פנינה פלמן זהו סיפור על רבי חסידי מפורסם, הבעל שם טוב. בעל שם טוב היה מאד מוכר בקהילתו כי כולם אמרו עליו שהוא כל כך ירא שמים, טוב לב וטהור שאלוהים שמע את מילותיו כשהוא דיבר. מסורת צמחה בכפר הזה: כל מי שהיה זקוק למשהו שלא יכול היה להשיג, או היה לו רצון כלשהו שלא הצליח לספק, הלך לפגוש את הרבי. בעל שם טוב היה נפגש איתם פעם בשנה, ביום מיוחד שהוא בחר. לקח אותם למקום מיוחד שהוא הכיר, באמצע היער. במקום הזה, כך מספרת האגדה, הבעל שם טוב היה מדליק אש בצורה מאד מיוחדת, ואחר כך היה פוצח בתפילה חרישית כאילו שהוא מתפלל לעצמו. ואומרים... שאלוהים אהב כל כך את המילים שהבעל שם טוב היה אומר, התלהב כל כך מהאש המיוחדת, אהב כל כך את המפגש של האנשים במקום הזה ביער, שלא יכול היה לסרב לבקשות של הבעל שם טוב והיה מגשים את המשאלות של כל הנוכחים. כשהבעל שם טוב נפטר, האנשים שמו לב שלא ידעו את המילים שהבעל שם טוב היה אומר כשהיו נפגשים כולם לבקש משהו. אבל הכירו את המקום ביער, ידעו איך להדליק את האש. פעם בשנה, על פי המסורת של הבעל שם טוב, כל הנצרכים היו נפגשים באותו מקום ביער, היו מדליקים את האש כפי שלמדו מהרב הזקן, ומכיוון שלא הכירו את המילים, שרו שיר כלשה או דקלמו מזמור, או רק הביטו אחד בשני או דברו על הא ועל דא באותו מקום מסביב לאש. ואומרים... שאלוהים אהב כל כך את האש, אהב כל כך את המקום ביער ואת מפגש האנשים... שאף על פי שאף אחד לא אמר את המילים הנכונות, בכל זאת הגשים לכולם את המשאלות. הזמן עבר ומדור לדור החוכמה הלכה ונעלמה. והנה אנחנו כאן. אינינו יודעים היכן המקום ביער איננו יודעים את המילים איננו יודעים להדליק את האש על פי המסורת של הבעל שם טוב. בכל זאת, יש משהו שאנחנו כן יודעים: אנחנו יודעים את הסיפור הזה ואומרים: שאלוהים אוהב כל כך את הסיפור הזה.. שמספיק שמישהו יספר אותו ומישהו יקשיב לו כדי שאלוהים שבע רצון, יספק כל הצרכים ויגשים כל משאלות לכל מי שחולק רגע זה אמן... האם הכרתם סיפור זה? האם הכרתם אותו בגרסה זאת או בגרסה שונה?

 

[הומינר]

הסיפור החסידי

שאני מכיר הוא, הדירוג ההולך ומתמעט של האדמורים אשר באו לאחר הבעש"ט, תלמידו הקרוב ידע את המקום וידע להדליק האש, ידע את המילים, אך לא ידע את הכוונות תלמידו ידע את המקום וידע להדליק האש אבל לא ידע את המילים, וכן הלאה כבסיפורך

 

[perhay]

אשמח אם תוכל לפרסם

את הגרסה שלך. למדתי אותה מזמן בבית-ספר יהודי בארגנטינה, אך היא לא שמורה עמי. הגרסה שהבאתי היא עיבוד, ומאד אשמח לקרוא את הגרסה המקורית.

 

[יהודה עצבה]

חשיבותו של הסיפור

"העיקרון של הסיפור הזה בא להדגיש את כוחו של הסיפור. לעניות דעתי זהו אחד הסיפורים המרתקים ביותר בחסידות המדגיש את חשיבותו ועוצמתו של הסיפור"

 

[הקוראת בקקאו]

עוד גירסה...

מתוך "מגילת העדות", הוצאת מוסד ביאליק, תשנ"ג, 1993 ע' ז'-ט': "... כשהרגיש הבעל שם טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על ישראל והגיעה השעה לחשבון נפש, היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את לבו בתפילה מיוחדת ובקשתו של הבעש"ט פתחה שערי השמיים והרחמים. דור אחרי הבעל שם טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ'. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר: "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעש"ט אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה. ושוב עבר דור אחד, והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר:"אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום ששם ארע הדבר - ואולי זה יספיק". ואכן, גם זה הספיק והגזירה נתבטלה. אבל הנה חלף עוד דור ורבי ישראל מרוז'ין נתבקש לפעול למנוע צרה גדולה. הרבי מרוז'ין היה, כידוע, מנהיג מורם מעם והיה יודע ערכו ונוהג בחצרו מעשה מלך. שמע הרבי הבקשה והבין שהגיעה שעה של חשבון נפש, התיישב בכסא המצופה זהב שבאמצע ארמונו המפואר, עצם עיניו וכה אמר:"בעוונותינו הרבים אין עוד בכוחנו ללכת לאותו יער ולהדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה כבר שכחנו ואפילו אין אנו יודעים היכן המקום ששם אירעו הדברים. אבל את מה שארע עדיין יודעים אנו לספר"... והסופר ש"י עגנון מוסיף: והסיפור שסיפר דור אחרון פעל את פעולתו לא פחות ממעשי הצדיקים בדורות הקודמים.

 

[NAVVAN1]

הי קקאו ככה חוזרים? באמתחת צדיקים

ואיפה השלום לחברים?

 

[perhay]

יופי של גרסה! ../images/Emo51.gif רבה

 

[love lev]

גם בעיני מוצאת גירסתך חן. יישר כוח

 

[הקוראת בקקאו]

../images/Emo24.gifשלום חברים,

מה שלומכם? חזרתי מפולין קצת חולה אבל מרוצה כבר להיות בבית... אפילו לחזור לכביסה ולכלים (מה הם לעזאזל לבשו במשך כל השבוע?) הסיפור החסידי היה טרי-טרי כי בין היתר מספרים אותו בהדרכה או בהכנה לנושא של החסידות בפולין (במסגרת אלף שנות יהדות פולין). שמחה לחזור ולהיות אתכם אשלים את החסר בהמשך נשיקות וירטואליות (ככה גם לא תדבקו) שבת שלום לכולכם ושנה נפלאה מלאה סיפורים טובים

 

[perhay]

תעלומה

היכן נעלמו כל הגרסאות של הסיפור "מקום ביער"? אצלי לפחות אני רואה רק חצי שרשור, ואף לא אחת מהגרסאות. עכשיו אפילו את הסיפור אנחנו לא מכירים כי גם הוא נעלם יחד עם הבעל שם טוב, המקום ביער, התפילות, האש והכוונה.

 

[perhay]

../images/Emo9.gif עכשיו אני נושמת לרווחה

השרשור חזר למקומו בשלום.

 

[NAVVAN1]

ברכה הנוחתת ואפילו לסירים ובגדים

 

[שחרזדה האחת]

מהבע"שט-כיצד צריך יהודי לאכול ולמה

הבעש"ט הורה לאחד מתלמידיו לסור בדרכו הביתה ליהודי אחד, ששמו פייבוש, בעיירה קוריץ, ולהתבוננן באופן אכילתו, המקובלת מאד בשמיים. עשה התלמיד כנאמר לו. ולאחר חיפושים מייגעגים מצא את הבית של פייבוש, והתברר לו, שזה יהודי פשוט, הדיוט גמור, המחזר בכפרים. ומפורסם כזללן מופלג. יהודי בעל גוף, גבה קומה ורחב כתפיים, גברתן האכל בתאבון מתוך קערות מלאות מאכלים רבים ושונים. ניסה התלמיד לעמוד על כוונת הבעש"ט ולא עלה בידו. לאחר היסוסים רבים הפציר בפייבוש, שיגלה לו מה סוד צפון באכילתו. פייבוש תמה על בקשתו ואמר: באכילתי אני מתכוון לאכילה ממש, כדי שאהיה בריא וחזק ושהעליון יתן לי כח וגבורה. וכאן סיפר לו פייבוש מעשה שאירע בו לפני שנים מספר: פעם אחת, ביום טבת קר, בדרכי מכפר לכפר, נקלעתי לתוך יער עבות והנה הגיעו לאוזני מתוך שאון עצי היער קולות בוקעים: שמע ישראל: הבנתי כי אלה הן קולות יהודים, הזועקים להצלה. רצתי בעקבות הצעקות והנה עיני רואות שלושה יהודים נבוכים, וערלים מחזיקים בהם ומאיימים עליהם בנטילת כספם ונפשם גם יחד. מיד אזרתי כל טיפת כח שבי, סיכנתי את נפשי והפלאתי מכות בליסטים, עד שהם נמלטו על נפשם , כל עוד רוחם בם., וכך היצלתי את העשוקים. והיה בזה נס גדול כי השודדים כמעט גברו עלי שכן כוחי אז לא היה ככוחי היום. בימים ההם הייתי צנום ומסוגף. אז התחלתי להבין מה ערכו שלכוח גופני וגבורה ליהודי בגולה. בצאתי מן היער, הידהד בתוכי קול פנימי, המתרה בי: פייבוש, הבורא אומנם היה בעזרך, אך אל לך לסמוך על ניסים. נדרתי נדר אז בליבי, כי מעתה ואילך אכול אוכל אשר אוכל. כל אשר יהיה לי אתן בעד אוכל ובלבד שאהיה חזק, שאוכל להתגבר על ערלים, המתנפלים על יהודים ביערות. והיום , הנה עיניך הרואות: זרועות ברזל לי, המסוגלות להזיז הר ממקומו והערלים נרתעים ממני ואינם מעיזים עוד להטריד אותי ולא יהודים אחרים. הם יודעים שפייבוש יגמול להם כגמולם ויפליא בהם מכותיו. האוכל שאני אוכל בתאבון רב, אינו אלא קיום נדרי, ותפילתי בשעת אכילתי אחת היא, שהשם יעזור לי להיות לא רק טהור יותר מהגויים אלא גם חזק מהם. תלמידו של הבעש"ט הבין עתה יפה את כוונתו, שאכילתו של פייבוש מקובלת בשמיים.

 

[שחרזדה האחת]

בלי ענווה חסודה- הבעש"ט וקריניצי

ענווה ודאי שהיא מידה נאה באדם. אבל

 

[שחרזדה האחת]

מצורף הסיפור