een ogenblik
New member
מציאת רופא
כשרק הגענו לבלגיה, הסתבכנו עם מציאת רופא. אני כמעט לא הייתי חולה אי אז בימים, אך האיש היה רגיש.עלי הייתה מוטלת משימת מציאת רופא. לא ידעתי מילה בפלמית, כמעט לא הכרנו מקומיים, לא היה לי מושג מה לעשות. בסופו של דבר בחרנו ברופא הכי קרוב למקום מגורינו אז. למרות אקראיות הבחירה, היינו מרוצים ממנה במשך השנים, והוא הפך לרופא משפחה שלנו במלוא מובן המילה. למרות שעות הקבלה הלא מי יודע מה נוחות שלו ולמרות שעברנו להתגורר מצדו השני של היקף הרינג, נשארנו עם הרופא הזה.
בלילה בין חמישי לשישי כאוס הגיעה למיטתנו לוהטת. כמה לוהטת? 38.9 לוהטת. לא ממש נורא, אך אפשר היה להשמש בה כגוף חימום מספק, ללא אמצעי עזר ללילה קר. כמובן שמייד הוחלט שאין היא הולכת לביה"ס ביום שישי, אבל לרופא נלך רק בחמש אחר הצהריים, כי כבר אמרתי ששעות הפתיחה שלו אינן הכי נוחות לנו. במהלך היום חומה של כאוס ירד עם תרופות ושב ועלה כשהתרופות מיצו את עצמן. האיש לקח את המכונית, כי אנו לא התכוונו לצאת מהבית. כשעה לפני שהאיש עמד לחזור מן העבודה, כאוס נרדמה מול הטלויזיה ורעדה. מה רעדה? היא התעוותה הרוב רעידות, מפחידה אותי עד אימה. מצחה לא היה חם במיוחד. הבנתי שזה לא נורא באמת בהגיוני, אך הגיון אינו החלק שתפקד במיוחד באותם רגעים. כששנתה הפכה לרגועה, נרגעתי גם אני, אבל ציינתי לעצמי שאני צריכה להזכיר זאת.
האיש חזר, כאוס התעוררה, חומה נמדד והראה 40.0. האיש הסביר לי שטעיתי כשבדקתי אותה בשלב בו חומה עדין לא עלה, ולא לאחר מכן, אך בסדר, כפי שאמרתי - הגיון לא היה החלק שתפקד אז. הסברנו לכאוס שצריך ללכת לרופא, ונתנו עוד תרופה להורדת חום. הסמרטוט בצורת ילדה הזדחל למכונית והשתטח בה. נסענו. הגענו למרפאת הרופא בחמש ורבע. עד כאן הכל הלך על פי התכניות.
ואז החלה השתבשות.
לא רק שהרופא לא היה במרפאה, היה שלט המסביר שהוא מאושפז בבית חולים. לפחות ניתן מספר טלפון של רופא מחליף, אך תחילת שעות קבלת הקהל רק בשש. היינו צריכים בשלב זה לחזור הביתה, אך פחדנו שכאוס תחזור למיטה ותסרב לצאת, אז לא עשינו זאת. טעות ראשונה. למספר הטלפון שניתן אף אחד לא ענה בחמש וחצי, אז האיש יצא להסתובב באזור לאות האם ימצא רופא. כאשר טענתי שאין רופא אחר באזור האיש ענה לי שכבר לפחות תשע שנים איננו מתגוררים באזור. כמובן שהוא חזר ללא מציאת שום רופא. טלפון למספר שהושאר על הפתק נענה כרגע, אך הרופאה לא הצליחה להסביר היכן היא נמצאת. היא אמרה שהיא מקבלת קהל עד שבע וחצי הערב, ושצריך להיות רופא ברחוב בו אנו נמצאים, במספר שמונה. טוב.
חנינו ליד מספר מאה, אז החלתי לנסוע במורד ברחוב. בסביבות מספר 48 לא היו עוד בתים. אין 8. כמה מפתיע. החלטנו לנסוע למרכז החרום בלובן. כן, בטח. המרכז עובד רק בסופי שבוע וחגים. בשאר הזמן על האנשים למצוא רופא שמקבל קהל כשהם זקוקים לו. נכון הגיוני?
מאחור כאוס התעוררה לחיים בהשפעת תרופות מורידות חום, ומהתרגשות על ההרפתקאה החדשה. אחרי הרעידות בצהריים וארבעים מעלות חום עגולות לא הייתה לנו כוונה לוותר. לקבל החלטות נהיגה ליד האיש המודאג בעיר שכמחצית מכבישה סגורים לרגל שיפוצים אינה מלאכה קלה. התחלתי לנסוע לכיוון בית החולים, מכיוון שהוא קרוב. רק ליד חניית בית החולים האיש הגיע סוף כל סוף למסקנה שבעצם כדאי לנסות פתרונות אחרים לפני מיון. יופי. עשיתי סיבוב פרסה במקום בו לא ממש מותר לעשות סיבו פרסה, אך אם לא הייתי עושה אותו כבר הייתי חייבת להכנס לתחומי המיון. האיש לא אמר דבר, אך הבעת פניו הבהירה שלדעתו אני חסרת אחריות.
הוחלט לנסוע הביתה ולחפש את הרופאה באינטרנט, ולנסוע אליה. אבל קודם כל, נסע לבדוק מרפאה של מספר רופאים במרכז הכפר שלנו. כמובן שהחלטה זו התבררה כטעות, שרק הובילה לטעויות נוספות.
נסעתי למרכז הכפר, ובמרפאה נראה אור בחדרים. יופי. עובדים שם. גם שם משפצים, אז נכנסנו מאחורה. אמממ, אם לא היינו רואים אור בחזית, אי אפשר היה להבין שמישהו עובד שם. במקום להסתובב, לחזור הביתה ולהמשיך בתכנית, האיש ניסה לבדוק איפה נמצאים אנשים. לפתע הגיחו מטופלים מאחד החדרים. בירור איתם העלה שאין דבר כזה להגיע לשעות קבלה, אלא צריך לקבוע תור מראש. האישה הייתה נחמדה מספיק, ונתנה לנו את מספר הטלפון. יופי, רק מה? למספר הטלפון הזה יש הנתבה לרופא ספציפי ללא יכולת לבחור משהו כללי. זה נראה לי זמן לחזור לתכנית המקורית. האיש לא היה מסוגל להגיע חלהחלטה אופרטיבית והמשך להאבק בטלפון. מצאתי חדר ממנו בקעו קולות ומסרתי לאיש את שם הרופא. האיש התעקש לטלפן שובף ואז החלה שיחת "לילדה יש חום גבוהה, לא, היא לא מקיאה, לא, היא לא אפטית, לא, היא אוכלת". הבנתי לאן זה הולך והחלתי להביט בשעון בעצבנות, אך האיש המשיך בפירוט כאילו יש לנו זמן. לבסוף, כפי שניתן היה להבין, הרופאה הסבירה לאיש שאינה יכולה לקבל אותנו כעת, שאין טעם לנסוע לבית החולים, ושאם נתקשר מחר בבוקר היא תקבע לנו תור. יופי. נשארו לנו 34 דקות לסיום שעות הקבלה של הרופאה המחליפה של הרופא שלנו.
תוך חמש דקות היינו בבית, תוך עוד שתי דקות הייתה לי כתובת של הרופאה והסבר שלוקח 22 דקות להגיע אליה (ולא, היא לא מקבלת קהל ליד הרופא שלנו, בכלל לא, אפילו לא קרוב). כאוס התמרמרה כראוי על כך שיצאה מן המכונית לביתה, ומייד צריכה לחזור אליה. בדרך לרופאה (לקח לי פחות מרבע שעה, דרך אגב) האיש הסביר שבכלל הוא רצה להגיע לרופאה הזו כי הוא רוצה לקבל חדשות על הרופא שלנו. לא עימתתי אותו עם העובדה שהוא ביזבז את זמננו סתם אם זה מה שהוא רצה. לא נראה לי שההגיון שלו פעל טוב יותר משלי.
הגענו למרפאה הממוקמת בקומת הכניסה לביתה של הרופאה. חדר קבלה קטנטן אך מאובזר וידידותי לילדים. בחדר ההמתנה המתינו ילד ואמו. ניצלתי את הזמן לבדוק את שיעורי הבית של כאוס, ומייד התברר שגם הילד תלמיד כיתה א'. מכאן פשוט המשכנו תרגולת ביקור רופא ושיחת חולין בחדר ההמתנה, כאילו לא בילינו את השעתיים האחרונות במרוץ עכברים למציאת רופא.
אה, ולמודאגים ביננו -
לכאוס יש וירוס עצבני אך בר שליטה.
ארבעים מעלות חום לא חזרו על עצמן (39.9 זה פחות מארבעים, לא?).
גלידה ממש מומלצת למצבה הבריאותי (כאוס הגיבה ב-ik geloof dat niet חסר אמונה).
תוך שישה ימים לכל המאוחר היא תבריא, אבל אולי פחות (כנראה פחות, כי כבר 12 שעות לפחות חומה נשאר יציב ונורמלי).
לעומת זאת מצבו של רופאנו מדאיג, הוא ישאר מאושפז לפחות בחודש הקרוב, הוא אינו מסוגל לדבר כרגע ולא ידוע מתי יחזור לקבל קהל.
כשרק הגענו לבלגיה, הסתבכנו עם מציאת רופא. אני כמעט לא הייתי חולה אי אז בימים, אך האיש היה רגיש.עלי הייתה מוטלת משימת מציאת רופא. לא ידעתי מילה בפלמית, כמעט לא הכרנו מקומיים, לא היה לי מושג מה לעשות. בסופו של דבר בחרנו ברופא הכי קרוב למקום מגורינו אז. למרות אקראיות הבחירה, היינו מרוצים ממנה במשך השנים, והוא הפך לרופא משפחה שלנו במלוא מובן המילה. למרות שעות הקבלה הלא מי יודע מה נוחות שלו ולמרות שעברנו להתגורר מצדו השני של היקף הרינג, נשארנו עם הרופא הזה.
בלילה בין חמישי לשישי כאוס הגיעה למיטתנו לוהטת. כמה לוהטת? 38.9 לוהטת. לא ממש נורא, אך אפשר היה להשמש בה כגוף חימום מספק, ללא אמצעי עזר ללילה קר. כמובן שמייד הוחלט שאין היא הולכת לביה"ס ביום שישי, אבל לרופא נלך רק בחמש אחר הצהריים, כי כבר אמרתי ששעות הפתיחה שלו אינן הכי נוחות לנו. במהלך היום חומה של כאוס ירד עם תרופות ושב ועלה כשהתרופות מיצו את עצמן. האיש לקח את המכונית, כי אנו לא התכוונו לצאת מהבית. כשעה לפני שהאיש עמד לחזור מן העבודה, כאוס נרדמה מול הטלויזיה ורעדה. מה רעדה? היא התעוותה הרוב רעידות, מפחידה אותי עד אימה. מצחה לא היה חם במיוחד. הבנתי שזה לא נורא באמת בהגיוני, אך הגיון אינו החלק שתפקד במיוחד באותם רגעים. כששנתה הפכה לרגועה, נרגעתי גם אני, אבל ציינתי לעצמי שאני צריכה להזכיר זאת.
האיש חזר, כאוס התעוררה, חומה נמדד והראה 40.0. האיש הסביר לי שטעיתי כשבדקתי אותה בשלב בו חומה עדין לא עלה, ולא לאחר מכן, אך בסדר, כפי שאמרתי - הגיון לא היה החלק שתפקד אז. הסברנו לכאוס שצריך ללכת לרופא, ונתנו עוד תרופה להורדת חום. הסמרטוט בצורת ילדה הזדחל למכונית והשתטח בה. נסענו. הגענו למרפאת הרופא בחמש ורבע. עד כאן הכל הלך על פי התכניות.
ואז החלה השתבשות.
לא רק שהרופא לא היה במרפאה, היה שלט המסביר שהוא מאושפז בבית חולים. לפחות ניתן מספר טלפון של רופא מחליף, אך תחילת שעות קבלת הקהל רק בשש. היינו צריכים בשלב זה לחזור הביתה, אך פחדנו שכאוס תחזור למיטה ותסרב לצאת, אז לא עשינו זאת. טעות ראשונה. למספר הטלפון שניתן אף אחד לא ענה בחמש וחצי, אז האיש יצא להסתובב באזור לאות האם ימצא רופא. כאשר טענתי שאין רופא אחר באזור האיש ענה לי שכבר לפחות תשע שנים איננו מתגוררים באזור. כמובן שהוא חזר ללא מציאת שום רופא. טלפון למספר שהושאר על הפתק נענה כרגע, אך הרופאה לא הצליחה להסביר היכן היא נמצאת. היא אמרה שהיא מקבלת קהל עד שבע וחצי הערב, ושצריך להיות רופא ברחוב בו אנו נמצאים, במספר שמונה. טוב.
חנינו ליד מספר מאה, אז החלתי לנסוע במורד ברחוב. בסביבות מספר 48 לא היו עוד בתים. אין 8. כמה מפתיע. החלטנו לנסוע למרכז החרום בלובן. כן, בטח. המרכז עובד רק בסופי שבוע וחגים. בשאר הזמן על האנשים למצוא רופא שמקבל קהל כשהם זקוקים לו. נכון הגיוני?
מאחור כאוס התעוררה לחיים בהשפעת תרופות מורידות חום, ומהתרגשות על ההרפתקאה החדשה. אחרי הרעידות בצהריים וארבעים מעלות חום עגולות לא הייתה לנו כוונה לוותר. לקבל החלטות נהיגה ליד האיש המודאג בעיר שכמחצית מכבישה סגורים לרגל שיפוצים אינה מלאכה קלה. התחלתי לנסוע לכיוון בית החולים, מכיוון שהוא קרוב. רק ליד חניית בית החולים האיש הגיע סוף כל סוף למסקנה שבעצם כדאי לנסות פתרונות אחרים לפני מיון. יופי. עשיתי סיבוב פרסה במקום בו לא ממש מותר לעשות סיבו פרסה, אך אם לא הייתי עושה אותו כבר הייתי חייבת להכנס לתחומי המיון. האיש לא אמר דבר, אך הבעת פניו הבהירה שלדעתו אני חסרת אחריות.
הוחלט לנסוע הביתה ולחפש את הרופאה באינטרנט, ולנסוע אליה. אבל קודם כל, נסע לבדוק מרפאה של מספר רופאים במרכז הכפר שלנו. כמובן שהחלטה זו התבררה כטעות, שרק הובילה לטעויות נוספות.
נסעתי למרכז הכפר, ובמרפאה נראה אור בחדרים. יופי. עובדים שם. גם שם משפצים, אז נכנסנו מאחורה. אמממ, אם לא היינו רואים אור בחזית, אי אפשר היה להבין שמישהו עובד שם. במקום להסתובב, לחזור הביתה ולהמשיך בתכנית, האיש ניסה לבדוק איפה נמצאים אנשים. לפתע הגיחו מטופלים מאחד החדרים. בירור איתם העלה שאין דבר כזה להגיע לשעות קבלה, אלא צריך לקבוע תור מראש. האישה הייתה נחמדה מספיק, ונתנה לנו את מספר הטלפון. יופי, רק מה? למספר הטלפון הזה יש הנתבה לרופא ספציפי ללא יכולת לבחור משהו כללי. זה נראה לי זמן לחזור לתכנית המקורית. האיש לא היה מסוגל להגיע חלהחלטה אופרטיבית והמשך להאבק בטלפון. מצאתי חדר ממנו בקעו קולות ומסרתי לאיש את שם הרופא. האיש התעקש לטלפן שובף ואז החלה שיחת "לילדה יש חום גבוהה, לא, היא לא מקיאה, לא, היא לא אפטית, לא, היא אוכלת". הבנתי לאן זה הולך והחלתי להביט בשעון בעצבנות, אך האיש המשיך בפירוט כאילו יש לנו זמן. לבסוף, כפי שניתן היה להבין, הרופאה הסבירה לאיש שאינה יכולה לקבל אותנו כעת, שאין טעם לנסוע לבית החולים, ושאם נתקשר מחר בבוקר היא תקבע לנו תור. יופי. נשארו לנו 34 דקות לסיום שעות הקבלה של הרופאה המחליפה של הרופא שלנו.
תוך חמש דקות היינו בבית, תוך עוד שתי דקות הייתה לי כתובת של הרופאה והסבר שלוקח 22 דקות להגיע אליה (ולא, היא לא מקבלת קהל ליד הרופא שלנו, בכלל לא, אפילו לא קרוב). כאוס התמרמרה כראוי על כך שיצאה מן המכונית לביתה, ומייד צריכה לחזור אליה. בדרך לרופאה (לקח לי פחות מרבע שעה, דרך אגב) האיש הסביר שבכלל הוא רצה להגיע לרופאה הזו כי הוא רוצה לקבל חדשות על הרופא שלנו. לא עימתתי אותו עם העובדה שהוא ביזבז את זמננו סתם אם זה מה שהוא רצה. לא נראה לי שההגיון שלו פעל טוב יותר משלי.
הגענו למרפאה הממוקמת בקומת הכניסה לביתה של הרופאה. חדר קבלה קטנטן אך מאובזר וידידותי לילדים. בחדר ההמתנה המתינו ילד ואמו. ניצלתי את הזמן לבדוק את שיעורי הבית של כאוס, ומייד התברר שגם הילד תלמיד כיתה א'. מכאן פשוט המשכנו תרגולת ביקור רופא ושיחת חולין בחדר ההמתנה, כאילו לא בילינו את השעתיים האחרונות במרוץ עכברים למציאת רופא.
אה, ולמודאגים ביננו -
לכאוס יש וירוס עצבני אך בר שליטה.
ארבעים מעלות חום לא חזרו על עצמן (39.9 זה פחות מארבעים, לא?).
גלידה ממש מומלצת למצבה הבריאותי (כאוס הגיבה ב-ik geloof dat niet חסר אמונה).
תוך שישה ימים לכל המאוחר היא תבריא, אבל אולי פחות (כנראה פחות, כי כבר 12 שעות לפחות חומה נשאר יציב ונורמלי).
לעומת זאת מצבו של רופאנו מדאיג, הוא ישאר מאושפז לפחות בחודש הקרוב, הוא אינו מסוגל לדבר כרגע ולא ידוע מתי יחזור לקבל קהל.
