מרגישה שסגרתי את המעגל
עם מותם של הורי אותם איבדתי בגיל צעיר. הגעגועים כנראה ימשיכו ללוות אותי ויש צער על דברים שיכלו להיות שונים, אך לאחר עבודה פנימית עמוקה מאוד שעשיתי בשנים האחרונות, מרגישה מפוייסת, הדברים נרגעו וקיבלו תפנית אחרת וכיום כשאני במקום אחר, מקום של השלמה, תובנות והבנות, ויכולת התבוננות מזווית אחרת, אני יודעת לומר שטוב שעשיתי זאת, טוב שלא הנחתי לדברים להיקבר עמוק בתוכי, ושמחה על שריפאתי את הכאב, הכעס וחוסר ההשלמה שהיו בי שנים כה רבות. לדעתי העיסוק בכך גורם דווקא לריפוי.אין זה אומר שכל היום צריך לעסוק בכך או להפוך זאת לעיסוק המרכזי, אך אני רואה ביכולת לפתוח ולדבר על הדברים, את האפשרות לרפא את הכאב, לשנותו ולהופכו למשהו אחר. אני דוגלת בשיטת "הניקוי" וההתמודדות עם הדברים, וכן, גם סגירת מעגל.... מרגישה שלמה עם הדרך שבחרתי להתגבר על האובדן וחושבת שטוב שלא "טאטאתי". גם השיטה לטפל בפצעים, היא לעיתים בדרך של אוורור הפצע עד להגלדתו. באשר לחשיבות והצורך - מבחינת זמן האירוע - לדבר על האובדן, חושבת שמדובר בענין מאוד אינדיבדואלי. על פניו נראה שאובדן בעבר הקרוב הוא בעייתי יותר, והצורך לדבר, לשתף ולקבל תמיכה רב יותר, כי זו דרך בה מעכלים ומעבדים את האובדן ובה מקבלים פרספקטיבה אחרת על המצב החדש שנוצר . אך גם בזאת יש שוני בין האנשים ויש כאלו שלוקח להם זמן עד שהם יכולים להיפתח ולדבר על כך והם מעדיפים שלא לעשות זאת אלא לאחר זמן ולפעמים בכלל לא. כי כמו כל דבר אחר, כך גם שלבי האבלות וההתמודדות שונים מאדם לאדם. אני חושבת שהפורום יכול למלא צרכים של רבות שאין להן את מי לשתף או לא רוצות לשתף אנשים קרובים, לעיתים קל יותר להיפתח דווקא לזרים ובמיוחד לכאלו שעברו חוויות דומות. ורוצה להאמין שאנו עוזרות זו לזו מנחמות ומנוחמות.