מצטרפת אליכן

יעל של 4

New member
אני עומדת בפני דילמה דומה לשנה הבאה

הילד שלי צריך ללכת בשנה הבאה לכתה א. הוא אובחן כמחונן. ילד חכם ויחד עם זאת חברותי ואהוב מאוד. בית הספר אליו הולכים הילדים של המושב שלנו לא נותן את הדעת על ילדים שהם נמצאים בקצוות, אלה הולך עם הילדים שנמצאים בממוצע. מה שקורה שילדים ליקויי למידה הולכים שם לאיבוד וכן ילדים כמו הבן שלי שלא מקבלים העשרה מתאימה. הדילמה שלי היא כזאת אני רוצה שהילד יגדל כילד רגיל לכל דבר. מצד שני אני מעוניינת שהילד יקבל את העשרה במסגרת בית הספר הרגיל כדי שיהיה לו עניין ולא יחיה עם השיעמום בבית הספר. הוא ילד שמחפש אתגרים ואם לא מעניין לו הוא פשוט יאבד עניין ועלול להפריע ולחפש עניין בדרכים לא טובות וחבל. אני ובעלי שוקלים לעביר אותו לבית ספר אחר באופן פרטי. יחד עם זאת אנחנו גרים במושב (בשכירות) וזה אומר שילך לבית ספר לא עם ילדי המושב. מאוד מתלבטים ונשמח לקבל את חוות דעתכם בנושא. יש לי בבית עוד 3 ילדים נוספים כשהגדולה בכתה ג, והיא כל הזמן שואפת שאח שלה יבוא ללמוד בבית הספר שלה. (דילמה נוספת ) יעל
 

נעה גל

New member
ומה עם לתת לו העשרות מחוץ לביה"ס?

קודם כל, אני לא יודעת עד כמה אבחונים שנעשים בגיל צעיר למחוננות תופסים בבית הספר. נדמה לי (ויכול להיות שאני טועה - לאה ,תעזרי לי) שבשביל להיות מוכר כמחונן במשרד החינוך (על מנת לזכות להטבות) יש לעבור את המבחנים של משרד החינוך (שעושים אותם לראשונה בכיתות ב' ו ג'). במידה והבן שלך ימצא כמחונך משרד החינוך ידאג לו למסגרת מתאימה. יש ילדים ששולחים אותם לבתי ספר למחוננים ויש כאלו שמוצאים אותם ליום העשרה מבית הספר. קרוב משפחה שלי שנמצא מחונן בכל הקשור למתמטיקה נכנס לשיעורים מכיתה ב' לשיעורי מתמטיקה של כיתה ד' (קפיצה של שנתיים), אבל נשאר בשאר הדברים במסגרת הכיתתית ביחד עם החברים שלו. אז יכול להיות שלפחות בהתחלה אתם תצטרכו לדאוג להעשרה בשבילו, אבל בהמשך הדבר יעשה באופן מוסדר דרך משרד החינוך. חשוב מאוד לקחת בחשבון את הצד החברתי אצל כל הילדים, אבל במיוחד אצל מחוננים. יש נטיה (טבעית) להעשיר אותם בלי סוף בצד הקוגניטיבי ולהזניח את הצד הרגשי-חברתי שלהם. התוצאה היא לפעמים, ילד עם מוח ברמה של מבוגר והתנהגות רגשית וחברתית של צעיר בכמה שנים מגילו הכרונולוגי. הדבר מקשה עליהם מאוד להשתלב בחברת בני גילם וזה חבל.
 

לאה_מ

New member
מסכימה עם נעה.

מבחינת משרד החינוך אין משמעות לאבחונים חיצוניים. כל הילדים עוברים מבחני סינון (של "מכון הדסה", אם אינני טועה) בכתה ב', ואלה שסוננו במבחנים האלה עוברים סדרה נוספת של מבחנים. בערים הגדולות יש כתות מחוננים (או אפילו בתי ספר למחוננים) וילדים שמאובחנים כמחוננים במשרד החינוך זכאים לעבור ללמוד שם. בישובים אחרים ילדים כאלה מקבלים העשרה של יום בשבוע (אישית, אגב, זה נראה לי עדיף, לפחות בגילאים הצעירים). העשרה דומה ניתן לקבל, כמובן, גם באופן פרטי בחוגים שונים של נוער שוחר מדע, במכון לקידום נוער של אריקה לנדאו ודומיהם. ומנסיון אישי - יש לי ילד מחונן בבית. הוא סקרן ותאב דעת מאד. הוא לומד בבי"ס קרוב לבית, יחד עם הילדים שגרים בסביבתנו, ושאתם הוא גם הולך לתנועת הצופים ולחוגים שונים. בנוסף, הוא בוחר חוגים לפי תחומי העניין שלו (קומיקס, שחמט, וטרינריה, ג'ודו, בלשות, מתמטיקה...). בית הספר אמנם לא ערוך באופן מסודר לספק העשרה לתלמידים שנמצאים מעל הממוצע, אבל מאידך גם לא נתקלתי עד כה בדיכוי של זה. הבן שלי באופן עקבי מכין עבודות בנושאים שמעניינים אותו (שנשאבים מהנושאים והחומר שנלמד בכתה). זה נובע ממנו, הוא מתעניין בנושא, חוקר אותו, מוציא חומר מהאינטרנט (בעזרתי), יושב בספריה, מסכם, עורך ובסופו של דבר מגיש עבודה. בדרך כלל זה מהווה מנוף לקריאת העבודה בכתה ודיון כתתי בנושא - וככה כולם הרוויחו. הנושאים שהוא בוחר הם פשוט דברים שעניינו אותו - לא דוקא משהו מסויים - בכתה ב' הוא עשה עבודה על הר פוג'י, בכתה ג' על הנס כריסטיאן אנדרסן ועל לאה גולדברג, ובכתה ד' (בעקבות טקס יום הזכרון לרצח רבין שעשתה הכתה שלו) - על רציחות פוליטיות. אני חושבת שיש הרבה דרכים לעודד ולטפח ילדים סקרנים (לאו דוקא מחוננים) ובית הספר יכול, אם כי לא חייב, להשתלב בהן.
 
ילד מחונן

אני הייתי משאירה אותו במסגרת הרגילה,לפחות ביסודי ובמקביל אפשר להעשיר אותו בחוגים יש חוגים נפלאים של האוניברסיטה הפתוחה ובעוד מוסדות השכלה גבוהה לילדים מחוננים,בתור מישהי שהלכה לכאלו בתור ילדה אני מאוד ממליצה,היה תענוג הוא עולה לכתה א,תני לו להשאר עם החברים מהמושב,שיהיה לו עם מי לשחק,ליד מי לשבת בהצגות במועצה,עם מי להסתודד כשנפגשים בשבילים,עם מי לשחק בבריכה. בגלל שאת חיה במושב שזה מקום קטן,חברת הילדים בד"כ מאוד מגובשת וחבל שהוא לא יהיה חלק.
 

דסי אשר

New member
מנסיון חיים, עם כזה עם תעודות....

הי, תמיד אני מספרת את הסיפור, לכל הורה. מנהלת בית הספר אליו התקבל בני, בכתה ו, בעקבות לחץ של אביו להפנות אותו לכתת כאלה חכמים -לימדה אותי דברים חכמים. הבעתי בפניה את עמדות בעלי, מול חששותי שלי- מהתחרותיות הכה אופיינית לכתות אלה. בקשתי את עצתה אם לשלב אותו בכתה או לא(לאחר שמצאה אותו מתאים, לאחר המבחנים הפסיכולוגים, שלא כל כך המליצו... כי היה איטי מאד). תשובתה הייתה: "ילדך מאד נבון, שום דבר לא יעצור אותו, הוא תמיד ילמד מכל מה שנמצא סביבו. הדבר החשוב הוא הצד החברתי. בבית הספר, בסוף כתה ג' עוברים כולם SCREENING (עליו נעה כתבה), ואני פונה אל כל הילדים בבית ספרי, שאותרו כמתאימים לכתת המחוננים, ושואלת אותם אם רוצים ללכת לכתה המיוחדת או להשאר בכתת האם. אם הם אומרים לי שרוצים להשאר בכתה האם- אני משאירה אותם שם. הם ילדים. הצד החברתי הוא החשוב ביותר" דבריה מאד הרגיעו אותי. שאלתי את בני, מה הוא רוצה, והא אמר שרוצה להצטרף לכתה הזו, ונתתי לו את ברכת הדרך. רק ביקשתי- שאם יגלה שקשה לו, שלא יחשוש, ויפנה אלי- תמיד אפשר למצוא בית ספר רגיל אצלנו ברמת גן. הוא נכנס לכתה שכבר "עבדה ביחד" מכתה ד'. רמת הידע שרכשו- הייתה בכמה דרגות גבוהה משלו. ואת יודעת מה סיפר לי בשניה הראשונה ללימודיו בכתה, כאשר הייתי שואלת איך היה בבית הספר? התשובה הייתה:"נתתי היום שני גולים". זה היה הדבר החשוב ביותר עבורו, שסופ- סופ שיתפו אותו במשחקי כדורגל. בכתה הרגילה לא נתנו לו- היה כזה עם רגליים וידיים שמאליות.... דסי
 

Kalla

New member
הבן שלי (כיתה ד')

התחיל השנה כיתת מחוננים לבקשתו והוא פשוט פורח מעל ומעבר למצופה (גם מבחינה חברתית). אנחנו מאוד חששנו מהמעבר ועשינו אותו רק כי הוא רצה ובדיעבד זה היה פשוט צעד נהדר.
 

דסי אשר

New member
בדיעבד, גם לבני זה היה טוב, אבל לא

לכולם. אני יודעת על כמה מהכתה, שעזבו, כי הלחץ עבורם היה כבד מנשוא. היה אחד- שכל שעות הלימודים שהה בשרותים, משום כאבי בטן. אבל מעבר לכך- העקרון חשוב- הצד החברתי. בכתה הזו, קיבלו את ה"שלומיאליות" של בני באופן טבעי, אולי גם "לא קינאו" בו שהוא נבון ושקט כל כך, ולכן שיתפו אותו במשחקי כדור הרגל- בהם לא השתתף עד שנכנס לכתה זו, עד כתה ו'. הילד שלי היה מה שקוראין "ביישן". הוא קרא לכך, יותר מאוחר, בבגרותו- "נכה חברתית". דסי
 

Kalla

New member
נראה לי כי בכיתה של בני

לומדים ילדים רגילים לגמרי מבחינה חברתית ומה שמייחד אותם הוא בעיקר יכולתם השכלית הגבוהה יחסית. הילדים מאוד חברותיים ומאוד לא אלימים, משחקים בהפסקות גם עם ילדים מכיתות אחרות ולבני יש לא מעט חברים שלומדים בכיתות רגילות ואף גבוהות יותר. בני אף פעם לא היה טיפוס "קלאסי" של מחונן (אם יש בכלל דבר כזה), ובגלל זה פחדתי שהוא עלול לא להשתלב בכיתה כזאת. הוא ילד של קראטה, קפואירה וכדורגל. הוא אמנם מאוד אוהב לקרוא, לשחק במחשב ולפתור חידות, אך מצד שני אוהב לא פחות לראות טלביזיה ולשחק במשחקים מאוד ילדותיים, כגון בייבלייד. למען האמת, כשהוא עבר את השלב הראשון במבחנים שאלנו אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה לגשת לשלב השני. לא אמרתי לו את זה, אך בליבי הייתי בטוחה שאין לו שום סיכוי וזה סתם בזבוז זמן. כשהסתבר שהוא עבר את המבחנים באחוזון הגבוה ביותר הייתי מוכת תדהמה וחששתי מאוד מהרצון שלו לעבור לכיתת המחוננים. פחדתי שיהיה לו קשה מדי מבחינה לימודית ושלא יהיה טוב מבחינה חברתית (גם מבחינת גיל הוא הכי צעיר ויש לו אופי די ילדותי יחסית לחלק גדול מהילדים, ובעיקר הילדות, בכיתה). אך אני חייבת להודות שמעולם לא ראיתי אותו יותר פורח, מאושר ומסופק גם מהלימודים, גם מהחוגים וגם מחיי החברה. הוא ממשיך לעסוק המון בפעילות ספורטיבית במסגרת בית הספר בהפסקות ובחוגים וגם מחוצה לו, משקיע זמן ניכר בלימודים ונהנה לבלות עם חבריו. כמו כן, ביוזמת המורה וההורים מתקיימים מפגשי גיבוש כיתתיים מדי פעם בפעם, ואני מאוד נהנהית לראות את בני פורח ונהנה בהם. לדעתי, החיים שלו ממש מלאים, מעניינים ומגוונים ומצב רוחו כמעט תמיד מרומם ביותר (טפו טפו טפו). לי נראה שאיכשהו באמת הילדים בכיתות האלה ברובם, אולי בזכות האינטלגנציה הגבוהה יחסית, הם ילדים סובלניים ומקבלים יותר, שפחות נוטים לתיסכולים ולהוצאתם על ידי אלימות. גיליתי שהסטיגמות השליליות שלפחות פעם היו מקובלות בקשר לקבוצות של ילדים כאלה פשוט אינן נכונות, לפחות לא להיום. אלה ילדים רגילים לגמרי, כמובן שכל אחד עם האינטרסים שלו, אך הם גם אוהבים את כל מה שילדים רגילים אמורים לאהוב ואינם מרובעים או מתנשאים. עכשיו, אם מישהו ישאל אותי אם אני ממליצה על כיתה כזאת, אגיד שכן, בתנאי, כמובן, שהילד מעוניין בכך.
 

דסי אשר

New member
קאלה, אני לא יכולה להגיד דבר על

"הילדים האלה", אלא רק לצטט את בני. כאשר הלך לקד"צ , לקורס של קבוצה יעודית בתחום מאד מסויים, הוא ממש פרח. הוא טען שזו הייתה התקופה הנפלאה בחייו(עד גיל 18), שם פגש ילדים נבונים מאד- אבל נורמאליים, שמעניינים אותם בחיים עוד כמה דברים חוץ מלהיות מצויינים. בכתה שלו- אלמנוט התחרות היה מאד חזק. המחנכת השקיעה את עיקר עבודתה עם ילדי הכתה, להפחית את התחרותיות. מנסיוני הדל אתם בטיולי כתה, והוא היה דל משום החלטה שלי- חוויתי ילדים שאני לא יכולה לקחת אחריות עליהם, כי הם הרשו לעצמם, כמה מהם- מעשים חסרי אחריות, שפשוט הבהילו אותי. גם היום הוא נמצא בין חכמים מאד- ועדיין חווה מאד חזק את העולם התחרותי סביבו, את חוסר הרצון לחקור את המדע כמדע טהור, אלא את הרצון להגיע לדוקטוראט, לתפוס מקום- לא באמת להגיע לאמת הטהורה. כן, הוא עוד לא יודע מה יהיה, כשיהיה גדול - הוא בן 32 השבוע. אבל, מתוק ונפלא כמו ילד של כל אמא ....... דסי
 

Kalla

New member
ילד נבון אבל נורמלי.

למה שילד נבון לא יהיה נורמלי וילד נורמלי לא יהיה נבון? נראה לי שההגדרות האלה כבר פסו או אמורות לפוס מהעולם. בכלל, לדעתי ההגדרה של מחונן היא מאוד יחסית לדעתי. היא הרבה פחות נוקשה ממה שהייתה פעם. לא נראה לי שכל הילדים שמוגדרים כך הם ממש מחוננים במלוא מובנה הקלאסי של המילה (כמובן שיש ביניהם גם כאלה), אלא פשוט מוכשרים קצת יותר מהממוצע ויש להם קצת יותר מוטיבציה ועניין ללמוד. אגב, לא נראה לי שיש הרבה אנשים שההצטיינות אצלם היא מטרה חיצונית. יותר נכון להגיד שהיא טבועה בהם, שהיא חלק בלתי נפרד מהם, חלק נלווה לאופיים ולכישוריהם. זו פשוט תכונת אופי בדיוק כמו שעצלנות או שטחיות היא תכונת אופי, ולכן היא עניין טבעי לגמרי. לגבי תחרותיות - אין לי שום דבר נגדה כל עוד היא לא מתנגשת עם אופיו של הילד וכל עוד היא לא עוברת גבול מסוים. סך הכל, המין האנושי בנוי על תחרותיות ומתקדם בזכותה ורוב הילדים בהחלט בנויים להתמודד איתה. כל עוד התחרותיות היא ברוח טובה ובמידה בריאה - כלומר לא גורמת לתסכול, לאלימות, לאווירה קשה בכיתה ולבעיות חברתיות, אך מצד שני קצת דוחפת קדימה ומעודדת מאמץ ורצון להצליח, היא מבורכת בעיני. לא בטוחה עדיין שאני יכולה להגדיר את רמת התחרותיות בכיתה של בני, אך גם אם היא קיימת (וסביר להניח שהיא קיימת במידה זו או אחרת) בשלב הזה אני ממש לא מרגישה שיש בה משהו מזיק שמשפיע עליו לרעה או מפריע לו להנות. לגבי טיולים - עדיין מוקדם מדי לדבר בשם בני כי עד כה היו להם רק טיולים קצרים בליווי הורים, אך אני זוכרת את הטיולים הרציניים יותר כאחת החוויות הנפלאות ביותר מימי בית הספר ואין לי ספק שאעודד את ההשתתפות של בני בטיולים בתנאי, כמובן, שיהנה מהם. לא יודעת בדיוק לאיזה מעשים חסרי אחריות את מתכוונת, אך סך הכל זה טבעי לילדים באשר הם ואולי אף לחלק מהמבוגרים. לגבי מדע טהור - ייתכן מאוד שלפעמים חוסר הרצון להתעסק במדע טהור נובע משטחיות ומהרצון להשיג כמה שיותר בכמה שפחות מאמץ. אך לדעתי גם בין האנשים המוכשרים ביותר, לא כולם מוכשרים או מתאימים לעסוק במדע טהור דווקא וטוב שכך. גם אבי וגם בעלי, ששניהם בוודאות אנשים מחוננים באמת, פנו לתחום ההנדסה ממש לא כדי לחפף או להקל על עצמם (שניהם מאוד אוהבים ללמוד, גם באופן עצמאי בשביל לדעת ולא רק בשביל התעודה, ובעלי עוד בבית הספר לקח המון קורסים של האוניברסיטה הפתוחה סתם מתוך עניין), אלא כי זה באמת הייעוד המקצועי שלהם. הם אוהבים את השילוב שבין מחקר ופיתוח, אוהבים את העבודה המעשית עם הידיים, אוהבים להוציא מוצרים חדשים מתחת ידיהם. פשוט אין להם נטייה לעסוק במדע טהור. לכן במקרים כאלה אסור להכליל, אלא לבדוק כל מקרה לגופו. לכל אדם מתאים כיוון ותחום עיסוק אחר.
 

דסי אשר

New member
קאלה, ציטטתי אותו, ורק הוא יודע מה

הרגיש. לגבי תחרותיות- אני מכירה את עמדותינו השונות מדיונים בעבר בנושא זה. נכון, לילדים כמו בני, אין שום מגע עם התחרותיות החיצונית, יש לו מוטיבציה פנימית להתקדם, לדעת יותר ויותר. לגבי אווירת התחרות בה הוא נמצא כעת: הוא עוסק בדוקטוראט במדעי המוח. סביבו מדענים, כולם לכאורה באים לחקור את אחד התחומים הקשים ביותר לחקירה - את מוח האדם. הוא מגלה עד כמה הם עסוקים בתחרות, במריבות, במלחמות. הוא גלה זאת כבר בשנה ב' באוניברסיטה, כאשר היה עוזר מחקר, ושמע על התככים בתוך הסגל- והחליט- שהוא לא ירצה ללמד באוניברסיטה, למרות שנולד להיות מורה. אבל, אנחנו כותבות כאן על דברים שאינם מתחום הגיל הרך. דסי
 

Kalla

New member
ברור לי.

בכלל, אין כל טעם להסיק ממקרה אחד לאחר וגם מסגרת שלכאורה מוגדרת אותו הדבר יכולה להיות שונה ממקום למקום ומכיתה לכיתה, וגם כל ילד רואה אותה אחרת ואותה המסגרת יכולה להיות מתאימה לילד אחד ולא מתאימה לשני וכד'. גם אני מתארת את החוויות הסובייקטיביות של בני בלבד. אגב, ידוע (לפחות כך שמעתי מלא מעט מקורות) שדווקא הסגל באוניברסיטאות נתון מאוד לתחרותיות מרה וסכסוכים בינאישיים. לא יודעת איך להסביר את זה דווקא, אך לדעתי באופן כללי בחברה האנושית תחרות כזו או אחרת זה לא משהו שניתן להימנע ממנו, בטח לא במקום עבודה. זה טבע האדם להתחרות וחוץ ממספר אנשים יוצאים מן הכלל, הרוב ירגישו את הצורך להתחרות, להצליח יותר וכו'. אני מראש מעדיפה שבני יהיה מודע לכך שהתחרות בלתי נמנעת וילמד להתמודד עם זה, אף שהוא די ותרן ולא תחרותי באופי ומוכן לוותר לאחרים אפילו על חשבונו. זה, כמובן, בראש וראשונה עניין של אופי אינדיבידואלי אך במקרה הזה אני רואה את תפקידי החינוכי ככן להראות לו ולהסביר לו את המציאות כדי שיהיה לו יותר קל להתמודד איתה ושלא ינצלו אותו.
 

דסי אשר

New member
יש הבדל בין חינוך לאי ניצול,

לאסרטיביות, לבין חינוך לתחרות. הבן שלי לומד איך לא להיות מנוצל. נכון, תחרות קיימת, אבל היא יכולה להיות מוגברת על ידי הסביבה, ומופחתת. דסי
 

Kalla

New member
אני מנסה ללכת קצת מעבר לאסרטיביות.

אני בהחלט מנסה להעביר לו את המסר שהוא צריך ויכול להיות הכי טוב שהוא יכול. זוהי יותר תחרות עם עצמו מאשר עם אחרים, אך לדעתי אדם שמתחרה בעצמו מטבע הדברים גם מתחרה בכלל, כי הוא שואף להגיע להשגים הגבוהים ביותר שלהם הוא מסוגל. לא רואה בכך שום דבר פסול וברור שזה בכלל לא בכיוון של לדרוך על גוויות או להתקדם על חשבון אחרים, אלא פשוט לעשות הכי טוב בזכות עצמו ולממש את מלוא הפוטנציאל האישי שלו.
 

דסי אשר

New member
לא הספקתי לקרוא מחה אחרים/ות

חושבים על הדיון ביננו, אבל בהחלט הוא עכשיו, לפי עניות דעתי- כן מתקשר לגיל הרך, למרות הפער הגדול בעמדותינו. זהו אותו פער, עליו דיברנו בעבר. אני בכלל לא ניסתי, ולא חשבתי לנסות, להעביר לילד שלי את המסר שהוא צריך ויכול להיות הכי טוב שהוא יכול . מבחינתי- זה להעביר לילד את רמת הציפיות שלי, האישיות, את תפישות עולמי, ולא לאפשר לו להיות הוא. אחד המשפטים שהיו כתובים בכותרות הנעות(לא זוכרת את השם האינטרנטי) בכותרת הפורום, היה משפט של בני: אמא, הייתם הורים נהדרים, לא לחצתם, אפשרתם. לבן שלי ישנה מוטיבציה גבוהה מאד להצליח, אבל היא כולה בינו לבין עצמו. הוא סקרן רק מעצמו, לא כי נאמר לו שהוא הכי מוצלח, והוא גם לא חושב שהוא הכי מוצלח, לא ברמה של רגשי נחיתות, אלא ברמה מציאותית. אני זוכרת, שלמד לפסיכומטרי בעצמו, וסיפר לי שעשה לעצמו בחינה, והיו לו שלוש שגיאות. שאלתי אותו- אז בשביל מה אתה עוד לומד? התשובה שלו הייתה שתיקה, שאמרה הכל- הוא לומד עבור "אפס ליקויים". לתפיסתי, ואנא, אל תקחי זאת כביקורת, אלא כשונות בתפיסת עולם- אני רואה בגישה שלך משהו שהיה מלחיץ אותי מאד בתוך ילדה, ולכן בשום פנים ואופן לא הייתי עושה לילדי. לא שהייתי נתונה לכאלה לחצים בתור ילדה. הייתי תלמידה מצטיינת, הורי בכלל לא היו מעורבים במה שקורה איתי- היה לי עולם משלי- כי כזו הייתה ההורות אז.. אני כאם, וגם כמטפלת, לא הייתי לעולם מעבירה כאלה מסרים. לביתי- שהיא אחרת מבני, אני בהחלט אומרת לה שהי אדירה, כי כך אני חושבת ומרגישה, והיא יודעת, שאני אומרת זאת, מתוך אהבה רבה, ולא מתוך איזה מסר שיש בו איזו ציפיה לקראת מיצוי עצמה, והתממודדות עם עולם תחרותי. אני פשוט קובעת- את נפלאה, ואני, כאמא שלך, סומכת עליך שבכל דבר בו תעסקי ותאהבי אותו- תוציאי את הדברים הטובים שיש בך. שוב, נסיון רב שנים, אבל החל בהורות כמו כאן, הגיל הרך, והתפישה הייתה תמיד אותה תפיסה. דסי
 

Kalla

New member
זכותך לא להסכים עם דעתי.

אני בכלל חושבת שלא לכל הילדים מתאימים אותם המסרים. אני רואה בבירור שבני בהחלט מגיב בחיוב למסרים האלה ושהם תורמים לו. אגב, אלה לא מסרים מלחיצים או ביקורתיים, אלא מעודדים. אין סתירה בין לתת דחיפה קטנה קדימה לבין לטפח ביטחון עצמי, כבוד עצמי ואהבה עצמית בילד. מאוד ייתכן שעם ילד בעל אופי אחר הייתי מעבירה מסרים אחרים לגמרי, אבל אני רואה שעם הילד הספציפי הזה זה עובד נהדר, שהוא ממש מחפש את זה וזה מחזק אותו. יש לי הרגשה, למשל, שעם בני השני זה ממש לא יהיה הכיוון כי האופי שלו ידרוש גישה אחרת לגמרי (אם כי אני לא רוצה להתחייב כבר עכשיו על אופיו של ילד בן פחות מ-3, זו רק הרגשה חזקה שיש לי כשאני רואה עד כמה הוא שונה מאחיו). אני מכירה אדם מאוד מוכשר שדווקא עכשיו, כשהוא בוגר לגמרי, אומר בצער שחבל שכשהיה קטן לא הפיחו בו קצת רוח קרב ולא לימדו אותו לדרוש יותר מעצמו. יש כאלה שזה בא להם טבעי, יש כאלה שזקוקים למעט הכוונה ויש כאלה שגם הכוונה לא תעזור להם. הכל תלוי בילד עצמו.
 
למעלה