מצטרפת אליכן .

[galigal33]

מצטרפת אליכן .

הגעתי לכאן בעקבות מסר ושיחת טלפון עם אישה מדהימה בשם דיא... אני עשרה ימים אחרי לידה של אחד מזוג תאומים. הוא נולד בשבוע 33+2 בקיסרי לאחר שלאחיו התאום הזהה פסק הדופק בדיוק שבוע לפני. מרגע ההודעה על הפסקת הדופק עד עכשיו עברו שבועיים וחצי והנה אני בבית ויש לי תינוק בפגייה, אחד במקרר באיכילוב והלב שלי שבור שבור שבור.. השמחה עוד לא הגיעה לפתחנו , למרות שאני יודעת שיכל היה להיות גרוע יותר ובכל זאת יש לנו תינוק מתוק ושורד בפגייה. בתחושה שלי אני צריכה לצעוק ולהתאבל אבל המציאות מכריחה אותי לדאוג לתינוק החדש ולילד שיש כבר בבית. התינוק בפגייה, העתק מושלם של אחיו המת..כל פעם שאני מגיעה לפגייה אני שואלת את עצמי למה אין פה עוד עריסה. איך קרה הכל? למה דווקא לנו? מה עשיתי לא בסדר?ועוד הרבה שאלות אחרות. אני עדיין לא מאמינה ולא מצליחה לקבל שזה אכן מה שקרה..אבל זה אכן מה שקרה וזה לא סתם חלום רע. אני מקווה שאוכל לשתף ולהשתתף פה.

 

[קיטי08]

שלום לך

ימים קשים עוברים עליך, ימים בלתי אפשרים. כל הבנות שכאן חוו אובדנים קשים והורות. את מתמודדת עם הכל בבת אחת והרגשות ודאי מתנגשים ובלתי נסבלים. אני יכולה לומר שכל אחת מנסה ומוצאת דרך לחיות עם עובדות החיים הקשות. בהתחלה זה בלתי נסבל ובהדרגה משתנה, לא כל הזמן ולאו דוקא קל, אבל משתנה. אני מקוה שהילדים ינחמו, אך צריך למצוא גם מקום לאבל. משתתפת בצערך הגדול. כאן כולנו מוכנות לשמוע על האבל. מכירות אותו מקרוב

 

[mamajoni]

מבינה אותך

אני ממש מבינה את כל מה שעובר עליך... זה נורא קשה במיוחד שגם כאילו אין לגיטימציה לאובדן שלך כבר קיבלת תגובות מאנשים שאת צריכה לשמוח ויש לך תינוק, אבל אין לך חצי מילדים שלך (במקרה ושאין לך ילדים אחרים בבית) אבל איך לשמוח כאשר אחד מהם מת? אני חוויתי בדיוק אותו דבר לפני ארבע שנים. רק שאצלי זה היה תאומים לא זהים, בן ובת. לבן פסק דופק בשבוע 33 ובת נולדה שבוע אחרי זה בניתוח קיסרי והייתה בפגיה 37 יום ואני הייתי צריכה לטפל בה וגם הלב היה נקרע מכאב של למה זה קרה לבן שלי, למה הוא לא בעריסה? למה על הפתק בעריסה שלה כתוב מספר שתים ואיפו העריסה עם מספר אחד? וגם אנשים מסביב פתאום התחילו להקטין את המשמעות של אובדן, כאילו לא הייתה הצפייה הגדולה להיות אמא לתאומים, כאילו לא היה ההריון המסובך והרבה חלומות איך להיות אמא לשנים... אל תתני לאנשים להקטין את הכאב שלך, לאנשים יש נטיה להתעלם מדברים קשים, הם לא יודעים איך לדבר על זה והתאום שחי הוא לא במקום והוא לא פיצוי, הוא תינוק בפני עצמו ושרק יהיה בריא. ואחיו התאום תמיד יישאר בליבך ותרגישי שכן חסר משהו כאליו שלילד שחי יש עוד צל, לפחות ככה אצלי, עברו כבר ארבע שנים ואני עדיין מדמיינת איזה צעצוע הייתי קונה לבן, ברגע שאני קונה צעצוע לבת. וגם אני קונה ביחד נר יום הולדת ונר נשמה בסופר... וגם הרגשתי איך קל לגדל ילדה אחד... ותמיד היה חסר לי משהו... עכשיו אני כבר במקום אחר, אחרי ארבע שנים של עיבוד האבל, טיפולי פוריות והריון יחידני יש לי תינוק נוסך בבית שעוד לא בן חודש, אבל גם הוא לא במקום אותו תינוק שלא שרד... הוא תינוק אחר... לכולם אני אמא לשניים, לעצמי אני אמא לשלושה... אם תרצי לדבר איתי שלחי לי מסר, אני אנסה לעזור לך בכל דבר שאוכל. מחבקת אותך, לצערי יש כן עוד בנות שעברו אותו דבר... ועוד משהו, עד עכשיו יש לי חולשה לעגלות תאומים. אני פשוט לא יכולה שלא לגעת לפחות לרגע בידית של העגלה כזאת בחנות... ולפחות לרגע אחד להרגיש את החלום שהתנצף לו לפני ארבע שנים... תחזיקי מעמד

 

[mamajoni]

מתקמת את עצמי

עכשיו קראתי שוב את ההודעה שלך ואני רואה שיש לך ילד בבית אז אין לך שליש מילדים שלך, אבל בלב את אמא לשלושה ואני כל כך מבינה אותך ורק דבר אחד שאני חייבת להגיד עכשיו שלא יהיה מאוחר אחר כך מניסיון האישי שלי, מאוד חשוב לדעת איפו יקברו את התינוק שנולד מת לצערי לנו אין שום ידיעה על כך, לא ידענו מה לעשות ואך אחד לא עזר לנו לחשוב על זה... ועכשיו זה כל כך חסר לי שאין מקום ספציפי לאבל... אני בטוחה שזה מאוד החמיר את האבל ואת האכזבה כאילו אין נקודת סיום, כאילו בשבילי הוא עדיין לא נקבר...

 

[דנימר]

מסכימה מאד

תבררי איפה הקבר. זה גומר אותי שאני לא יודעת. וגם לי יש חולשה קשה לעגלות תאומים. כל פעם שאני רואה עגלת תאומים הלב שלי מתכווץ.

 

[שלומית76]

אם אני לא טועה

ניתן לברר את המיקום בחברה קדישא.

 

[קיטי08]

הי יקרתי

רציתי לומר לך שלמרות שטליה'לה נקברה בנוכחותנו, עדין המוות שלה הוא עובדה חיה אבל בלתי נתפסת. אני עדין מחכה. חולפת ליד חדרה ומחכה שתגיע. באיזשהוא מקום נראה לי שאמא מתקשה להשלים עם אובדן ילדה. אפילו עכשיו עם ההריון הנוכחי לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שלא משנה מה, היא לא תוולד שוב....

 

[שלומית76]

כל כך כואב ../images/Emo201.gif

יקירה, כמה מבלבל ונוראי להיות במצב הזה בו את נמצאת, כשאת רוצה להתאבל על האובדן וביחד עם זה לשמוח על הבן החי, שיהיה בריא ויצא במהרה הביתה. המשפט הכואב שכתבת על הבן במקרר באיכילוב זרק אותי לכאב על הבת היפה שלי ששכבה גם היא לפני ארבע שנים בדיוק באותו מקרר. יקירה, התקופה הקרובה מאוד לא קלה ואת צריכה לתת לעצמך את האפשרות להתאבל על האובדן. לתת לאובדן הרבה מקום, לעבד אותו, לא להדחיק, ובד בבד גם לראות את האור בבן היקר שנולד ולהיאחז בו. אנחנו כאן לחבק אותך ולעזור לך לעבור את התקופה המאוד לא פשוטה הזו. היינו שם ואנו יודעות שאפשר ללמוד לחיות עם הכאב הזה, ושהכאב הופך להיות פחות חד ופחות שורף והרבה יותר נסבל ככל שהזמן ותהליך עיבוד האובדן מתקדמים. שולחת לך חיבוקים מנחמים.

 

[happy]

כמה קשה ועצוב

מחבקת אותך חזק חזק. תני לעצמך זמן לעכל, לכאוב, לבכות להתאבל. מותר לך את צריכה את זה. מאושרת בשבילך על לידתו של הבן. הלוואי ותצאו מהפגיה מהר מהר. חיבוק ענק

 

[דנימר]

כמה שאני מבינה...

לפני 3 שנים ילדתי תאום מת ותאומה חיה בשבוע 37. הפסקת דופק לא מוסברת. גם לי היה אז ילד בבית. תתאבלי מותק. בהחלט תתאבלי. האמירות של אנשים שיכול היה להיות יותר גרוע הן רק אמירות. אני תמיד עניתי שיכול היה להיות גם יותר טוב. השאלות של למה זה קרה דווקא לנו מלוות אותי עד היום, למרות שלאט לאט אני משלימה עם המצב. מנסיוני, השבועות הבאים עומדים להיות קשים מאד והחזרה הביתה היא נוראית. אני מקווה בשבילך שאצלך יהיה קל יותר. אני יכולה לומר לך שהיום, 3 שנים אחרי, אני יכולה לומר בגאווה מסוימת שלאט לאט אני מצליחה לחיות בשלום עם האובדן (והדרך עדיין ארוכה...). שולחת לך חיבוק ואת כל התמיכה האפשרית. את מוזמנת להתנחם פה איתנו.

 

[galigal33]

תודה לכולכן על התמיכה../images/Emo24.gif

קראתי את כולכן וחזרתי וקראתי שוב ושוב. קראתי שוב את ההודעה שלי וגם נעצבתי מאוד..שוב לא האמנתי שאני כתבתי את זה. אני בוכה המון.אתן צודקות מאוד לגבי הקבר..אני גם מתייסרת כי החלטנו על נתיחה..אמרו לנו שזה יכול לתת לנו אינפורמצייה לגבי התאום החי או עלי. גם זה קשה. לא בקשתי שיראו לי אותו בקיסרי. וגם זה קשה לי. איך לא בקשתי לראות אותו??כאילו אפשר להתעלם מזה אם לא רואים אולי זה פחות כואב. אבל זה רק עושה את זה יותר כואב ומלווה בהרבה רגשות אשם. אני אבדוק עם חברת קדישא לגבי הקבר, מחר כבר נבדוק את זה. אני גם מנוסה באבל וצער אבל על אנשים שהכרתי..אמא שלי נפטרה כשהייתי צעירה..האם זה הולך להיות קשה באותה מידה? אני מוטרדת, מוטרדת מהכאב העצום הזה.

 

[mamajoni]

אנחנו איתך

תשארי איתנו וביחד נעבור את הקשה מכל

 

[דיא]

../images/Emo201.gif../images/Emo24.gif

שמחה שבאת. אומרת שמחה אחרי הרבה מחשבה על בחירת המילים, אבל החלטתי לשמוח שאת כאן מכמה סיבות - בגלל החלק של ההורות בכותרת הפורום; כי אני מכירה את החברות כאן ויודעת כמה הן יכולות לתמוך ולחזק; כי לשאת בנטל בקרבת נשים תומכות ונבונות מאפשר מדי פעם לעלות ולנשום (ציטוט לא מדוייק ממעיין ברכה); כי הפורום הזה יכול להראות לך, ברגעים קשים מאוד אלו, שזה אפשרי, אפילו, בעוד הרבה זמן ועיבוד וכאב, לשמוח ולצחוק. וזה נותן קצת תקווה, וזה נותן לגיטימציה להיות עכשיו איפה שאת אמורה להיות - באבל ובהתמודדות הלא פשוטה בפגיה, כואבת, מבולבלת, כועסת, מאוכזבת, תוהה. מחבקת אותך חזק ומקווה שהמקום המכיל הזה ייתן לך טיפונת של כוח ונחמה.

 

[עדיקים]

../images/Emo201.gif../images/Emo24.gif מצטרפת לדיא

לצערי הרב הצטרפת למשפחתנו החמה והאוהבת.

 

[נשים הריון לידה]

הרבה שאלות

היי יקרה. את עוברת תקופה לא קלה שבה את צריכה להמשיך ולתפקד כאמא לילד שבבית ולזה שבפגייה,כל זה בזמן שהאבל על התינוק שאיננו עדיין טרי וכואב. אני מציעה שבתקופה זו תעזרי כמה שניתן בחברים, חברות ומשפחה, שיעזרו בכל דבר, אפילו בישול, לקחת את הילד לטיול, כל דבר שיקל עלייך, לא להסס ולבקש. חשוב גם שלך ולבעלך יהיה מקום לשבת ולדבר על האובדן שלכם. זה חלק מהשיקום הנפשי שלכם. אם תרצי לדבר, תכתבי לי מסר. הרבה טוב וחיבוק גדול.דנה.

 

[מעיין ברכה]

../images/Emo14.gif מאוד מאוד לא פשוט

הדואליות הזו, של חיים ומוות, פשוט מצמררת. העובדה שמדובר בתאומים בוודאי שאינה מקילה, על אחת כמה וכמה שמדובר בתאומים זהים. לכן, כל מכלול הרגשות שאת מתארת הגיוני וטבעי, במיוחד לאור המעבר הלא שגרתי להורות, מעבר שמתרחש דרך הפגיה ומקשה עוד יותר. אני בטוחה, לצערי, שרבים כלל אינם מבינים ו"דורשים" שתהיי מאושרת במה שיש. אני גם בטוחה, שיום יבוא ואכן תהיי מאושרת, אבל זה לא מבטל את הצורך להתאבל *עכשיו* ולא מבטל את זה שתמיד יהיה בליבך מקום לתאום המת. אני חושבת, שאת נמאת בעומס אובייקטיבי גדול מאוד, (לידה, פגיה וילד בבית) וזה עוד לפני הנטל הרגשי. לכן, הרשי לעצמך להעזר בכל מי שניתן. בנוסף, בהמשך, אחרי שקצת תגיע שגרה, בבקשה פרגני לעצמך טיפול נפשי, מקום ומסגרת לבכות את מה שצריך להיבכות, מקום רק שלך לשאלות הקשות ולתחושות המורכבות. ובלי קשר לזה, אנחנו כאן, להבין ולתמוך ולהכיל. ליבי איתך, ומאחלת לפגון הגעה מהירה הבייתה (אנחנו הצלחנו להשתחרר משם ב35 פלוס 4)