מצטער

vomit600

New member
מצטער

מצטער שאני כותב פה רק ברגעי משבר, יש לי פה בעבודה בניין מאוד גבוהה שאני כבר הרבה זמן מתכנן עליו.
היום המשכתי לקרוא על המחלה והחרדות שלי מאוד התעצמו.

כואב לי ברגל ימין
כואב לי בחזה + תוספת נחמדה של דקירות בגב.
כואב לי לראות אנשים שלא כואב להם
כואב לי לראות אנשים שכואב להם
כואב לי לראות את הילד שלי שבא לחבק ולנשק אותי והוא לא מבין איזה אבא חולה ודפוק יש לו.
כואב לי על כל הכסף שהוצאתי על טיפולים שעזרו לי בכלום
כואב לי מבפנים שכואב שלי
הלוואי ואנשים היו יכולים לשחרר אותי ולתת לי למות בשקט,
כואב לי שאנשים אוהבים אותי.
כולי תפילה שאני ילך לישון ולא יקום יותר.
 

ריפנזל

New member
|נחמה |


 

דליה נס

New member
לי כואב לקרוא על מה שכואב לך

וכואב לרבים מאיתנו

נסה להרגיע את עצמך, עיסוי בהחלט יכול לעזור

גם חוף, הים וריח היוד עושה פלאים

 
כאב לי לקרוא אותך


אתה לא צריך לחיות בתחושות כאלה, אף אחד לא צריך.
מגיעה לך עזרה ושווה שתקבל כזו.
גם אם רק לכתוב כאן עוזר לך, תמשיך לכתוב, יש מי שקורא ומגיב.
אתה צריך לקבל טיפול רפואי מתאים ולהתחיל לשפר את איכות חייך.

אתה מטופל אצל מישהו כעת? יש לך אפילו רופא משפחה לפנות אליו? בבקשה דווח למישהו על המצוקה שלך. אתה חייב את זה לעצמך או לפחות לילדך, לנסות ולקבל טיפול.
חלילה שלא ישתמע כאילו אני שופטת אותך.
אני באמת מאמינה שמגיעה לך עזרה וכדאי שתקבל אותה. לא צריך לחיות בכאבים ודיכאון, אפשר לנסות ולעזור לעצמך!

בינתיים שולחך לך המון חיזוקים וירטואליים ומקווה שבקרוב המצב ישתפר
 

vomit600

New member
אין לי מושג למי לפנות

מרוב רופאים ופסיכיאטרים אני כבר לא רואה את עצמי,
אני לא מקבל שום עזרה, מהסיבה הפשוטה שלא מצאתי מישהו שיעזור לי ,בינתיים אתם האנשים שהכי עוזרים לי.

הרופאת משפחה (3 כבר) היא מנסה לעזור אבל לא ממש,
היא לא ממש עוזרת לי. אם אני לא מציק לה היא לא שולחת אותי לבדיקות
או התיעצות כלשהי..

אני בזמן הקרוב אמור להתחיל טיפול במרכז תלם, זה טיפול פסיכולוגי קוגנטיבי שעולה הרבה כסף ואני מקווה שיעזור לי.

אין לי אמונה כל כך ברופאים, כל אחד אומר לי משהו אחר, כל בן אדם אומר לי משהו אחר, כבר ממש נמאס לי, כל הזמן אנשים אומרים לי כמה הם צריכים אותי ואוהבים אותי וזה רק מתסכל אותי יותר, כי ביום
שאני יתאבד אני יודע שעוד אנשים חצי ימותו, זה נשמע מאוד מאוד נרקסיסטי אבל אני חושב שזה נכון בגלל שכבר אשתי אמרה לי את זה.

אני ממש ממש מעריך את זה שאתם מתייחסים למה שאני רושם פה,
וזה ממש לא מובן מאליו שאכפת לכם מאנשים אחרים.
הלוואי והייתי יכול לחבק אתכם בצורה פיזית ולא וירטואלית, זה היה גורם לי לבכות יותר ולהוציא יותר ...
 
שמחה שהגבת

קודם כל - יש לך אותנו גם לייעוץ ולא רק כאוזן קשבת.
רבים פה עברו המון רופאים ויוכלו לומר מי מקשיב ומי אמפתי ולהפנות אותך לרופא שיכול להועיל.
רק תגיד באיזה איזור ואיזו קופת חולים ומיד יוכלו לעזור.
בנוסף, אני ממליצה לעבור גם על רשימת המומלצים של הפורום, אולי תמצא שם מענה:
http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/default.aspx?forumid=672&cId=4394

אני מאוד שמחה שאתה מתחיל טיפול CBT.
גם אני התחלתי כזה לא מזמן ואני בינתיים נדהמת מהשינוי המחשבתי שזה עשה אצלי בסך הכל אחרי 3 פגישות.
אני מקווה שהמטפל\ת שלך יהיו עבורך עזרה גדולה ומקום מתאים לפרוק וגם לקבל תשובות.

אני יודעת שאחרי שרואים הרבה רופאים כבר לא מאמינים להם.
ברור לי שאתה מתוסכל ובצדק.
ובכל זאת, אל תתייאש, יש רופאים שכן רוצים לעזור ויכולים לעשות זאת.
פשוט צריך למצוא אותם.
תן לנו לעזור לך ולהמליץ, אולי הפתרון קרוב מכפי שאתה חושב.
ובבקשה תיזכר בכל הדברים הטובים שיש לך להפסיד.
יש לך אישה תומכת שאוהבת אותך וילד שאוהב את אבא שלו גם עם המחלה או הקושי. הם שווים שתילחם למענם.

תמשיך לכתוב, תמיד יש פה מי שמתייחס
 

vomit600

New member
אני מקווה בשבילך שיש לך עצמות חזקות


אם היית פה לידי אני הייתי מחבק אותך עד שישמע קליק
של משהו נשבר...
סתם סתם...
הדברים שאת כותבת זה לא קלישאות שאנשים אחרים אומרים לי "תרגע, קח כדור הרגעה, קח אדוויל" ואני מאוד שמח לשמוע שהטיפול הפסיכולוגי עזר לך כי זה משהו שעדיין לא ניסיתי.

יש לי תור לרמטולוג הזה שהמליצו לי פה בפורום:
ד"ר מילר אדוארד
ואני גם רוצה לקבוע תור לרמטולוג הזה שהמליצו לי עליו:
פרופ' דן בוסקילה
אלא בינתיים על הכוונת ואני באמת מקווה לטוב..
 
לצערי, הכל מגיע מניסיון

בטוחה שהסיפורים של כולנו כאן יכולים לפרנס תסריטאי הוליוודי כושל ולהפוך אותו להצלחה

אני באמת מאמינה שמי שלא חווה תסכול כזה לא יכול לעזור חוץ מלהקשיב.
אי אפשר להסביר מה זה כאב שלא מפסיק לעולם.

אני מקווה שהפסיכולוג יעזור גם לך, קשה לי להאמין שלא אם לומר את האמת.

מעבר לזה, יופי שקבעת תור לד"ר מילר. אני מקווה שהתור קרוב כי נשמע שאתה באמת צריך רופא בדחיפות.
ועל פרופ' בוסקילה יש לי רק מילים טובות ואני אישית ממליצה עליו בהתלהבות כדוגמה למישהו שגם מבין במחלה וגם אמפטי ורואה את האדם ולא רק את החולה.

ובלי להתכוון יצא לך חיוך בכותרת, תמשיך איתם. עוד יהיה בסדר, אתה תראה, זה משתפר
 
לגבי הטיפול הקוגניטיבי - התנהגותי

אני לא רוצה לבלבל אותך יותר. כי מי כמונו מכיר את זה שהולכים לאיבוד בתוך מלא המלצות ומלא כיוונים.

לא יודעת לגבי המרכז הזה שאתה מדבר עליו.
אבל אני ופינק (שאני כל כך שמחה לשמוע שהטיפול עוזר לך, אני חושבת שאני גם בדרך לשם), חיפשנו ואף מצאנו טיפול CBT שגם מותאמים למחלה שלנו. מכון ומטפלים שיש להם ניסיון בדיוק בזה.

אז תדע שיש את האופציה הזו.

לא רוצה להסיט אותך מהמסלול אם כבר קבעת ואתה אמור להתחיל טיפול.
אבל בגלל שאתה אומר שכבר הוצאת המון כסף וזה מתסכל אותך, על טיפולים שלא עזרו. ושאתה אומר שהטיפול הזה עומד לעלות לך הרבה כסף, אז תדע שיש עוד אופציות, ולא תשים את כל יהבך וממונך על טיפול מסוים.

בכל מקרה, מה שלא תעשה בתחום טיפול נפשי יהיה לטובה. וגם אם תגלה שזה לא בדיוק בדיוק מה שאתה רוצה / צריך. יש עוד אופציות
 
הזדהות וחיבוק ממשהו שמכיר את מה שאתה מתאר

לי בעצמי כרגע אין כוחות לכתוב משהו חכם או מדויק, מסכימה מאד עם מה שפינק ודליה כתבו לך.

קודם כל לגבי החרדה. זה מאד מאד טבעי, כמעט בכל המקומות כתוב שהמצב הזה, של מחלה שהיא לא מספיק ברורה (וגם מחלות ברורות אגב) מביאים איתם חרדה מאד גדולה.
וכדאי לטפל בזה, יש תרופות (שבין היתר עוזרות לנו עם שאר הסמפטומים) שמורידות את החרדה למפלס שהוא לא משתק אותך. ותקרא או אל תקרא חומרים, בקצב שנכון לך. אם זה מלחיץ אותך, אז תעצור ותעשה עם זה הפסקה. גם תמיכה של גורמים טיפוליים בתחום בריאות הנפש יכולה מאד לעזור.

וגם לכתוב את מה שאתה מרגיש, כמו שעשית (בצורה כל כך מדויקת וכנה, שזה מקסים). אתה ממש לא צריך להתנצל שאתה כותב פה רק כשאתה במשבר, בשביל זה זה פורום תמיכה. תנסה לשתף אולי עוד אנשים קרובים (לפעמים תהיה מופתע לטובה מתגובות של אנשים שאולי אתה מתבייש לחשוף בפניהם את המצוקה שלך).

וגם, לפעמים פנייה לאנשים "זרים" (כמו פה בפורום או אנשי מקצוע) יכולה לאפשר לך לשחרר את מה שאתה מרגיש בסביבה שלא תשפוט אותך, ושאתה לא מרגיש שאתה "מעמיס" עליהם נטל.

נשמע שיש לך כאב גדול, לא רק על עצמך, אלא על אנשים שסביבך, שאתה לא רוצה אולי לספר להם בדיוק מה אתה חווה, כדי לא "להכביד" עליהם. אנחנו מאד מכירות את ההרגשה הזו. אבל זה משקל מאד כבד לסחוב על עצמנו.

לגבי הילד שלך, כתבו פה לא מעט הורים לילדים על התחושה מול הילדים של איך בכלל להסביר להם, ורגשות האשם, שהם כמובן מובנים בתוך ההורות, אבל עוד יותר כשאתה מוגבל וחלש. והילד שלך מאד קטן עדיין ולא מבין הרבה דברים. אבל ככל שתהיה יותר כן עם עצמך ויותר כן עם סביבתך, יירד ממך חלק מהמשקל.

לדעתי דווקא ילדים יכולים להבין יותר ממבוגרים. כמובן שצריך להסביר לכל ילד בהתאם לאופיו ולגילו. גם לילד בן שנתיים, אפשר להגיד משהו כמו: עכשיו כואב לי להרים אותך, ולבטא אהבה בדרכים אחרות. או להגיד קשה לי לשחק איתך בישיבה על הרצפה, בוא נשב על הספה. לא יודעת איזה דברים קשים לך שאתה כן יכול לתווך לו. וילדים מבינים. זה עדיף מאשר לשחק את האבא הכל יכול, ולהרגיש שאתה "משקר" לו. גם בזה כדאי להתיעץ עם גורמים מקצועיים, איך לתווך לילד את המצב שלך.

צריך המון כוחות נפש בשביל להתמודד עם מחלה. ונשמע בעיקר שאתה מותש, מותש מהדרך שכבר עשית ושלא הביאה לך תועלת. ולפעמים צריך לעשות איזו הפסקה ולקחת ברייק מההתמודדות, כדי לאסוף עוד קצת אוויר כדי להמשיך הלאה.

המנטרה שנראית לי הכי חשובה במצב כזה זה קודם כל "להיות נחמד לעצמך". כמו רבים מאיתנו אתה דורש מעצמך יותר ממה שהגוף (וגם הנפש) מסוגל לו כרגע.

וזה הדבר הראשון שאנחנו צריכים ללמוד, להוריד את הציפיות שלנו מעצמנו. קודם כל בפני עצמנו, ואז גם בפני החברה הקרובה.
ולנסות למצוא, גם דברים ממש קטנים, ש"מפנקים" את עצמנו או עושים לנו טוב. מעבר להתמודדות עם "המפלצת הגדולה" אפשר בדרך לאסוף רגעים קטנים שבהם דברים נראים לנו פחות רע, או אפילו לכמה רגעים לשכוח את התחושות הקשות.

תשמור את "אופציית המגדל" (כי זו מחשבה מנחמת לפעמים) אבל תנסה קודם כל למצוא דרכים כדי להקל מעלייך את נטל ההתמודדדות.

המון הזדהות וחיבוק
 

vomit600

New member
תודה רבה לך..

תודה על היחס שלך!! אני מאחל לעצמי שבשבוע הבא אני יצליח לרשום פה משהו קצת יותר ורוד. קצת יותר אופטימי.

אני כבר יודע מה מחכה לי היום, אני הולך היום לקניות עם הבן שלי
ואני כבר רואה את עצמי ממשיך להיות חרד לידו. כי שאני נמצא לידו
הדיכאון שלי מתגבר בצורה קיצונית.
ביום שבת האחרון נכנסתי אליו לחדר כדי לקחת חולצה וראיתי אותו ישן ופשוט התחלתי לבכות כמו ילד בן 5..

תודה על היחס שלכם, ואני אף פעם לא יפסיק להגיד את זה, למרות שכבר אמרתי את זה 30 פעם, אף אחד בעולם לא מבין אותי כמו שאתם מבינים אותי.
 
ממש תפסיק עם ההתנצלויות


ואין שום חובה לכתוב משהו ורוד ואופטימי.

רק אם באמת רוצים.

אני הרגשתי כל הזמן שהרופאים, ועדיין גם מטפלת שאני הולכת אליה, רוצים שאני אגיד דברים אופטימיים. ולמדתי אשכרא "לזייף" אופטימיות. כי הרופאים (אלה שלא מבינים) ישר שומעים חדרה או דכאון, וזורקים את זה כאילו מהתחום שלהם.

לפני איזה זמן הבנתי שאני צריכה להפסיק עם ה"זיוף" אופטימיות הזאת. כחלק ממה שכתבתי על האטימות הרגשית שהגעתי אליה.
להתרחק מהאותנטיות של הרגשות שלנו זה דבר רע מאד, גם אם זה יותר "נחמד" לאנשים לשמוע אמירות מזויפות.

כמובן שזה לא אומר שצריך להשפיץ הכל לכל עבר. צריך גם לקחת בחשבון את הרגשות של האנשים סביבנו ולהבין למי להגיד מה ובאיזה מינונים.

אבל אצלי, ברגע שמצאתי את הפורום הזה, ויש לי עם מי לחלוק את החלקים היותר מסריחים, איכשהו אני פחות צריכה לשתף בזה את החברים בעולם ה"רגיל". וזה ממש שיפר את העולם החברתי שלי. שהיה ברמת 0 בשלבים מסוימים.

בכל מקרה, עצם זה שאתה הגעת לשלב שאתה מבקש עזרה, זה כבר צעד מאד מאד גדול בדרך
 

ofd1

New member
לא.. לא צריך להכנס לחרדות...

לא צריך להכנס לחרדות וגם לא צריך בכלל לחשוב על הבניין הגבוה.....

בכלל בכלל.

חשוב שתדע -

אני לא יודעת איזה חומר קראת בקשר לתסמונת הזאת, ולכן צריך לדעת שלא כל דבר שכתבו בקשר לתסמונת הזאת הוא בהכרח נכון. לכן חשוב לדעת - מי המחבר / מי כתב, מה ההסמכה שלו, מה הרקע שלו וכו', והאם למה שכתב יש ביסוס. מכיוון שלא כל מי שכותב על זה הוא בעל הסמכה , ידע , וכו'. כמובן שגם אנשים שסובלים מהתסמונת - כל אחד סובל ברמות שלו, יש אחד סובל פחות ויש יותר, וזה תהליך. לפעמים יש תקופות טובות יותר ויש פחות, וגם גם מצבים של אנשים שמצבם ממש השתפר, ב"ה, והם מתפקדים.

אל תחשוב על אפשרויות שליליות (למרות שאני מבינה שאתה מאד מאד סובל. וגם לפעמים היחס מהסביבה הוא לא תמיד נעים ומבין).
תדע לך שיש אנשים שעוברים ברחוב ונראה לך שהם מתפקדים והכל בסדר איתם ולא כואב להם כלום, אבל... לפעמים מדובר באנשים שסובלים מבעיות שונות ( רפואיות או בעיות אחרות חלילה) ל"ע, שלא היית (וגם אנשים אחרים לא) מעוניין להיות במקומם, אלא היית מאחל להם כל טוב.
לכן, זה נכון שזה עלול לדכא - להביט על אחרים, ומצד שני לסבול ממה שאתה סובל. אבל ... זה לא תמיד נכון, וגם זה יכול סתם להכאיב יותר.

לכן,
טוב מאד שפנית לפורום וכתבת כאן. גם כאן יש אנשים שסובלים ויכולים לעודד ולתת לך מנסיונם. חלקם אנשים שבמהלך הזמן למדו איך להתמודד ומה לעשות, ומצבם השתפר.
לא כדאי להביט על אחרים ולהשוות. לכל אחד יש את ענייניו, חייו, בעיותיו והתמודדויותיו. ויש דברים שאנו לא יודעים.
כדאי לך להביט על הדברים היפים והחיוביים בחייך, וכן... גם הילד הנחמד שלך... ועל הכיף שלו לשחק איתך בקוביות (אפילו שאתה מרגיש כמו שאתה מרגיש) - אתה חשוב לו מאד, וגם לאנשים אחרים.
אמנם אתה אולי נמצא בתקופה לא קלה, אבל יש גם דברים יפים וגם דברים טובים, וחשובים, ואתה כן חשוב לאחרים וכן מועיל ועושה למענם במידת היכולת שיש לך עכשיו. ובמשך הזמן המצב ישתפר בע"ה ויש דרכים לכך (רק שזה לא מתרחש תיכף ומיד, אלא לוקח זמן), ואז התפקוד שלך ישתפר והמצב יהיה טוב יותר. צריך לשמור על סבלנות. להביט קדימה, זה אמנם לוקח לאט וזה כואב, אבל זה תהליך. אני לא מזלזלת בכלל במה שכתבת. הקשיים ידועים. אבל כדאי יותר להביט קדימה, למצוא את הדברים שיעזרו לך (ויש כאלה, גם בפורום הזה. תוכל לערוך חיפוש בין ההודעות שנכתבו כאן במהלך השנים, במאמרים, ובכלל, ולמצוא עצות טובות. אם קשה לך לקרוא דברים מסויימים, וזה מוסיף לך הרגשה לא טובה, אז תוכל להפסיק לקרוא, ולעבור לקרוא משהו שמועיל לך יותר, משמח יותר ומוסיף תקווה, ויש כאלו לא מעט, גם בפורום הזה.).
ולהשתמש בדברים שיעזרו לך. לשמוע מוסיקה מרגיעה, להאזין להרצאות מעניינות (יש גם כאלו באינטרנט בכל מיני אתרים), לשחק עם הילד (יש אנשים שמחכים ימים כדי להגיע הביתה ולשחק עם הילד, כי אין להם זמן מרוב עומס עבודה. עכשיו, שאתה קצת מרגיש כמו שאתה מרגיש, ובכל זאת - יש לך אפשרות כזאת. - זה מתנה נפלאה מאד שאתה כן מסוגל ויכול).
עשה דברים חיוביים שנותנים לך להרגיש טוב, ולא דברים שלא. תהיה עם חברים/משפחה שאוהבים ומעריכים אותך ותמנע מחברה שאתה מרגיש בה לא נעים.

חשוב על דברים שאתה כן יכול וכן מסוגל , למרות הכאב והקושי, ולא על דברים שכרגע אתה מתקשה בהם. תביט על התקופה הזאת כעל תקופה שהיא תעבור, והמצב ישתפר עם הזמן ככל שתטפל בעצמך יותר. ופה חשוב לציין - לפני שאתה פונה לטיפול כלשהו כדאי לך להתייעץ עם רופא ומטפל מוסמך שמבין בתחום, הן ברפואה המשלימה והן ברפואה הקונבנציונלית. יש גם מידע באינטרנט. - כך תוכל לחסוך כספים ולא לשלם על טיפולים שלא מסייעים לך.

תקפיד על תזונה נכונה ומתאימה. הליכה/פעילות גופנית אפילו מתונה מאד בהתאם ליכולת (אפילו 2-3 דקות ביום הליכה, או שחיה, גם טאי צי' עוזר). תוספי מזון - יש כאלה שעוזרים כגון: ויטמין D, B12 . ועוד (יש גם במולטי ויטמין). נטילת תוסף מזון - מגנזיום - מרפה את השרירים ויכול להקל על הכאב. גם B קומפלקס ומולטי ויטמין שמכיל ויטמינים מסוג B. קראתי שגם קואנזים Q10 יכול לסייע. אבל חשוב להתייעץ בנושאים האלו עם מישהו שמבין בנושא. - ולאט לאט תוכל להניע את התהליך הזה קדימה. בכיוון המתאים, להתייעץ עם רופא, מטפל שמבין, להתאים במידת האפשר את אורח החיים שלך למצב. לעבור טיפולי פיזיוטרפיה והידרותרפיה מתאימים (כדאי להתייעץ עם הרופא שלך / הראומטולוג שלך לגבי הטיפול המתאים הקרוב אליך), ולשפר את המצב.
אתה לא דפוק. זה רק תקופה ויש אפשרות לשפר את המצב.

אני מניחה שיש הרבה אנשים שמעריכים אותך ואוהבים אותך . וגם לך בוודאי יש רצונות וחלומות. אמנם עכשיו קשה ואתה סובל. אבל לאט לאט בע"ה, תנקוט באמצעים המתאימים , בטיפול המתאים ובהדרגה המצב ישתפר.
בינתיים תנסה להתמקד במה שאתה כן יכול , ולא במה שאתה לא. במה שכן נותן לך הרגשה טובה (כן. גם לך בתור בן אדם, בלי קשר לאנשים אחרים ולסביבה), ולא במה שלא. לא להוציא אנרגיות על דברים שאין צורך. אלא לחסוך באנרגיה. הגוף שלך צריך את האנרגיות האלה עכשיו הרבה יותר.


רפואה שלמה!
 

vomit600

New member
תודה רבה על התמיכה !

אני לוקח חלק מהתוספים שהזכרת פה, ויטמינים שרופאת המשפחה רשמה לי וגם תוספים שהרמטולוגית רשמה לי
"ד"ר סעיד מישל" (היא היתה מאוד נחמדה אבל גם אמרה מפורשות שפיברומאלגיה זה לא התחום שלה.)

מה זה טאי צ'י? זה סוג של יוגה?
 

ofd1

New member
טאי צ'י

טאי צ'י זה סוג של אימון פיזי, אבל מאד איטי ומתון. תנועות מאד מאד מתונות ואיטיות, בדרך כלל בתנועה מעגלית (כלומר - לא תנועה חדה, כך שלא נגרם נזק לשרירים). זהו סוג של אימון גם כן מהמזרח. אימון זה יכול לשפר את זרימת הדם ומצב השרירים, וגם את הריכוז. ולאט לאט גם את התפקוד ביום יום.

יש על זה חומר באינטרנט. תוכל לחפש בגוגל.

לפי מה שהבנתי מהראומטולוג זה יכול לסייע מאד לאנשים שסובלים מפיברו'.

אפשר להירשם לחוג טאי צי', אפשר לבדוק במרפאה לרפואה משלימה של קופ"ח שלך אם יש שם תרגולים כאלו. אפשר גם לראות סרטונים באינטרנט אני מניחה, ויש גם ספרי הדרכה, אפשר לנסות לחפש קלטות וידאו שמדריכות/דיסקים בנושא.

רפואה שלמה שוב .
 
אתה צריך לטפל קודם בכאבי הנפש שלך,

אחרת תגיע לתהומות.

הנסיון להשוות את עצמך לאחרים, שגוי. אתה לא יודע מה מסתתר אצל אף אחד.

מהות המחלה הזו, הם כאבים מכל מיני סוגים שיכולים להטריף את הדעת ואת הנפש.

תראה, אתה מתאר כאבים דומים - לאלה שיש לי, שהיו לי, הדקירות בכל מיני מקומות בגוף,
במיוחד בנקודה מסויימת בגב - שגעו אותי, זה כאב שמעתיק את הנשימה. ועוד, כאילו משהו נועץ סכין בברכיים, בתוך העיניים,
בווגינה, באוזניים ובעוד מקומות, זרמים שמקפיצים, ועוד סוגים אחרים של תופעות משונות.
בנוסף לכך, תחושת רעד ולפעמים גם רעד אמיתי, שמגבילה הרבה יותר מן הכאב, וכמובן כל התוספות הקוניטיביות שמתווספות לתסמונת.

לא יודעת אם התחלת טיפול תרופתי, או אם אתה בכלל מאובחן.
אם לא, גש לרופא ותאמר לו שחקרת ומצאת, והסמפטומים שלך מתאימים לפיברו ואתה מבקש את בדיקת העניין,
לך לראומטולוג שאמפתי לתסמונת. לדעתי, הרבה מן החרדות שלך נובעות מכך שאין לך אבחנה ברורה.

אם יש באפשרתך לקבל טיפולים אלטרנטיביים, טפל בחרדה לפני שאתה מטפל במחלה.
רוגע יגרור גם שינה פחות טרודה.
אם תפנים שקרה לך משהו, ושאתו אתה צריך להתמודד בינתיים, יש סיכוי גדול שתתייצב.

קח חופשה מקריאת חומרים, זה מכניס לדיכאון.

לא יודעת איך אתה מתפקד לפני העבודה, בעבודה, אחרי העבודה, בבית וכו.
אם אתה מצליח לתפקד פחות או יותר בסדר, ולא קורס טוטאלית - מצבך טוב
.

תנסה לזרום עם המחלה ולא להתנגד לה, אני מדברת מנסיון, כמו כולנו פה.
בדרך הזו, תגיע לרמה מסויימת של רוגע שתאפשר לך לראות את המצב לאשורו, ולא להשחירו אף יותר.

קקטוס כתבה פוסט לפני כמה ימים וממש הזדהתי.
התסמונת הזו תוקפת הרבה אנשים שיכולים היו להפוך את העולם ב 24 שעות, ועכשיו הם מרגישים שבר כלי..

אל תאבד תקווה, יש לך ילד ואנשים שאוהבים אותך.
אתה צריך להפנים שחייך (לפחות לתקופה מסויימת) השתנו.

תעבוד באיטיות אך בעקביות כדי להקל על מכאוביך הנפשיים.
שקיעה ברחמים עצמיים, לא עוזרת, אלא מחמירה.

בסופו של דבר יימצא מזור גם לנו
.

תתעודד.
 
השנקל שלי

אחרי שאני רואה שכל כך הרבה אנשים טובים כתבו לך פה הרבה דברים נכונים מאוד, כבר אין לי הרבה מה להוסיף. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר..

אני אתחיל, ברשותך, בילד שלך:
יש לך ילד קטן, וילדים מטבעם אוהבים את ההורים שלהם. ילדים אוהבים את ההורים שלהם כי.. הם ההורים שלהם. והם אוהבים אותם גם אם ההורים חולים או נכים או נפגעי נפש או שותים אלכוהול בכמויות או שהם מסוממים או הרבה דברים אחרים ש... שאתה יכול לומר לעצמך בוודאות שאתה לא!
יש לך תסמונת, שמכאיבה לך ושלא נעים לחיות איתה אבל - וזה האבל הגדול!! - היא לא הורגת ולא תהפוך את הבן שלך ליתום. גם לא ידוע עדיין עד כמה היא עוברת בתורשה, כך שמאוד יכול להיות שהבן שלך יגדל להיות בריא כמו שור. אז יהיה לאבא קצת קשה? אז יהיה לו קצת קשה. אז מה? לא מכירה הרבה אנשים (גם בריאים) שקל להם בחיים. אז לך יש סיבה. לאחרים גם את זה אין.

דבר שני - חרדות:
אין ממה להיות חרד. מה שיפה בתסמונת שלנו הוא, שהיא נוטה להישאר כמו שהיא היתה כשהיא פרצה. כלומר, נוטה שלא להחמיר.
במילים אחרות, יש אולי דברים שלא מתפקדים אצלך כמו שצריך, אבל זה לא יילך ויהיה גרוע יותר. זה מה שיש (ועם זה ננצח!!).
אז מה אם יש כמה דברים שעובדים פחות טוב? בינינו, אנחנו לא נהיים צעירים מיום ליום והגוף גם כך מזדקן ומפסיק לתפקד. אז אצלך זה בא בקצב קצת אחר. אז מה? שוב, לא יעזור גם להיכנס לחרדות, כי זה ממילא לא עוזר, וגם חבל על הכוחות שגם כך אין מהם הרבה.

טיפולים:
נכון, מבאס לדעת שהוצאנו המון כסף על משהו שלא עזר. אבל האם היית מעדיף לדעת שכל הזמן הזה כאב לך ולא עשית שומדבר? אז ניסית כמה טיפולים ולא עבד. בסדר, אז לומדים. אז מעכשיו תתחיל לטפל בצורה נכונה. תל"ם הם מכונים מעולים ויש בהם את מיטב הפסיכולוגים וטוב שאתה מתחיל שם. וגם טוב שמצאת ראומטולוג שיעזור, ולאט לאט.. אתה תראה שיהיה טוב יותר. נכון, זה לא ייעלם. אבל זה יהיה בטיפול ובהשגחה ואתה תדע שאתה "מבזבז" את הכסף בצורה הנכונה, וגם זה תורם לשקט הנפשי.

ודבר אחרון - בניינים:
הבניינים לא הולכים לשום מקום. ואם זה לא הבניין הזה, יהיה בניין אחר.
שים בינתיים את הבניין בצד. תעבוד על הקשר שלך עם הבן שלך, עם אשתך, עם המחלה שלך שהיא עכשיו חלק מהמשפחה. אחר כך, אם תרצה ועוד יהיה צורך, תחזור, נדבר על הבניין. טוב? מה אתה אומר?
 

vomit600

New member
אני עדיין בשלבי הכחשה

אני לא רוצה לקבל את המחלה כחלק מהמשפה,
אני רק רוצה לערוף לה את הראש ושהיא היא תהייה רחוקה ממני.
אני מודע לזה שזה דיבור של ילד בן 7 אבל ככה אני מרגיש לצערי,
אני לא מוכן עדיין לקבל אותה כחלק ממני, אני שונא אותה ואני שונא אותי.

זה באמת כואב לי מה שאת אומרת, קשה לי לקבל את המחלה הזאת,
מאוד קשה לי. עם זאת עדיין לא ניסיתי הכול ועוד לא נפגשתי עם הרופאים הכי טובים.

לפחות מצאתי את האנשים הכי טובים
ואני כרגע מרגיש קצת יותר רגוע שיש לי אל מי לפנות יש למי לבכות,

ואני מודה לך על מה שאמרת על הבן שלי - את מצליחה לגרום לי לראות קצת אור.
תודה !
 
למעלה